אני יושב לידה באוטובוס. עיניה עצובות; גדולות, כחולות, בורקות ועצובות. היא מספרת לי שיש לה תאום. הם סך הכל בני 27. הוא כבר תקופה בבית החולים, משתעל ויורק דם. יש לו סרקומה בריאות והוא כבר שנה וחצי תחת איום רופאים שנותרו לו ארבעה חודשים לחיות. אמה והיא עצרו הכל. הוא במיון והן איתו במשמרות. היא תחזור מן הטיסה ישר לשבת לצידו של אחיה. אמה תחזור הביתה לקצת ותחליף אותה. החיים שינו כוון, שינו קצב, שינו יעד ושינו דרך. מה שהיה חשוב אז כבר לא חשוב עכשיו. העולם שלהם עוצר נשימתו וממתין. למה? לריפוי דרך נס? למוות? הסרקומה הזו כל כך נדירה שלא יודעים עליה הרבה. אולי זו ברכה. אולי זה אומר שהריפוי מעבר לפינה, ברגע שיעלו עליו. היא לא נותנת לרגשות שלה להשתלט עליה ומספרת לי הכל בצורה יבשה, לקונית, בטון אחיד וללא הטיות. העיניים שלי דומעות. קולה ממשיך לספר ולתאר. אנו עדיין באוטובוס בדרך למטוס. מבטי חולף על פני המטוסים החונים סביב. מטוסי אל על דוממים, מאובקים, ממתינים שיעירו אותם מתרדמתם, שינערו אותם מן האבק, יחממו להם את המנועים ויחזירו אותם לאויר לממש את ייעודם. יחזירו אותם לחיים ולעבודה. אני כבר לא שומע אותה. מחשבותי נוטשות את האחר ושבות להתעסק בי, בעצמי. אני מדמיין את החיים נעצרים, המחלה משתלטת, הדאגות והמטלות והחובות והיסחי הדעת מתגמדים וזזים הצידה. אני מדמיין את הווייתי מתכווצת לכדי מסה אחת, מרוכזת וכבדה, כל כך מרוכזת וכל כך כבדה שהיא למעשה חור שחור הבולע אותי ומייתר את כל מה שמסביב. זה רק אני, והמחלה. אין יותר חברים לשמור איתם על קשר, אין יותר עבודה להשתעבד אליה, אין יותר שכנים ונוסעים ונהגים. אין יותר בני אדם. אין יותר יחסי גומלין מחלישים ביני לבין סביבתי. זה רק אני. והמחלה. אין דבר אחר. אין תחרות. אין מירוץ. אין חתירה אחר ניצחון. לא מנצחים את המחלה. הניצחון הוא בעצם ההישרדות, ארוכה או קצרה ככל שתהיה. אין אחריות. המצב קיים והונחת עלי והאחריות היא על הקיום. מושלם. הגענו למטוס. אני מתעורר מהרהורי ונפרד ממנה לשלום. אני יורד מן האוטובוס ומביט לעברה. היא מחייכת קלות והאוטובוס לוקח אותה ממני והלאה. אני עולה במדרגות ואת פני מקבל המהום מערכות המטוס. בן רגע כתפי שמבלי שים התרוממו חוזרות לנפול. אין הפסקות. החיים לא נעצרים. גם לא לכמה רגעים.
נכנסנו לאוטו. לרגע הסתכלנו זה על זה וגיל הפטיר ״יאללה. רודטריפ״. הבוקר החל בהמון טלפונים של גיל, ארגון קדחתני של הבית מצדי (ארגון, לא ניקוי, כן? לא לגיל ולא לי החשק לנקות לאחרונה), טיפול זריז בחתולים ומילוט לא כל כך מהיר מחוץ לעיר ולעבר טבעון עם עצירה של כמה שעות בגעש. הנסיעה החלה, גיל על ההגה, חצי עין על הכביש וחצי בטלפון, כהרגלו. ״גיל, עזוב את הטלפון עכשיו״. ״שניה, אני רק עונה למייל״. ״אתה תמיד עושה את זה. אני מבקש, תן לי לנהוג ותתעסק בטלפון כאוות נפשך. שים אותו עכשיו בצד״. ״טוב טוב רק רגע אני מסיים״. אני מביט בו מהצד. הוא שקוע בטלפון בעודנו ברמזור. ״אתה לא סופר אותי״, אני אומר בפליאה. ״אתה פשוט לא סופר״. הרמזור מתחלף ואני מזכיר לגיל שהתנועה החלה. הוא מניח את הטלפון על ברכיו ומתחיל לנסוע. אני לוקח את הטלפון שלו ומניח בינינו על ההנדברקס. ״אנחנו צריכים הפסקה״, אני אומר. הוא מגחך. הוא לא חושב שאני רציני. גם אני לא בטוח שאני רציני. לא לגמרי. ״אנחנו צריכים הפסקה כדי שתוכל ללמוד לספור. יאללה חזרה לבייסיקס. אלגברה בסיסית. כדי שתלמד לספור אותי מחדש״. ״יו, איך כואבת לי הזרוע מהטניס אתמול. הוא קרע אותי״, גיל מספר. ״לא רוצה לשמוע על כל הכאבים שלך בגלל שאתה כזה ספורטיבי. נמאס לי״, אני עונה. בעוד אני הפסקתי לרוץ, הפסקתי פילאטיס ופשוט נכנעתי להידרדרות של גופי, גיל נמצא בשיא הכושר של חייו. לא רוצה לשמוע על הטניס המזוין שלו ועל ניתאי המאמן החתיך. הנסיעה ממשיכה ואני בהרהורי. אתמול לקחתי איתי את גילעד מהעבודה בחיפושית. מצאתי עצמי אומר לו שחיי לא מרגשים. שאני בהרהורים בלתי פוסקים על הזקנה וההתבלות של גופי, על העבודה שלא מרגשת אותי, על הזוגיות שמלאה אהבה אך חסרת ריגושים. החיפושית, שנולדה כמוני ב 1974, דהרה על הכביש במהירות 120 כששאון מנועה הצורח, רוח הפרצים החודרת מבעד לכל חריץ אפשרי וגופה החורק, הרועד והמשקשק מקשים על שיח נורמלי. שתקנו. דמיינתי את החיפושית מתפרקת תוך כדי תנועה, הגלגלים עפים לכל עבר, ההגה נשמט