קשישה נכנסת למרפאת השיניים נשענת בכבדות על המטפלת הפיליפינית. בעודה מתיישבת לאיטה ובקול אנחה בחדר ההמתנה, עובר הדוקטור. אור ממלא את פני הקשישה ובעודה מנפנפת קלות לעברו אומרת, “שלום לך דוקטור”. הלה חולף ביעף על פניה, זורק לעברה מבט חטוף וקר ואומר מעבר לכתפו, “שלום לי”.אצל סטלה במרפאה
Excuse me, could you please hang my coat up for me?’
שואלת אותי הנוסעת מ
12H
‘of course’
אני עונה וניגש אליה. האישה, דתייה מן הזן המשובח, מטופחת וחייכנית, מושיטה לי בשתי ידיים מעיל ארוך וכהה. בעודי מושיט את היד לקחת את המעיל עקצוץ קל בעיני הימנית זורק אותי לזמן אחר, מקום אחר.אני פוגש את גיל לראשונה. אחרי כמה שוטים של וויסקי, אחיזת ידיים ספונטנית על הבר ולילה שלא יישכח בחדרו, אני מתוודע למוריס החתול. מוריס החמוד, המתמסר, שגרם לי לגירוד בעיניים, אדמומיות ונפיחות, התנפחות הצואר והתעטשויות בלתי נשלטות. את השנה הראשונה שלנו יחד ביליתי בערפול של אנטי היסטמין.אחורה בזמן, אני גר עם מיכל. אמה באה לביקור בארץ והביאה איתה כיסוי מיטה חדש שהחייט שלה תפר לה ממעיל חרפן ישן. הכיסוי המפואר עשוי רצועות רצועות של פרוות חרפן וביניהן רצועות קורדורוי חום. מיכל ואני נשכבים על המיטה בתאותנות ועקצוץ בעיני הופך במהרה לעיניים אדומות נפוחות ומגרדות, לחץ בגרון מלווה בצפצוף בנשימה והתעטשויות בלתי נשלטות. אני מדיר רגלי מהחדר מאותו רגע.אחורה לטיול אחרי הצבא. אני בדרום אמריקה בגבול ארגנטינה צ’ילה. האוטובוס עוצר לשעה בכניסה לפארק לאומי והנוסעים יורדים להתרענן. אני מטייל לי לתוך הפארק ויושב ליד מפל מים. בעודי צופה ברסס העדין המלחלח את הסלעים סביב, באיזוב וביופי הפראי והרענן, מגיע אלי כבתוך חלום חתול צחור יפהפה. הוא נצמד אלי ומגרגר. אני קובר ידי בפרווה העשירה שלו ואת פני מצמיד לפניו ואנו מתמזמזים כך כמה דקות. עקצוץ קל בעין ואני מושיט יד לגרד. כבר זמן מה שאני מגרד כך אני פתאום שם לב. משהו זר – חם, נפוח ו…זר פוגש את ידי. והנשימה שלי מצפצפת. אני רץ לשירותים ציבוריים ומסתכל במראה. מביטה בי צלוליתו של דוריאן גריי. במקום שתי עיניים ֿ שני גושי בשר לחים ונפוחים בצבע אדום זוהר. העפעפיים שלי נפוחים ו…הפוכים, צוארי אדום ובוער וכולי מתנשם ומצפצף. אני מועד מחוץ לשירותים וממשיך למעוד בבהלה לאוטובוס. נוסעת באוטובוס מיד מושיטה לי שני כדורי אנטי היסטמין ואני בולע אותם כמו נוסעת פירסט עם כדורי שינה לפני 001. לנוסעת שבאוטובוס יש שבעה חתולים בבית והיא אלרגית. היא יודעת מיד מה קרה לי. מוזר, מעולם לא הייתי אלרגי לחתולים.עיני מזנקות לעבר המעיל המושט לעברי. ידי אוחזת במעיל ומיד ידי השנייה נחלצת לעזרתה. כובד המעיל, הדרך שבה אצבעותי נקברות באריג המוזר, החמימות העשירה… ומיד אני מבין שחרפן נוסף מצא דרכו אל חושי המעונים. העקצוץ בעין הופך לדגדוג מדאיג ואני נמנע מלהושיט ידי ולגרד. אני ניגש לדיילת שעובדת עמי ‘בייב, אולי תוכלי לתלות את המעיל הזה במקומי?’ אני משתנק.אני ממהר לתא השירותים ושוטף ביסודיות את ידי, פני, עיני ומביט במראה. דוריאן לא מביט בי בחזרה. אנחת רווחה צלולה בורחת מבין שפתי.הדברים הקטנים הממלאים אותנו אימה.
