קבענו לשבת בשפגאט, חברה, זוג חברים ואני. ישבנו סביב שלחן קטן על המדרכה בנחלת בנימין, אוחזים במשקאות שלנו ומדברים, צוחקים, משתפים, מתעדכנים. אני הלכתי על וודקה סודה. משהו במשקה הזה תמיד קסם לי: קרח, וודקה, סודה – שלושה מרכיבים כביכול דומים – שקופים, טעם הוודקה מוסתר על ידי בועיות הסודה וקרירות הקרח. משקה מתעתע, אשר כמעט ללא טעם וריח וללא צבע עולה במהרה ומקהה את כל מה שקיויתי שיקהה. בטיולים בתיכון היה המורה מחלק את הנופים לשניים: נוף גברי – מצוקים, תצורות סלע מזדקרות, ואדיות וערוצי נחל, אדמת בזלת וצור, ונוף נשי – גבעות עגלגלות, דיונות, אדמת חוואר הלשון וגבעות גורל. אותו מורה גם טרח להסביר לנו ללא שמץ של מבוכה או תחושת אי נוחות, כשנתישבנו לנוח בצילו של עץ חרוב, כי הריח אותו אנו מריחים למעשה זהה לריח זרע. אנושי. מכיוון שכבר חשדתי כי נטיותי שונות מרוב חברי לכיתה, אם כי הייתי עדיין מאוד תמים, פיסת מידע זו יצרה אצלי מערבולת תחושות ומחשבות שלמעשה לא אפשרו לי להקשיב ליתר דבריו של המורה. חבל. רק נוף נשי, גברי וריחו של החרוב זכורים לי מטיול זה. ובכן אם הייתי צריך לחלק את הקוקטיילים בחיי לפי מין, וודקה סודה היה נופל תחת קטגוריית ה”גברי”. אינני יודע, משהו בהומוגניות של מרכיביו. במהלך השיחה שם בשפגט הצליחה לשכנע אותנו החברה לקפוץ לכולי עלמא, ככה בקטנה. היא רצתה לפגוש שם חבר והחלטנו לאחר גלגול עיניים סמלי לזרום איתה לשם, בדרך לזיזי. אותי קצת סקרן לצאת למקום של סטרייטים. מעטות מאוד הפעמים, בשנים האחרונות, בהן יצא לי לבלות במקומות שאינם מוגדרים כמקומות בילוי להומואים. פתאום מצאתי עצמי חושב על יציאה לבילוי במובנים שאינם קשורים בציד, ברדיפה אחר אותו אחד שיצוד את עיני, שאצוד את עינו. פשוט לצאת עם חברים ולהסתפק בקרבה שלי אליהם, באהבה שלי אליהם, מחוזק באהבתם אלי וכמובן בוודקה סודה או שניים.הגענו לכולי עלמא. ירדנו במורד המדרגות לעבר קקופוניה נהדרת של מוזיקת היפ הופ ושאון קולם של סטרייטים המנסים להישמע ולשמוע זו את זה מעל לויברציות הרמקולים. כמו אנתרופולוג, צפיתי בסובבים אותי מבלי להרגיש חלק. ולגמתי.החברה תפסה את ידי ומשכה לעבר עמדת הדיג’יי שם חיכה לה החבר למענו הגענו. אחיזתנו התנתקה צעד וחצי לתוך ההמון והיא נעלמה מעיני בתוך המון גופות מתנועעים, מרצדים, מקפצים ומתפתלים.התחלתי לנוע לכוונה – נדמה לי שגם זוג החברים שאיתנו כבר שם? ואו כמה שצפוף! אי אפשר לנוע מבלי להתחכך בעל כרחך באנשים שבדרכך. מדי פעם הצלחתי לעוות גופי ולהשתחל בין הרוקדים ללא מגע, לחמוק מיד האוחזת בסיגריה או זו האוחזת במשקה אך לרוב נאלצתי להתחכך ולפעמים אף להניח ידי בעדינות על כתף או שכמה ולמלמל “סליחה, סליחה” ואז, בבום, נוכחתי כי אני מאוד לא מיומן או מחונך בחוקי המשחק החדשים. לפחות כפי שמשחקים בעולמם הקשוח של הסטרייטים. בעודי מועד לעבר עמדת הדיג’יי, אגן תועה דחף אותי לעבר זוג נשים מרקדות. היה ברור כי הן חברות שהגיעו יחד, רוקדות אחת עם השנייה אך פוזלות לעבר בחור דני גבוה שרוקד עם ויקינג ולוחמת בת עמו. על מנת לא ליפול עליהן, הנחתי ידי בעדינות על כתפה של זו הקרובה אלי יותר, מלמלתי “סליחה” והתחלתי להתקדם הלאה. בשניה בה נחתו קצות אצבעותי עליה, סבבה זו אלי בבהלה וזרתה בי מבט מאיים, עיניה פעורות ושפתיה קפוצות. הרגשתי כאילו חדרתי לה למרחב אסור וכי תת מקלע ומספר זרקורים כרגע מכוונים אלי. והרי נדחפתי לשם בעל כרחי! מיד הסרתי ידי ובגבות וכתפיים מורמים המשכתי בדרכי. בהגיעי לחברה ולמושא ביקורנו חייכתי בהקלה לעברם ולעבר זוג החברים שאכן כבר הגיעו לעמדה לפני ופניתי אל הבר הסמוך לחדש את המשקאות של כולנו.