מידי, החלונות מתנפצים וגופתי עפה כמו בובת סמרטוט ומתרסקת לצד הכביש. גיל נוהג ואני מדמיין את עצמי משחרר את חגורת הבטיחות, פותח את הדלת ופשוט… מתגלגל ימינה אל הכביש ומוטח לעבר קיר הבטון המזוין. גופי, כמו החיפושית, מתפרק לו למלא חלקים אשר גם כשהיו מחוברים כבר לא תפקדו כל כך טוב. ממש כמו החיפושית. הגענו לים. אנו מתארגנים ליציאה מן האוטו וגיל מתלונן על תיק הים שהבאתי. מדוע כל כך הרבה שמטעס לחול, מדוע תיק כל כך קטן ועוד ועוד. אני מצדי מתלונן שהוא כל הזמן מוצא פסול וחסר סובלנות. הוא מטיח בי שאני בעצמי חסר סבלנות והוא לא היחידי שחוטא כאן. אני שותק. הוא צועד לפני לעבר החוף בקצב שלו ואני כמה צעדים מאחוריו. אנו מגיעים לחוף ופורשים את הצילנית, הסדינים וכל השאר. בתנועות רוגזות וחדות גיל מסדר חזרה בתוך התיק את הדברים לאחר שרוקן אותו. הוא לא אוהב את האופן בו סידרתי את התיק. ללא מילים אני מסתובב לעבר הים והולך לקו המים. אני מתיישב על החול ומביט לעבר האופק. אני מדמיין עצמי נכנס למים עד שהקרקע נשמטת מתחת לרגלי וממשיך לשחות ולשחות לעבר האופק עד שאני פשוט מפסיק, משחרר בבת אחת את טונוס השרירים, נושף נשיפה ארוכה המרוקנת את הריאות מאויר ונותן לעצמי לשקוע ולשקוע ולשקוע ולשקוע… ״ מרח את הגב, אתה תישרף״ גיל עובר אותי מימין ונכנס למים. אני מביט בו משתכשך לו, תופס גלים כמו ילד קטן, כולו מלא באנרגיה וכח. אני מתרומם באנחה, הולך לעבר הצילנית ומורח עצמי בקרם הגנה. אני נשכב לי פרקדן על הסדין ומתבונן על הצילנית הפרושה מעלי. מעבר אליה מיתמר לו הצוק של געש. לצידי סלע ענק שנפל בעבר מהצוק. אני מדמיין מפולת שקוברת אותי ביחד עם תיק הים הקטן שארגנתי, בזמן שגיל תופס לו גלים: את הסלע הראשון שמוחץ את ראשי ושארית העפר והחול שממשיכים ומכסים את שאר גופי, רגליי הבועטות מתכסות ואפילו הניע העצבי שנותר להן נעצר לבסוף. התעוררתי לפתע כשגיל שוכב לידי על הסדין. הוא על צידו, מושיט בעצלתיים לעבר פיו מלון שחתך בבוקר והבאנו בקופסת פלסטיק ומביט בי בחיוך. ״אני ממש אוהב אותך״, הוא אומר. אני מאמין לו. אני לא עונה את התשובה המתבקשת משום שהיא, כלומר, מתבקשת. אבל אני מרגיש אותו הדבר. הוא מושיט לעברי חתיכת מלון ומכניס לפי. אני מדמיין איך אני לועס ובולע ומסתכל לתוך עיניו התכולות. והחתיכה נתקעת לי ואני נחנק והוא מעלי צועק ומנער אותי וזועק לעזרה ואני פשוט מביט בו ומשחרר ומפסיק להיאבק עד שעיניו התכולות הופכות אפורות והשמיים מתכהים והצילנית והשמיים והים וגיל נעלמים
It promised to be a chilly Saturday and I was feeling a bit restless in my hotel room. The room was not very high up and the sounds of the city intruded. I found myself missing the caws and croaks of the crows and parakeets I regularly hear from my Jaffa apartment, even the cars racing up and down Yeffet street and the occasional gun shot. But mostly, I missed the crows. I had always admired crows and fantasized about befriending one. This city has no crows, I thought. Shrugging, I found a nice track on SoundCloud, streamed it on the room’s TV, raised the volume a bit and went into the shower. I was soon disturbed by rigorous knocks on my room door. Quickly wrapping a towel around myself and lowering the music volume I opened the door, a “can I help you?“ on my lips only to be greeted by a frowning hotel security officer. “Please lower the volume, sir, the neighbors are complaining”. “Of course”, I replied and shut the door. Honestly, the music was indeed too loud but I felt somewhat rebellious and so I’d forgone my instinctive “Oh, I’m sorry”. I guess some of my current mood surfaced in my eyes because, a split second before the door closed in his face, the security officer’s eyes opened wider in alarm. I really need to get out before I do something reckless, I thought.