כל פעם שאני יוצא לי את ביתי ביפו לרוץ, מסלול הריצה שלי לוקח אותי במעלה רחוב העלייה השנייה ביפו העתיקה, כאשר מימיני מסגד אלבחר, הוא מסגד הים, ומשמאלי שורה ארוכה של דייגים. תמיד אני מסתכל בחשש לעבר הדייגים אשר מניפים ללא אבחנה את חכותיהם לעבר הים, בטוח שמיד יינעץ לו קרס בתנוך אזני ויצלול המימה עם פתיון סטייל קטיפה כחולה. רגלי מושכות אותי ימינה לעבר המסגד והרחק מן הסכנה. אלא שהיום יצא לי לרוץ שמה בזמן שהמואזין קרא לו בצהרי היום. אחרי שש שנים ביפו ושלושה עשורים בירושלים וסביבותיה לפניה, למדתי להבחין בין מואזין למואזין. ישנם אלו המסלסלים וקוראים לתפילה בקול ענוג ומרגש. ואז יש את המואזין מהיום באלבחר. עדיף כבר שישלח קריאה לתפילה במייל. רגלי התבלבלו לרגע. בעודן נמלטות מהקרסים הרצחניים לפתע מצאו עצמן נמלטות חזרה מצווחותיו הנוראיות והקולניות של המואזין הכושל. בבהלה נוראית שעטתי במעלה הרחוב, במרכזו, כשסכנות אורבות לי מכאן ומכאן: אבדן אזני מצד זה ומשאלה לאבדנה מצד זה. במהלך הריצה ניסיתי להפיק מחוויה טראומטית זו איזשהו מסר מעמיק, משהו שאוכל להפנים, להכיל וגם להעביר לאחרים.לשווא. אין מוסר השכל. פשוט היזהרו נה מקרסים תועים, מואזינים צווחים ומאמץ גופני מיותר. שבו בשמש, חשבו מחשבות והאזינו לקולות יפו. מהמרפסת.
“שלום!”, קול גבוה ולבבי מדי צווח מבעד לשפופרת. “שמי איתי מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שוחחנו וקבענו להיום אני למטה ומצלצל באינטרקום אך כנראה שהוא לא עובד אולי תגיד לי מה הקוד ופשוט אנ..” “כן, כן”, אני קוטע את רצף המילים, “אני מיד פותח”. אני קם מן המיטה, לובש מכנס וסוגר אחרי את דלת חדר השינה. ניגש לאינטרקום ולוחץ על כפתור פתיחת הדלת. רחוק למטה אני שומע את צליל הפתיחה החשמלית של דלת הכניסה, ולאחריו את הדלת נפתחת. הלמות רגליים מרעידות את הבניין ומהדהדות מקירות חדר המדרגות. עד שמגיע אלינו לדירת השיכון הקטנה שלנו, לקומה האחרונה (ללא מעלית) אני כבר הספקתי לוודא ששיערי בר תצוגה ושקורי שינה אינם מעטרים פני. אני פותח את הדלת ובפני עומד גבר גבוה, גדל מימדים, קרח, מתנשף קמעה, לופת לפניו על כרסו בשתי ידיו הגדולות תיק צד ישן, כאילו הוא ווסט קרמי ואני חיזבלון עם קלצ’ מכוון למרכז מסה. “כנס, כנס, בבקשה” אני מצביע לכוון הסלון. “איפה לשבת?” בקולו הגבוה, המפתיע. “היכן שבא לך”, אני עונה ומצביע לכוון הספה של גיל, זאת המרופדת בדימוי קבר אחים שאמא של גיל מסרבת לשבת עליה. מתנשף עדיין, הוא שולף מחשב נייד מן התיק, שולף סוללה ומחבר לנייד בזהירות, מניחו על ברכיו השופעות, רוכן קצת ומפעיל את המחשב. הוא נועץ מבטו בריכוז במסך. ומתנשף. “אפשר להציע לך משהו לשתו…” “כן!” ציוץ. “מים בבקשה פשוט באתי לכאן מרופא השיניים ולא יכולת…” אני קם בחיוך למטבח ומוזג כוס מים. חוזר לסלון ומניח את הכוס לפניו על שלחן הקפה. “… ול או לשתות שעתיים והחומר ששמים לך בפה להרדמה..””