יום שישי, בוקר שטוף שמש בעיר של בניינים גבוהים מפלדה וזכוכית ופינות ירק חבויות ביניהם. מתיישבים לנו, חבר ואני, עם שקיות נייר מה Pret A Manger. אני עם סלט ובקבוק מים, הוא עם כריך עסיסי, עוגייה ומשקה קל.השאכטה שנתן לי קודם מהסיגריה האלקטרונית שלו, זו שבניו יורק, כמו בניו יורק, יכלנו לעשן רק בפארק הזעיר, בפינה מאוד מסוימת שלו, עלתה לי וכל משפט עובר אלף הגהות פנימיות לפני שיוצא את דל שפתי וגם אז אני משוכנע שאני יוצא דביל.מאז ומעולם, בעולם של מעשנים כפייתיים, לא מצאתי עצמי משתוקק לסיגריה. עישון בכלל הוא לא לטעמי וגראס בפרט תמיד יצר אצלי חוסר איזון. הצורך לשלוט בדברי והאימה פן יראו עלי שאני מסטול ולא מאופס לא התירו לי להנות מסם זה. אבל היום זרמתי ושוב – אני עסוק בלנסות ולשלוט על הדברים היוצאים את פי. החבר מספר לי בבדיחות שתמיד כשקורא את הדברים שאני כותב, נדמה לו שרק אדם בסטלה יכול לכתוב באופן כזה. “לא, ממש לא”, אני מחייך, “ההיפך – לו הייתי בסטלה לא הייתי טורח לכתוב מחשש פן, כשאצא ממנה, אבין שכל אשר העליתי על הכתב הבל הבלים”. אנו נפרדים ואני מחליט ללכת קצת ברחובות העיר שכבר מתמלאים תיירים בבוקר חם זה. אני עדיין בערפול אדי הסיגריה האלקטרונית אך עירני מאוד לכל המתרחש סביבי ומודע, מדי, לכל תנועותי. עת יציאתי מן הפארק, עוברת אישה צעירה עם שיער סגול ואני חושב לעצמי – האם זהו באמת צבע שיערה או שמא אני מסטול? – ועצם התהייה ממחישה לי שאני עדיין תחת השפעה. בצומת מתחלף הרמזור ואני עומד לחצות. משאית שעד עתה עמדה מתחילה בנסיעה וחותכת אותי. אני נזהר ואומר לעצמי כי בודאי טעיתי וכי אינני מפוקס אך לא, הנהג פשוט המתין כאשר היה אמור לזוז וכאשר התחלף הרמזור לאדום עבורו, החל בנסיעה. “מוזר”, אני חושב לעצמי, “כל העולם מסטול ורק אני לא”. עוד לא סיימו הסינפסות את תהליך מעבר המידע הזה וכבר הוצפו במחשבה חדשה, “רק מסטול יחשוב כך”. המשאית עברה (באדום) ולאחריה חוצים אני ויתר ההמון את הצומת. אני הולך לי לאיטי, דרוך, ולפתע זמזום מתקרב מימין ומאחור. אני מעיף מבט מהיר, מבוהל, והנה מכונית קטנה בשלט רחוק מתרסקת אל שפת המדרכה תחתי. “זה לא אמיתי, דברים כאלו לא קורים לי כשאני סחי”, אני חושב לעצמי ומיד תוהה האם דמיינתי את כל האפיזודה. אך לא, המכונית עדיין שם, האנטנה שלה מתנדנדת, ומישהו צועק ברקע. את המשך דרכי ביליתי במחשבות עמוקות, אפופות THC, על כך שלו הייתי פיכח היה לגיטימי לתהות לגבי כל המתרחש סביבי. לתהות שמא האדם יוצר את המציאות סביבו, ולמעשה אני לבד ביקום ובורא את סביבתי וכאשר אני מסטול – המציאות… מתרופפת… אחרת איך אסביר את ההתרחשויות התמוהות שקורות לי. לו הייתי פיכח.אך אני לא, ולכן כנראה שתמיד דברים אלו מתרחשים ואני פשוט לא שם לב. אני חושב לעצמי שכאשר יקרא אותו חבר דברים אלו, יגחך לעצמו. “ידעתי!”, ימלמל, “הבנאדם מסטול מהתחת”. נ.ב. ניסיתי למצוא אפליקציית תמלול. התעצלתי לשבת ולכתוב בטלפון, עם המקלדת הקטנה ואצבעות הג’בקה העבות שלי והטעויות והתיקון האוטומטי. הורדתי אפליקציה והתחלתי להקריא. וזה מה שיצא: “יום שישי, בוקר שטוף שמש בעיר של בנייני פלדה וזכוכית גבוהים” Yoshi Sushi Brokers to Shemesh but you should be naked waiting for him
הייתכן שאני עדיין…?… 🚬