A few minutes later I was out the revolving hotel door and walking east on 42nd street. A friend once said I should visit a small park not far from there and I thought this would be the perfect opportunity to visit it. The way took me past Tudor city, this archaic sounding place taken from Europe and dropped into this bustling Island city. The tall red brick towers, topped by turrets and faux battlements, were too far for me to detect any of the medieval faces carved into them or any birds (crows?) perched atop the steeples.
My walk took me past an eerily quiet UN building, the UN Plaza displaying no flags announcing the visit of some country’s dignitary, the green lawns devoid of life. I continued north along 1st avenue until I could cut farther east to be summarily halted by the FDR Drive and then the East river. My only option was to turn back north.
There was no more pavement. I looked around: the East river was on my right, right behind the highway. I was trying to find an alternative to turning back into the city. That was when I spotted an iron gate with a sign asking to close the gate behind me when I enter.
So I did.
A sudden change of scenery greeted me. Oh, the din of vehicles racing along the FDR Dr. never ceased nor dimmed but the park, for it was a small park I had entered, somehow incorporated it into something else, something unique, an ambience all on its own, melding engines, trees, water and forsakenness.
On my left were high brick walls seemingly holding the city in and up. In some parts the walls were rising out of the park grounds but in others they were supported by the tips of a buried granite foundation. Around me trees were growing out of pavement stones and interspersed were benches and tables. The trail took me roughly north but it did have minute twists and turns which succeeded in hiding from view various vagrants slumbering on benches.
What I immediately noticed was the sense of permanence each bench occupant had permeated into his or her chosen bench. One figure, mostly lost within the folds of its large dark coat, only one arm protruding and a long nose and high forehead , surprisingly unlined, showing, had near him, on a table, a tall candle cleverly attached to a little pumpkin base. Beside it was a small velvet wrapped package. The sleeping figure did not seem concerned that someone might take his belongings while he was unconscious. Indeed, none of the park denizens seemed bothered by such concerns, as if each was protected within his or her own little bubble.
Another minor twist and another figure came into view, slumbering in a seated position, his black dreadlocks interspersed with just a bit of white, obscuring his face. On his table rested a Hanukiah. Wait, no, it was a Menorah! Seems I immediately attached to that person the nearest spiritual occasion just like the last figure had a pumpkin so close to Halloween. This figure was not marking Hanukkah, still more than a month away.
I kept on walking. Something made me turn around and take a look. My eyes widened in surprise and awe, my heart racing suddenly. I had a view of the two seemingly sleeping figures I had just passed, only now, for a second there, I thought I glimpsed something else. Each of them was sitting upright, each clutching an object. The woman (for it turned out the person with the long nose and high forehead was an imposing, hard eyed woman) was holding onto the pumpkin base of her now lit candle and the dreadlocked man was gazing deeply upon the lighted Menorah. The air was suddenly silent, no cars, no rushing water, not even the rustle of leaves.
“KRAA!”, a lone caw sounded somewhere nearby though the one producing it did not display its grim self.
I blinked. Sound rushed in and the sight was gone; Just slumbering vagrants with kitschy junk near them. Weird, I thought to myself, I should write about this, it would make a cool urban fantasy.