אני מבין”,אני מחייך. הוא שותה כוס, ועוד כוס, ומניח את הכוס הריקה, מוכתמת בתווי שפתיים שמנוניים, על השלחן. “הסקר אותו נבצע הוא הותיק ביותר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והחל כבר משנת 1949. זהו הסקר הקצר ביותר שלנו וארכו כחמש עד שבע דקות… “22 דקות לאחר מכן,” אוקי, אז בן זוגך אמן והחלטנו שלו היה עובד כשכיר היה עובד משרה מלאה קונטרול A קונטרול C קונטרול V ומועסק על ידי… “”אה… למעשה הוא עובד כל הזמן. חייו הם עבודתו ולגבי מעסיק, הוא למעשה עצמאי כך ש…””בסדר אבל זה כאילו ש…”…”…ולמעשה מקום עבודתו הוא בסטודיו. טוב. אנטר, טאב, קונטרול S… “” טוב, גם זה לא ממש מדויק, הוא גם עובד מהבית ונוסע המון ברחבי הארץ במסגרת אמנותו.””אוקי אבל למעשה…””אוקי. נגיד”, אני מוותר, ומערכת שלמה של אמונה בסקרי הלמ”ס משנה כוון בחריקת גלגלי שיניים אצלי בראש. עוד כמה דקות ו, “אז פה סיימנו”, בנימת ניצחון ואנחת רווחה קלה. הוא מכבה את המחשב, מנתק את הסוללה, מכניס לתיק וסוגר אותו בזהירות. אחר נזכר, פותח את התיק, מפשפש מעט ומניח לפני בביישנות גלויית הוקרה מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ואני חושב לעצמי שהיה נחמד אם היו מפנקים אזרח הגון ומשתף פעולה שכמותי בוואוצ’ר למשהו סמלי. נו שוין. ביציאתו את הדירה הוא משתופף מעט פן ישפשף ראשו את משקוף הדלת. התיק כבר אינו משמש כווסט קרמי. “טוב… שלום” מצייץ במבוכה. “שלום שלום”, אני עונה. הוא סב לעבר המדרגות ורוקע במורדן. אני מיישר מעט את התמונה שליד הדלת לאחר שהרעידות מפסיקותויושב לכתוב סיפור סתמי על איש שעושה עבודה נוראית אותה הוא ממש, ממש אוהב.
שני דוד משה היו לי בילדותי. משה בעלה של בטי, אחותה הגדולה של אימי אשר נפטר לפני שנולדתי ומשה בעלה של מדלנה, אחותה הצעירה של אימי, אשר לימים, עבור בטי ואמא, היה חשוב כמת. עבורי, היה לו לדוד משה משהו מזוהרו של שחקן קולנוע, כזה של פעם, שהיה נכנס למועדון יוקרה עם חיוך נוצץ, סיגר ביד ואשה יפה תלויה על צווארו. דוד משה תמיד היה לבוש חולצה לבנה מכופתרת, פתוחה כך ששיער חזהו השופע היה מוצג לראווה בשמש התל אביבית, מכנסיים לבנים מגוהצים למשעי ונעליים בורקות. שיערו העשיר היה תמיד מסולסל ומסודר גבוה גבוה מעל למצחו ומוסיף סדר גודל לגבהו. לימים נודע לי כי היה ישן עם רשת על מנת לשמר את המראה האלויסי. אה, וגם היה משרק שיער חזהו כדי שיבלוט מחוץ לחולצתו. והריח של דוד משה! אוי הריח הממכר של סיגרילות דקיקות ומפל שופע של מי קולון. היה ניתן להריח