בבר המתנתי עד שהצלחתי לצוד את עינו של הברמן והזמנתי לחברי ג’ין אנד טוניק, היינקן בבקבוק, וודקה תפוזים ווודקה סודה בשבילי. המשקאות הונחו על הדלפק, הכסף עבר ידיים ובעודי ממתין לעודף הגשתי את המשקאות לחבר’ה. הופ לוקחת צעד לאחור בחורה שרוקדת בסמוך ומצמידה עכוזה אלי. בחיוך נבוך ניסיתי להידחק קצת יותר לתוך הבר אך לא היה לי לאן להתקדם. הסתכלי אנה ואנה אך לא היה לי לאן לפנות. עכוזה איגף אותי מכאן ומכאן. היא המשיכה להיצמד ואז, באיטיות מחושבת ונוקשה סובבה גבה וראשה לעברי וזרקה בי מבט מלא איבה כאילו הצמדתי אני את חלצי אל עכוזה. שוב, שקשוק נשק דמיוני, זרקורים ומקלעים והפעם גם כלבי רועה גרמני נובחים בשיניים חשופות וריר ניגר. מבויש וכבוי חברתי שוב לחברים, לוגם/יונק ממשקי בראש מורכן, מתחת לגבותי עיני תרות בקדחתנות סביב כדי לוודא שעשרים סנטימטרים של אזור מפורז מקיף אותי סביב סביב. איך עושים זאת אחרים? איך אותם גברים סטרייטים חרמנים אש לכל הדיעות מצליחים לרקוד שם ברחבה צפופה זו מבלי לעבור איזשהו גבול תפיסתי ההופך מגע מזדמן, חולף, אקראי ולא מכוון ובטח חסר כוונות, למגע לא רצוי, מאיים ומטריד?באותו רגע השתוקקתי לצאת משם מהר. ההנאה התחלפה בחרדה ומאנתרופולוג הפכתי למטריד פוטנציאלי. הרגשתי כאילו אני בשדה מוקשים וכי לא משנה לאן אפנה, אדרוך בטעות על מוקש. השתוקקתי למצוא עצמי מיידית בזיזי שם לפחות ידוע מראש כי כל מגע הוא במתכוון או שלא במתכוון וכך או כך – זה בסדר.לבסוף נמלטנו משם. חברי פחות חשו כמוני אך המוסיקה לא היתה לטעמם. המתנו בגזוזטרה בעוד החברה התהלכה לה במועדון כמו בחנות, בוחנת, עוצרת מדי פעם להתלחשש עם בחור זה או אחר, מאפשרת לזה לנשוף באזנה ולהוא לנשק את שפתיה. לכשחברה אלינו המשכנו לזיזי. המון גברי צפוף ומוסיקת אלקטרופופ קיבלו פנינו. מליון גברים נגעו בי, ובה, ובהם. את חלקם אישרתי, לחלקם הנדתי ראשי בשלילה ומיד נסוגו. הרגשתי כי אני מוקף באיזור מפורז דקיק בהרבה ממה שהקיף אותי במועדון הקודם, אם כי הרבה פחות חדיר. מגע נתקבל שם בהבנה, לפעמים בהתלהבות, אך אף פעם לא באיבה או אימה. מקסימום בקרירות מנומסת.שאר הלילה עבר באידי אלכוהול, מוסיקה ותנועה. את הדרך חזרה הביתה ביליתי במחשבות על עולם קודר בו, אמנם בשל סיבות רבות ומוצדקות, אין מחמאה מתקבלת ככזו באופן אוטומטי, לא מחמאה מילולית ובטח שלא כזו המלווה במגע. קיללתי את אותם רבבות גברים אלימים אשר הובילו לעולם בו אישה לא מסוגלת לסבול שיגעו בה או יחמיאו לה מחשש פן מאחורי אותו מגע או משפט זדון, וגבר לא מסוגל לגעת ולומר מילה טובה מחשש פן אות קלון יוצמד למצחו ומשפט שדה יחרוץ גורלו. אך יותר מכל, הבנתי שמלחמת המינים היא אכן כזו. ולפחות לעת עתה, מעדיף אני לבלות את חיי הלילה עם הכח שלי ולהשאיר את המקלעים והמוקשים והזרקורים והכלבים והאזורים המפורזים לאחרים.
Categories
בטי. אפריל 2019
איך היא שוכבת לה במיטת בית החולים, שקטה, מבטה עמום, לא מרוכז. מדי פעם היא מישירה אלי מבט וארשת חדה ובטוחה יותר על פניה. לרגע קט. מהר מאוד מתרככים תווי פניה והעמימות חוזרת. מדי פעם עיניה נעצמות, נשימותיה מתעמקות והיא שוקעת בשינה קצרה ממנה תתעורר לאחר דקה או שתיים ואליה תשוב דקותיים לאחר מכן.
השקט מאפיין אותה כעת. רק אם תשאל לשלומה היא תענה שיום מפרך עבר עליה והיא תשושה. ומיד תשאל מדוע אנחנו כאן ולא בבית. ותשוב לשקוט. לידה צועקת שכנתה שכואב לה. כואב לה הכל. “איי! איי! אלי! אלי!”, קוראת לבנה. “כדור הרגעה!”, “כדור הרגעה!”. מן החדר השני צועקת אחרת ברוסית “מישה! מישה!”, ומן המסדרון קורא אדון אחד “אחות, אחות”. הטלפון של בנה של השכנה מצלצל בקול, פיוט תימני כלשהו, והוא עונה בקול ומדווח על מצבה של אמא. אחות נכנסת לחדר, “מישהו קרא?”, בקול עייף, קצת מיואש. “לא, לא אנחנו”, אני פונה לעברה ועונה. “אפשר לתת לה כדור הרגעה? כואב לה”, אלי.
אני משיב מבטי למיטה. עיניה נעוצות בי, פניה חתומות. אני מביט בה חזרה. היא שואפת אויר ברעד קל, נושפת באנחה קלה ועוצמת עיניה. חג שמח.