Continuing my walk, the trail led me right up to the granite bones of the island city and the brick wall laid on top of them. It seemed as though I had reached a dead end. I was about to turn back, though a strange sense of foreboding kept me from immediately heading back through that part of the park inhabited by the two figures. Not sure what to do I continued right up to the wall face. And suddenly steps hewn into the rock base showed themselves. I climbed the few steps until I’d reached a fork. I could continue climbing them to what seemed the exit from the park or I could take a right onto a raised pathway overlooking the park and ending in a view of the East River.
I turned right, not in a hurry for this little excursion to end.
From the path I could not see back deep enough through the park to where I’d come from. Only a part of the park showed itself. Continuing, I emerged from the cover of trees and looming wall, and the view opened up to reveal the East river. Looking up and down the river and the FDR Dr. right beneath me I saw no reason to continue down the steps towards a no-exit abandoned area filled with rubble and discarded things. I opted to remain there on my high perch and looked across the river at the southern tip of Roosevelt island.
The overcast sky, the cold dark waters rushing beneath me, the desolation immediately to my left and the park I had left behind contributed to a sudden shudder that ran through me. I suddenly noticed someone had inscribed something on the railing:
POE SWAM HERE BACK IN THE DAY.
A tapping sounded to my right but when I looked nothing stood there, no beady eye, no ancient, grim, black raven. Just my imagination then, playing along with the inscription.
I wonder if this really was the point Poe rowed to when he lived in New York City, I thought, thoughts of a raven and a lonely man and slow descent into madness running through my mind
Let me tell you a story, friends. Let me tell you a real life story, based on true events. Let me tell you a story that will leave you… well, probably mostly indifferent and phlegmatic. Which is the whole point of this rather lame story with a horribly dramatic opening.
Our story begins with a man. A flight attendant. In his late fourties, the man is neither the strapping youth of his past nor the decrepit troll of his imminent future. The man, short of stature, thickset and with a full head of mouse-coloured hair that used to be ginger, with kind, rather wan eyes and thin lips, the upper one hidden beneath a shockingly red moustache, has seen better days. Still, he likes to think of himself as a moderately attractive fellow albeit not a young one. Oh no, not young at all.
True to his profession, the man visits many ports. Early one morning, after a rather long absence, he found himself in Toronto during the waning last days of the notoriously short Canadian summer. The day promised to be sunny and clear, with a rather moderate heat of 21 degrees. Perfect for a day at the beach. He had always heard of Hanlan’s Point Beach in the Toronto Islands and decided he will finally visit the clothing-optional beach for a day of rest and relaxation.
True to the famous Canadian hospitality and joviality, the man virtually drifted from the exit of the plane, past a smiling immigration officer, a courteous bus driver and a smiling, accommodating reception clerk to his room and from there through a polite bus driver and a happily busy ferry handler and finally to a beach full of exquisitely diverse people, unclothed and carefree, soaking in the late summer sun on dark sand, the CN Tower and Toronto’s high-rises looking on impassively from across the lake waters.
The day progressed pleasingly well. The sun was just hot enough to offer a nice tan and the water just cold enough to raise goose bumps on his skin and cause the fine hairs on his body to rise, as well as his breath to catch upon first entering the sweet lake waters.
Towards sunset the man packed his few belongings and set pace back to catch the ferry back to the city. Surrounded by smiling locals and excited tourists, the waters of the lake riding the gently blowing breeze spraying his face with fine droplets, the man came to the conclusion that THIS WAS A FINE, FINE DAY.
The man alighted along with the others from the ferry and set pace towards his hotel. He failed to notice, walking away from the docks, the bicycle lane crossing his path. The lane was no more than three to five centimeters below the level of the sidewalk but the man was not paying attention. He stumbled. His ankle twisted savagely and sharp pain intruded upon his reverie. He fell, his arms protecting his face, his shin and forearm hitting the ground cruelly and an involuntary scream of pain and surprise escaping his lips to intrude upon the perfect devil-may-care weekend atmosphere.
The pain was excruciating. The man immediately rose to a sitting position, trying bravely to contain his pain and the embarrassment of the loud scream he had unleashed. Sitting there on the curb of the bicycle track, hugging his knees and resting his forehead on them he felt waves of nausea crash and the feeling of imminent unconsciousness loom. He waited for it to pass, meanwhile fumbling for his dropped sunglasses and phone, collecting them with shaking fingers and stuffing them into the simple cloth bag he had with him.
Around him all activity ceased, the surrounding crowd politely but with avid curiosity watching this nearly middle aged man shouting out, falling, weakly raising himself and remaining for a couple of minutes in a foetal position on the side of the bicycle track. None approached him for fear, surely, of embarrassing him further in this most embarrassing of circumstance. So they satisfied themselves by simply watching. Politely. Smiling their encouraging smiles.
The man felt by no means well, but well enough to rise and remove himself from the bicycle track in order not to hinder the racing riders and of course, to avoid further damage. He rose shakily to his feet, supported by his hands on the pavement, rising from foetus to four legged animal to hunched old man and back to, albeit limping, nearly middle aged upright man. He slowly limped to the side rail, the watchers watching silently, their dark eyes following his every fumbling, stumbling, jerky movements, their smiles never leaving their lips.