אותו קרב ממרחקים. היה גם ניתן לשמוע אותו מגיע ממרחקים. דוד משה היה מרעים בקולו העמוק עם הריש המודגשת, נצר למוצאו הבולגרי, על מנת להשמיע את דעתו הנחרצת על נושא זה או אחר. דעתו היתה תמיד נחרצת. וסופית. ובלתי ניתנת לערעור. מדלנה, דודתי, למדה ממש רק בערוב ימיה לומר את המילה האחרונה אל מולו. למדה, ומתה מסרטן. דוד משה ודודה מדלנה וילדיהם גרו בצפון תל אביב. ליד כיכר המדינה. תמיד היה הרושם שהם התרחקו לצפון הרחוק והעשיר בעוד שאר המשפחה נותרה בבת ים הפרובינציאלית. אימי ואבי עזבו את בת ים ועברו עוד בהיותי בן שלוש לירושלים, שם גדלנו אני ואחי הקטן (הקטנטן כבר גדל באזורים אחרים). עדיין, גרממה וגרמפפה כפי קראתי להם, סבתי וסבי, ודודה בטי וילדיה המשיכו להתגורר בבת ים והיינו נוסעים מירושלים לבקרם מידי שישי ושבת אז תמיד היה נראה לי שמשה ומדלנה ובני דודי רחוקים מדי בצפון הרחוק והעשיר של תל אביב. בביקורים הלא תכופים שלנו את המשפחה מצפון תל אביב תמיד הייתי מתרשם מאוסף זכוכיות הסברובסקי של דוד משה. הוא היה נהנה ביותר לספר את סיפור הרכישה הנבונה של פריט זה או אחר מאיכר בולגרי פשוט בפאתי וארנה או משוק פשפשים זה או אחר באיזורים נידחים באירופה. אני מצדי הייתי נהנה יותר לצפות באקווריום הענק שהיה לו, לדוד משה, ובכרישים הקטנים שהיו שוחים להם שם, על רקע פוסטר של ים. בפה פעור הייתי מקשיב למשה מספר כיצד הוא משליך להם חתיכות בשר מדי פעם אך מעולם לא ראיתי אותו עושה כן. היינו הילדים נכנסים לשחק בחדר של בני דודי בזמן שההורים היו משוחחים במטבח עם דודה מדלנה. דוד משה היה לפעמים איתם, לפעמים שקוע בצפייה באחד מסרטי הפורנוגרפיה הרבים שהיו ברשותו. אוסף קלטות הפורנוגרפיה של דוד משה היה גדול כמעט כמו אוסף הסברובסקי. במשפחה תמיד לעגו לו מאחורי גבו על הרגליו הנלוזים, בדגש על הפורנוגרפיה. אותי זה היה מביך לדעת שהוא מעז לראות סרטים כאלו ככה סתם באמצע היום, גם כשהוא לא לבדו. כשהיה שקוע באחד מסרטיו היתה בת דודתי מושכת בכתפיה ומזהירה אותי לא לפתוח את הטלביזיה בחדרה כי היא, כמו זו בסלון, מחוברת למכשיר הווידאו של אביה. סיפורים רבים על דוד משה. שנים עברו והמשפחה התרחקה, והתקרבה, ושוב התרחקה ולבסוף התקרבה. דודה מדלנה נפטרה מסרטן, וגם ניצן, בנה של דודה בטי. ניצן שהיו לו את הסיפורים הכי מצחיקים על דוד משה. כל הנושא הזה של דוד משה קצת הצחיק אותי, מצחיק אותי עד היום. אבל עמוק בפנים תמיד הערצתי אותו. את ההילה הגדולה מהחיים שלו, את קולו, את ריחו. הוא היה ענק איכשהו, למרות שהיום, כשאני פוגש אותו, אני רוכן ממש כדי לנשקו בשתי לחייו, כדרך הבולגרים. ואחר מסניף קצת, בהיחבא, את חולצתי היכן שנגעה בו. מסניף את ריח הסיגרילות, הקולון והעבר.
יום חפשי, שום תכנונים לפני פרט לביקור מבורך של אמא. הבית נקי, בריזה נעימה מצננת את הדירה, העציצים מושקים ופתאום בא לי נס קפה.היום התחיל מצוין. גיל הלך לו לסטודיו לעבוד, אני, בחיוך, הכנתי קערה עם שתי כוסות מים רותחים, חצי כוס חומץ ושתי כפות מלח לימון, התפשטתי, נכנסתי לחדר האמבטיה והתחלתי לשפשף במרץ את אריחי החרסינה בקירות ואת המרצפות. חיוך מרוצה נסוך על פני למראה כתמי האבנית, העובש והשומן הנמסים להם ובאנחה קלה אני מתרומם לי מן המרצפות החלקלקות, מחליק לכוון המקלחת, שוטף במים רותחים את קירות חדר האמבטיה ומתקלח בעצמי.הבית מסודר ונקי, אני אחרי סרום, קרם פנים וקרם עיניים, דאודורנט ובגדים נקיים ואני חושב לעצמי שאין לי ממש מה לעשות היום פרט לרביצה מאומצת ופתאום בא לי נס קפה.ופתאום בא לי לכתוב על נס קפה.שנים שגיל ואני טוחנים פולי קפה מסוג מאוד מסוים ומרתיחים קפה במקינטה על הכיריים. הוא שותה את שלו עם חלב ואני עם חלב שקדים. שנים שכשאני במטוס אני מכין לעצמי אמריקנו מהפודים שיש לנו במחלקות היוקרה. שנים שאני מסרב בכל תוקף לשתות את הניסוי הכימי הזה הנקרא קפה אינסטנט ופתאום. פשוט, בא לי, נס קפה.איך זה שתקופה אתה משכנע עצמך להעדיף דברים הנחשבים יוקרתיים יותר בעיניך, טבעיים יותר, בריאים יותר, נכונים יותר, ופתאום בא לך לחזור לגרסה הפשוטה יותר. זו שצריך פחות להתאמץ בשבילה אבל אשר באותו הרגע תתאמץ הרבה יותר להשיגה. ואני יושב לי מול המחשב, עם ספל של נס קפה, וחושב לעצמי האם ניתן להשליך הרגשה קפריזית זו גם על דברים אחרים בחיים.האם יתעורר תאבוני יום אחד ובמקום חצי ארטישוק בקרם חצילים נגיעות סומק ושמן טרפלס, אנטריקוט מדיום רייר עם בצלצלי שאלוט בשלולית חמאה ומרווה וקינוח עוגת גבינה ורבנה עם ליבת קרם ברולה יוזו על בסיס בלונדי עם טוויל דבש ועלה מרווה מקורמל, ארצה משולש פיצה?האם במקום ללכת לסינמטק לסרט של וורנר הרצוג על גמדים אעדיף ללכת ליס פלנט ראשון לשובר קופות על חבורת לוחמי חלל וביניהם דביבון בעל יחסי אנוש גרועים, ענף חמוד ועצבני ואשה ירוקה?האם אקום יום אחד ויתחשק לי מין סתמי, מזדמן וזול עם מישהו שאני כלל לא מכיר, במקום אהבה חושנית, עמוקה ומספקת כמו זו שיש לי עם גיל? כן!כן וכן!והגעתי למסקנות מסוימות לגבי עצמי בפרט והחברה בכלל.ומסקנותי שלי הן. לא אשתף.כי בדיוק סיימתי להוריד את פרק המיוזיקל של באפי ציידת הערפדים ואשב לי במזגן עם קפה נמס ושוקולד פרה ואצפה בו. יאללה ביי
היא עלתה מחויכת למטוס, עיניה הכהות, הנבונות, תחומות קמטים זעירים המעמיקים ככל שמחייכת. אישה בגילה העמידה, שיערה הקצר שחור טבעית ומקנה לה מראה צעיר. לאזניה עגילים. לבושה במכנסי לייקרה שחורים וחולצה שחורה קצרה קצת צמודה ומעליה חולצה עליונה ארוכה ואפורה המכסה על בטנה. בידה האחת מושכת מזוודה ישנה מבד ובשנייה נשענת על מקל הליכה מעץ עם ידית מוכספת. הבטתי בכרטיס שלה,
2K ,