Standing supported by the side rail, the man watched the Toronto Islands from the city shore, slowly regaining his breath. Incredible, he thought, everyone around me is so polite. Giving me space amidst my crisis, not interfering in my distress. Allowing me time and leisure to compose myself appropriately. Thinking this, the man promptly fainted and dropped.
The bystanders watched politely on, their smiles never waning, their positive vibes not lessening by even one iota while this curious stranger ungainly dropped.
The man opened his eyes. He did not know why he was watching the sky and why he was lying on his back. He did not remember falling. Actually he did not remember anything past falling near the bicycle track. Craning his neck and raising his head he looked left and right. On the one side the lake waters and the Islands in the distance, and on the other people, watching silently, fixed smiles upon their faces, some already losing interest and turning to their counterparts, their flighty conversations, so rudely interrupted, resuming promptly.
He rose, this time feeling sturdy enough. He picked up his belongings and brushed himself of dirt. He stood erect and, seeing as he was feeling fine and his ankle was actually not the horribly twisted thing he imagined it to be, he gingerly put weight upon it and, seeing the pain was bearable, set his pace back towards his hotel.
The surrounding masses were happily continuing with their perfect day, the momentary danger of an unfortunate occurrence averted quickly – receding from their minds.
With fixed smiles everyone went back to their business.
With a fixed grimace the man kept limping on, slowly distancing himself from the festive indifference of a people unconcerned and towards a people, his people, that concern themselves all too much with the others’ misfortune.
איפה מתחיל הכל? היכן ומתי הופך האדם מיצור יחיד, מרכז עולמם של הוריו ומשפחתו הקרובה, מוקף באותן דמויות מגוננות יום אחר יום, ליצור חברתי, מוקף דמויות חדשות, אליהן נחשף רק במסגרות מסוימות, דמויות אשר כל אחת גם היא עד לא מזמן היתה מרכז עולמה של משפחתה? מתי יחסי הגומלין בין הילד לבין חבריו למשפחתון, לפעוטון, לגן, לבית הספר, לתיכון, לצבא, לאוניברסיטה, לעבודה, לחיים… מתי יחסים אלו בונים חברה? מהי הנקודה בא נוכל לומר “פה! בדיוקקק פה!” “כאן הכל התקלקל” כאן הילד הפך לאגוטיסט, לבריון. כאן נתערערו אמות המוסר וכאן, כאן! כאן הוא הרס משהו אצל האחר. כאן הוא פצע נשמה. יצא לי לאחרונה לחשוב הרבה על ילדותי ועל אותם בנות ובנים אשר זכו ללעג ולקלס. אותם ילדים שלא רכבו על שנות שחרותם כמו על גל אלא ניסו בכל כוחם להישאר עם הראש מעל המים האפלים והמערבולות והזרמים, אלו שנחנקו מהמים אלו שגם כשהצליחו להתרומם דאגו אחרים להטביעם שוב. כתבתי לא מזמן פוסט על מעין “תשליך” שלי. על כל הדברים השליליים שאני משליך לעבר הים אך נדמה כאילו אפילו הים לא מסוגל להכיל וחברת ילדות כתבה לי “לאן נעלם גילי טוב הלב מבית הספר?” לאן נעלם גילי טוב הלב? לאן נעלם גילי? לאן נעלם הטוב? לאן נעלם הלב? מנטרה זו לא עוזבת אותי. כי מעולם לא הייתי גילי טוב הלב. גם אני הסתכלתי בזלזול על בנות ובנים מסוימים בגן, בבית הספר והלאה. גם אני לעגתי לשונות שלהם. ליוצא דופן שבהם, לייחוד שבהם. גם אני שמחתי לאיד כשלאותה ילדה בגן ברח הפיפי וטפטף לו טיפה אחר טיפה בדממה שבין נשימות הגננת בעת שהקריאה סיפור. טיפה אחר טיפה מהכיסא ועד לרצפה. מרחק שנות אור. כל טיפה כמו אגם שלם שצונח אל עבר מישור עצום ושם מתנפץ בקול נפץ אדיר לטריליון טיפות שתן צהבהבות מוכתמות בסומק אדמדם סגלגל של עלבון ובושה. איך כולם צחקו ואני שתקתי. שמחתי שלא אני הייתי זה שכולם כעת מצביעים עליו וצוחקים. גם אני עמדתי במעגל סביב ילדה שחפרה לה בור בארגז החול. כמו כולם עמדתי וצפיתי כיצד היא עומלת בארשת של ריכוז ומשימתיות ומושכת בידיה חול מהבור ההולך ומעמיק והלאה וכפותיה כמו טפרים: אצבעותיה פשוטות וציפורניה מטונפות מהחול הרטוב והיא גורפת ומושכת. כפותיה כמו טפרים של ציפור שמנסה להתרומם ולעוף אך כנפיה שבורות והיא הודפת ברגליה את הקרקע לשווא. הודפת את הקרקע ואת ציפורי הטרף שעטות עליה. עמדנו סביב הילדה וזו חשה שהיא מתחממת באור תשומת הלב שסוף סוף עוטפת אותה אך אנו היינו פשוט משועממים וכן, הבור היה עמוק ומעניין. וכשלבסוף חשה שיש משהו בתחתית הבור תנועותיה הפכו מהירות יותר, קדחתניות יותר, התרגשותה והתרגשותינו הסובבים אותה, הלכה וגברה. בתרועת ניצחון שהפכה ביעף להשתנקות זוועה שלפה זו פגר חתול מן הבור. ההתעניינות של הסובבים הוכיחה עצמה. שווה היה לצפות במחזה. כמה שניות של דממת תדהמה ואז… איך שצחקנו עליה. איך היא בכתה. איך חרכנו לה עוד חלק מנשמתה הצעירה. גם אני עמדתי מן הצד כשלילדה אחרת שלפו את כובע הצמר איתו תמיד הגיעה לגן ומעולם, מעולם, בקנאות, לא הסירה אותו. הקרחת החיוורת שלה, מעוטרת שיער דליל, ולחייה הסמוקות מעלבון וכעס צרובות אצלי. עיניה הגדולות הבוהקות, המעוטרות ריסים ארוכים הדבוקים זה לזה בדמעות. זה כל מה שאני זוכר ממנה. ואת כובע הצמר בצבע הבורדו. כמה ימים אחר כך היא כבר לא הגיעה לגן ונאמר לנו שהיא חולה במחלה נדירה. היא מעולם לא שבה. לא הייתי חבר של אותו ילד ביסודי שהיה תמיד מגיע בבגדים ישנים ובלויים הגדולים עליו בכמה מידות. כשאמו או אביו באו לאסוף אותו גם הם היו לבושים בבגדים בלויים. אמו הייתה גבוהה וכחושה, פניה הקמוטים מחוסרי הבעה. לפעמים הם היו מלווים באחיו הגדול, בעל הפיגור השכלי. אף אחד לא רצה להיות חבר שלו. לא הייתי חבר של אותו נער בתיכון שמעולם לא הסתכל לסובבים בעיניים ותמיד היה משפיל מבטו וממלמל לתוך צווארון חולצתו כאשר היו פונים אליו. הוא תמיד היה לבדו. לימים נודע לי שהתאבד. עוד ועוד נפשות פצועות חגו להן בשולי הווייתי ומעולם לא הזמנתי אותן פנימה, לחבור אלי, לארח לי לחברה. לארח ולהכיל אותן. איפה הן היום? מה הייתה החוויה שלהן? לעולם לא אדע ואוכל רק לדמיין. איך היתה נראית החברה שלנו אם הורינו היו מצליחים לגרום לנו לחוש חמלה ולרצות בחברתם של אלו שאינם העדר? איך היא היתה נראית אילו היינו אנו מצליחים לעצור את ילדינו שניה לפני אותה נקודה בהם הם שוברים ילד או ילדה אחרים? או שזוהי המציאות וזהו דרכו של עולם והאלים שורד? כי זו מציאות שיש לשנות. הספקתי לפגוע במספיק נשמות תמימות עד נעורי. מפחיד אותי לחשוב מה עוד הספקתי מאז.