נטלתי מידה את המזוודה והובלתי אותה לקדמת המטוס. היא עקבה אחרי לאיטה, נעזרת במקל ההליכה. כשעברנו את הוילון המפריד בין מחלקת העסקים למחלקה הראשונה התרוממו גבותיה. הצבעתי לעבר מושבה ליד החלון במחלקה הראשונה. עזרתי לה לאפסן את תיקה בתא האחסון העילי, העברתי את מקל ההליכה שהניחה לרגליה אל אחורי מושבה, בל תמעדנה היא ושכנתה למחלקה במהלך הטיסה.הצעתי לה עיתון, ירחון, ערכת נוחות, פיג’מת טריקו, בקבוק מים אישי, משקה לבקשתה ועוד ועוד. במשך כל זאת חיוכה לא נסוג מעל פניה ואף הלך והתרחב. היא חזרה ומלמלה “תודה, תודה” והכרת תודתה היתה ניכרת בכל הנהון, חיוך, תנוחה ומבט. עם זאת, היא לא הפגינה מבוכה או שידרה תחושה של אי נוחות תחת תשומת הלב הרבה. להיפך, נוצר הרושם כי היחס מצדי הוא הוגן וברור ומגיע, אך לא מובן מאיליו. היא התחבבה עלי מיד.לקראת הסידורים האחרונים לפני ההמראה אמרה “עוד אקח אתכם איתי לרגבה” בהתייחסה אלי ואל שותפי למחלקה הראשונה, גם הוא גלעד.כמה שעות מאוחר יותר לאחר שסעדה את ליבה ואף נחה מעט, התעוררה ובקשה קפה. הצעתי לה מהמבחר שיש בידי להציע: אספרסו קצר, ארוך, כפול, מקיאטו, אמריקנו, קפוצ’ינו, קפה שחור, קפה פילטר. “נס,” היא אמרה “כפית אחת של נס, סוכרזית אחת ושליש כוס חלב בבקשה. ואם אפשר גם איזו עוגייה ליד?” שליש חלב? הרי זה יקרר את הקפה! הרתחתי את החלב והגשתי לה את הקפה שבקשה. לכשסיימה, במקום לזמן אותי באמצעות כפתור הקריאה לדייל, היא קמה ממושבה, צלעה לעבר המטבח והגישה לי את הספל. “זה היה קסם על ים כינרת” אמרה בחיוך וסרבה בנימוס לספל נוסף. היא הביטה סביבה לעבר המחלקה החשוכה, בה כולם נרדמו זה לא מכבר. “אני מרגישה כאילו אני בהשכבה בבית הילדים. רק שומרת הלילה חסרה לי”. “שומרת ליייילההההה” נפלט לי הפזמון של שירה המופלא של חן רותם הקרוי, איך לא, “שומרת לילה”. היא הביטה בי לפתע במבט ספק משתאה ספק שבא רצון וחזרה למושבה.הטיסה נמשכה לה. מצאתי עצמי מהרהר רבות ותוהה על קנקנה של הנוסעת. משהו בה צעק “קיבוץ!” או כפר, או מושב. משהו במהותה הזכיר לי כל כך את משפחתי האהובה מכפר חיטים שליד טבריה, או את קרובי מקיבוץ שמיר אי שם בצפון הרחוק. הישירות, השרשיות, הלבביות, המבט הישיר והראפורט. הקשר הבין אישי הבלתי מתנצל, ללא הסטת המבט ולו לרגע לעבר מרקע טלפון חכם, עם האזכורים המפתיעים של מילים של פעם. לא הייתי מופתע אם היתה מתייחסת לטייסים בתא הטייס כאלו ששם, ב “בודקה” של הנהגים.אור הקריאה של הנוסעת נדלק לפתע בתוך חשיכת המחלקה וזו עמלה על כתיבה צפופה על פתקונים ורדרדים אשר הוציאה מתיקה. ניגשתי אליה והצעתי לה דפי נייר גדולים, פתחתי עבורה את שולחן האוכל המתקפל והנחתי את שני הדפים עליו. היא הודתה לי בהתלהבות והחלה לכתוב על הדפים. הלכתי לאחורי המטוס לעבוד קצת עם עמיתיי. ניגש אלי אחד הדיילים ובידו הניירות אשר הבאתי לנוסעת, מקופלים ועל גבם רשום “גלעד – גליה מהפירסט”. בעודו מגיש לי את הניירות הוא מלמל “איזו חמודה”. ניגשתי למטבח האחורי וקראתי את שכתבה. ובחריזה משעשעת פרשה זו את חוויותיה עד כה וסילקה בזאת כל ספק שהיה לי באשר לשורשיה הקיבוציים:
הסיפור שלו ישר לכד את תשומת הלב. לכד ואז צבט אותו. חזק. כאילו סצינה מסרט, מסטוריבורד: מגיח מתוך האפילה, החייל מעד לעבר הרכב אשר עמד או נסע, לא ממש ברור ולא ממש משנה. החייל התמוטט על מכסה המנוע. הנהג חשש שמא החייל שיכור משום שהחל להקיא על הרכב. אלא שהחייל הקיא דם, ובעוד הנהג הבחין בכך, התמוטט החייל לגמרי. משם והלאה הכל תועד, הכל סופר. קביעת המוות, הסריקות אחר הרוצחים, ההודעה למשפחה, זעקות השבר, הקרובים ששאטו מחו”ל בכדי להגיע ולשאת בנטל הזוועה, ההלוויה והקבורה. וההספדים. הו, ההספדים.מה שלא תועד, מה שלא נותר לנו אלא לדמיין, אלו הרגעים שלפני שנחשף לעיני המצלמה הדמיונית שם, ליד הרכב. החשד, החשש, ההפתעה, הכאב, הכאב, הכאב, האימה. במין עיוות שכזה, רווח לי כשאני חושב שלבסוף נפח נשמתו והכאב והבדידות הנוראים נגמרו. כך מחשבות מתרוצצות במוחי בעודי צועד בינות לחיילים וחיילות במדי נח”ל מאחורי ארונו של החייל וכל פרט קטן אשר לוכד את מבטי מקבל משמעות אחרת. החיילת לפני אשר לגבה תיק ועליו רקום “שבט כנען בהצלחה” ואני חושב לעצמי, הו האירוניה! ארץ ישראל, הרי היא חבל כנען ועם ישראל היושב בתוכו. בהצלחה לנו. כשהגענו לחלקת הקבר, בעוד הנואמים מטעם הממשלה, הצבא ובית הספר נואמים, אני נועץ מבטי בסמל שלפני. הכומתה הירוקה שלו מגולחת למשעי, מצ’וקמת כמיטב המסורת הפז”מניקית. אני חושב על כך שהחייל קודם במותו לדרגת סמל וכי סמל זה שלפני, אולי הוא אחד ממפקדיו.בינתיים הרב הצבאי מתאר כיצד נפל החייל על קידוש השם ואני מתמלא שאט נפש. החייל נפל בגלל עוולת המציאות ואיוולת האדם, ומה אתה מכניס דת לעניין? אני משפיל ראשי אט אט. שולי מכנסיו של הסמל תפוסים בגומי כך שגרביו האפורות חשופות מעל נעליו החומות. האדומות בעצם. זכור לי רק אדם אחד לו היו נעליים בצבע כזה; שרון מהצוות שלי. שרון היה מקפיד לצחצח את נעליו החומות במשחת נעליים Oxblood. לעולם לא אשכח את מראה נעליו, כאילו מגואלות בדם. אותו סמל, שמתי לב לפתע, מחה דמעה. וגם הרב”ט שלידו! והנה אני מוקף נערים ונערות במדים, בני תשחורת אשר בכל מקום אחר היו יוצרים אצלי אנטגוניזם מיידי – בבית הקולנוע, בבית קפה – מקומות בהם מיד הייתי מדביק להם את התוית “מילניאל” או דור ה Y וממשיך לתאר לכל המוכן להקשיב איך הם חוטאים לתרבות של ימינו. ציפיתי מרובם לעשות סלפים וצ’ק אין בהלוויה. אלא שאף אחד לא שלף טלפון, אף צלצול לא נשמע. פה, ליד חלקת הקבר, בעודם מאזינים להספדים של משפחתו הקרובה של החייל, הם דומעים בדיוק כפי שעושים כל דבר אחר בחייהם; ללא כל בושה. נמלאתי אהבה כלפיהם. לבסוף, שלושה מטחים לאויר. אני היחיד שמגן על אזניו ומכווץ כתפיו בציפיה דרוכה. אף אחד אחר לא. במבוכה הורדתי את ידי ונזדקפתי. עדיין, עצמתי עיניים ומצמצתי חזק שלוש פעמים, פלאשים ממטווחים בצבא בהבזקים. לבסוף, קבוצה של ילדים מבוהלים, חתומי פנים, נושאים נשקיהם בתסתס”ח חזרה אל הטיוליות.