הטבע בארץ הוא דבר מופלא. בעיתות של לחץ ומצוקה – אנגוסיה, כמו שאמא שלי אומרת – תמיד אפשר, במרחק יריקה ממש, לעזוב את הכרך, להתרחק מההמון ולהתחבר לדברים בסיסיים יותר, מהותיים יותר, בראשיתיים יותר. כמו סלע, מים, שמים ורוח. הנה למשל אתמול, חשתי בצורך להתרחק מאדם ולהתקרב לטבע. מיד עליתי על האופניים ונסעתי לחוף הים. די היה בהליכה של מאה, מאתיים מטרים יחף, על החול הרטוב, כדי להאריק את הגוף והנשמה ולהתמלא באנרגיה חדשה. החניתי את האופניים בתוך סבך עבות ועשיר של אופניים אחרים. היה עלי ממש לפלס דרכי בתוך כל העושר הזה על מנת להגיע למוט הנעיל וכשסופסוף נסוגתי על מנת להמשיך בדרכי בטבע הפראי ברגל, נוכחתי כי ידי נמלאו במיציו הטבעיים של הסבך הפראי: גריז ושמן שחור משרשראות, אבק כבישים ושאריות יוגורט ושוקו מסלסילה של אופני עיר ורדרדים. שמח וטוב לב על התחלה כל כך ארצית למסעי, שמתי פעמי אל עבר החוף. בדרך עברתי דרך מתזי מים מרעננים וריחניים של מקלחות. טיפות זעירות מבריקות של מים מהולים בקרם הגנה ושמן שיזוף נחו להן כמו פתותי שלג על שיערות ידי וחזי וקרני השמש הבהירה נשברו דרכן לכדי שלל צבעים מרהיבים. לצד הספריי המרענן צלחתי בזהירות יובלים יובלים של מי מקלחת אפרפרים מקציפים אשר זרמו להם בצהלה אל עבר קו המים והגלים הנשברים בקצף בז’ צהבהב נהדר. כאשר אצבעות רגלי היחפות פגשו במי הים הפושרים היה עלי להביט ולשכנע את גופי שאכן הגעתי אל הים התיכון שכן טמפרטורת המים והאויר זהות היו, ופרט לשינוי במרקם המדיום בו נעתי מאויר וחול למים, לא קלט גופי המנוון מהבלי העיר את מגע המים המנחם. התרגשתי להיווכח בגושי זפת הנצמדים לכפות רגלי הלבנבנות במעין איזון הרמוני לגריז שעל ידי. הרמתי ראשי וצעדתי לאורך קו המים, סביב בקבוקי בירה בגווני ירוק, חום ושקוף, מעבר לכוסות פלסטיק מעוטרות קשיות פלסטיק בשלל צבעים. לפתע רעש הרוח והגלים המלווה צווחות ילדים ונהי הוריהם פינה מקומו לפיקפוקים ודפיקות ונקישות ואנחות. הטבע בהדרו וברבגוניותו לא הפסיק להפתיע. הגעתי לאזור חדש מלא בתנועה ערה של גברים מיוזעים האוחזים בכפות עץ טבעי ומשליכים זה על זה בגבריות כוחנית ופראית כפי שרק בטבע יש, כדור שחור. ריח מתוק מריר חמצמץ של בתי שחי מיוזעים מהולים בדאודורנטים של אראמיס, ברוט, פאקו רבן, ג’ילט, ואפילו אולד ספייס מילא את אויר הג’ונגל הלח והדחוס; שלל ריחות אשר בטוחני כי פרט אלי רק ציידי ולוחמי שבטים אבודים במעבי יערות האמזונאס מכירים. פאק פאק, בוינג בוינג, “קחחחח!!! כוסומו!” דילגתי לי בזהירות בין שלל האתגרים שהציב הטבע בפני. כפות עץ (מטקות בניב המקומי) וכדורי גומי עטו לעבר ראשי ואיברי הפשוטים. שוונג – כדור שחור דגדג לי את תנוך האוזן בדרכו אל חלציו האומללים של לוחם שעברתי זה מכבר. צלחתי לבסוף את איתני הטבע ולעיני נגלה מחזה מרהיב של … נו! קשקשן שכמותי. אפסיק את תיאור מסעותי כאן על מנת להשאיר לכם הפתעות לטעום מהן בעצמכם ביציאתכם הבאה לטבע. לא אהרוס לכם. אין כמו הטבע הישראלי הנדיר. מצבריי מולאו עד תום. נפשי רוויה. אני מוכן לחיים שלאחר החג. בתמונה – אני בדרכי אל חוף הים
לצפור ולצפור כי הרכב שלפניך לא זז והאור כבר התחלף. לצפור ולצפור בתדירות הולכת וגוברת או למשך הולך ומתארך עד כי היקום כולו מורכב משאון צופר ומשני פנסים אדומים מרושעים לועגים. להעביר לניוטרל ולהרים הנדברקס בתנועה חדה, כוחנית, לפתוח את הדלת בתנופה ולזנק באמוק לעבר הנהג שלפניך, רצח בעיניך, הרס באגרופיך. לגלות דמות מחוסרת הכרה במושב הנהג. בתחושת שליחות אדירה, בצבעי זהב ואש, למשוך בעוז את הנהג, להשכיבו על הקרקע, לדעת שחייו בידיך. לגעור בעלבון ובשאט נפש בצופרים חסרי המצפון שמאחוריכם. לצרוח ״שמישהו יקרא למד״א!״ לדעת שאתה מושיע. כי כל ישראל אחים. כי כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. מזל שהיית שם מאחורי המסכן. יצאת מלך
התעוררתי אפוף אדי ג’טלג. כבר חושך בחוץ ושעת היעד שניתנה ופורסמה על ידי אלפי ממים ברשתות החברתיות באה והלכה. סירנה? אין. דשדשתי לי למטבח בעיניים חצי פקוחות. מעדתי על חתול בדרך, ואז על עוד אחד. לואו בול, שתי קוביות קרח, ג’ינג’ר ביר, וודקה וחצי לימון אחר כך, המשכתי לאיטי לסלון. התיישבתי באנחה על הספה, פתחתי את הלפטופ, הקלקתי על הפרק החמישי בסדרה שהורדתי עוד לפני השנ”צ שארך, הושטתי ידי לראשן מיול ולחצתי פליי. סירנה. עצמתי עיניים. ועמידה בזמנים, מה איתה? חתול זינק מעלי וברח לעבר חדר השינה ומתחת למיטה. חתול נוסף זינק אחריו. נשענתי קדימה ולחצתי על פאוז. הנחתי את המשקה על שולחן הקפה. התרוממתי לאיטי מן הספה. בחוץ פיצוצים של כיפת ברזל. התמתחתי. גרבצתי קלות. דשדשתי לי לעבר המרפסת כדי לסגור את החלון כי ריח הפחים הבוערים והנפצים של יפו נכנס והספיג את הכביסה התלויה. בעודי סוגר את החלון חשבתי לעצמי שאם תהיה פה נפילה, עדיף שהחלון יהיה פתוח כך שיהיו פחות רסיסים והדייסון לא מצליח לשאוב רסיסי זכוכית. סגרתי את החלון. על קירות הבניין שממול ראיתי הבהובים של אור ושמעתי קולות נפץ מן הכוון השני של הדירה. דשדשתי לעבר החלון הצפוני שם קידם פני מופע זיקוקין צבעוני מרהיב. בהיתי קצת ואז ניגשתי לעבר דלת הכניסה והתחלתי לסובב את מנעול הדלת כדי לצאת לחדר המדרגות. הסירנה הפסיקה. חזרתי ונעלתי את הדלת. דשדשתי חזרה לעבר הספה. התיישבתי באנחה ואחזתי שוב במשקה. לחצתי פליי ונשענתי לאחור. חתול זינק מעלי כדי לרחרח את המשקה. חתול נוסף ניסה לאחוז בזנבו של הראשון. היה אחלה פרק.
מכירים את זה שיש מחשבה כזו שמתרוצצת בראש – In the back of your mind ושכל רגע היא מאיימת לפרוץ קדימה דרך שכבות שכבות של מח, לקרוע בדרך תאי עצב, רקמות שומן, רצפטורים וסינפסות וכלי דם ולהגיע לבסוף לקדמת המחשבה, כאשר שובל של הרס מאחוריה? אז כזה. אחרי שנה של חל”ת, שנה של חוסר מעש, שנה של לא כאן לא שם, שנה בה החלטתי להיכנס לכושר/לאכול מה שבא לי ולא להזיז את עצמי מהספה/לשפר את הזוגיות/להתפוצץ על גיל/ללמוד משהו חדש/לקבל אנטי למשהו החדש/לחזור למשהו החדש, אחרי שנה כזו שנדמה כאילו נועדה רק לגדר ולהכיל, לכלוא ולהסתיר מחשבה מסוכנת, הנה זו הצליחה לברוח ופרצה לה לקדמת המח ולתודעה. והמחשבה האסורה, המסוכנת, המחתרתית, זו המאיימת למוטט את אמות האגו ולעמת את ההכרה שלי עם משהו שתת ההכרה שלי כבר יודע מזה זמן מה… היא ש… טוב לי. כלומר, די חרא לי. אבל טוב לי עם החרא הזה. זהו. לאן הולכים מכאן?
את רוב הפעולות הדורשות את ידי אני מבצע ביד ימין. אני כותב ביד ימין, חותך ביד ימין, אוכל מרק ביד ימין, משליך דברים (אבן, ספל או כל דבר אחר) ביד ימין, סוטר ביד ימין, נתלה על צוק ונלחם על חיי ביד ימין. אצבע ההדק שלי על ה M24 היתה תמיד כמובן, אצבע יד ימין.
היום גיליתי דבר מופלא. אני מנגב את התחת ביד שמאל. כן! ביד שמאל! לא הייתי עושה מזה עניין כל כך גדול אלא שגיל העיר את תשומת לבי לכך שזה אכן כך. עניין גדול. “זה מעיד על דברים מסוימים באופי”, הוא אמר לי . “אמא שלי ימנית אבל כותבת ביד שמאל”. טוב, חשבתי לעצמי, אני בהחלט יכול לגרוע יותר מאשר להידמות למירה. (איך מתרגמים מאנגלית “I COULD DO WORSE THAN…”?)
מעניין מה זה אומר לגבי? חיפשתי קצת ברשת ומצאתי שאילתה של בחור בן 20 שציין שעושה הכל בימין אך מאונן ביד שמאל. אחת התשובות שקיבל היתה שזה מצוין ושהוא מולטי טאסקינג – והעיקר הוא שהוא לא מנגב ביד שמאל. שיט. אני דוקא מאונן בימין.
ובכן לאן אני חותר עם כל זה? לשום מקום. לו הייתי חותר הייתי נע במעגלים כי יד ימין חזקה משמאל.