אדם עומד דרוך כולו, כל שריריו קפוצים ומיקודו בעינית המצלמה, ממתין לרגע הנכון לצלם ולקבע רגע בזמן, המצטלמים עומדים, משתדלים שלא לנוע, עווית חיוך מקובעת על פניהם, ממתינים לרגע בו ישחררם הצלם מהיציבה הלא נוחה אשר נקבעה עבורם כזו שתישאר צרובה לנצח על גבי נייר או מסך או שקופית.רצתי היום בשעות הערב המאוחרות, טיפות קלות של גשם מרטיבות את משקפי והופכות את העולם לצלליות ונקודות אור מטושטשות בתוך החשיכה, מלחלחות את המדרכות הריקות ברובן מאדם, גלי הים מכים במזח ואפילו הדייגים, פרט לכמה נואשים, מקפלים חכותיהם ומדשדשים במעיליהם, עם דלייהם הריקים חזרה לבתיהם בידיים ריקות.בדרכי נקרא צלם, מרוכז במלאכתו ולא נותר לי אלא לעבור בינו לבין האובייקט אותו מצלם. לא טרחתי להזהיר אותו ולהתנצל, מפני שעד שהייתי עושה כן כבר הייתי חולף על פניו וגם מפני שלא היה לי מספיק אויר לטובת גינון חברתי זה. חלפתי על פניו, תוהה אם נכנסתי לו לפריים וחשבתי לעצמי שאם כוונתו של הצלם היתה לעצור את העולם על מנת שיתפוס רגע וינצור אותו בכרטיס הזיכרון, אזי טוב שלא טרחתי לסייע לו באיוולת זו.חשבתי לי על החיים, החיות והחיוניות אשר אנו נולדים לתוכם ואיתם וכי במקום להנות ולמצות כל כרגע אנו עסוקים בתיעוד מלאכותי של רגע חולף. הזרימה האלגנטית של תנועות הגוף, המשחק היפה הזה של שרירים ועצמות, של ליטוף של הרוח את קפלי הבגד והשיער: במקום להתענג על כל זאת אנו עוצרים הכל, נעמדים דום וממתינים לצמצם שיקבע איך אנו ניראה יום אחד בעתיד כשנשב ונביט על התמונות בעצב וניזכר בזמנים טובים שהיו ואינם.מדוע שאעזור לאותו אדם, חשבתי בכעס, לעצור את הכל, את הריצה שלי, את תנועת המטיילים הבודדים, את מעבר כלי הרכב, את נפילת טיפות הגשם; מדוע שיעצר העולם כולו, יעצור נשימתו ויחדול כדי שאותו אדם יוכל לתפוס את אותו רגע מסוים? כדי שיוכל יום אחד לחזור ולבהות בצילום ולהיזכר במה שכבר איננו. חשבתי אז על שקית הניילון עם מאות הצילומים שיושבת אצלי בבוידם. זו שכנראה בכוונה מעולם לא סידרתי באלבומים. זו שביום בו אשב ואעבור על תכולתה לא אצליח לעצור את הדמעות. חשבתי על אותם רגעים מהתיכון, הטיולים השנתיים, נערים ונערות במכנסיים קצרים וגופיות וסנדלים והרבה הורמונים, שזופים ומחויכים, נועם וג’יל וירון ויוסי ושי. אותם רגעים מהצבא, האוהלים, הג’יפים, העמדות, הנשקים, בחורים חזקים במדים או מחוצה להם שוחקים, מאובקים, שרון ואייל ועודד ודרור. הטיול לדרום אמריקה, המטיילים, המקומיים, הנופים, אני וחנוך שרועים עירומים על סלע ליד נחל, שני בחורים צעירים עם שיער ארוך מדי, רק אנו והטבע. כל הרגעים האבודים הללו, כל שבבי החיים שהיו, שבויים בשקיות נייר של קודק או אגפא, בתוך שקית בלוייה בבוידם. המשכתי לרוץ ולחשוב. עשיתי מתיחות מהירות בגשם לרגלי הבניין ועליתי הביתה. התישבתי על הכורסה בכניסה לבית, חלצתי נעליי ופשטתי את בגדי הריצה הרטובים. המשכתי לשבת עירום על הכורסה, צלוליתו של גבר באמצע שנות הארבעים לחייו שרוע על כורסה ישנה בדירת שיכון ביפו. משכתי מבטי מן המראה כמו יד ממחבת רותחת, ועיני נחו על התמונה שעל הקיר, של גיל כאישה בבגד ים, עומדת כשגבה לעבר רונה, אחותה הצלמת, וראשה מוסט הצידה, עיניה מסתכלות בחצי חיוך לעבר המצלמה. קלטתי שמאחורי התמונה נמצא הבוידם שמעל המטבח. עיני השתהו בנקודה זו, כאילו תרות לשווא במבט רנטגן החודר תמונה של חיים אחרים ותר אחר שקית מלאה ברגעים האבודים של חיי. רגעים אשר פעם, פעם מזמן, באמת חוויתי וחייתי ואותם טרחתי לתעד כדי שבעתיד יוכלו לרדוף אותי ממקום רבצם המאובק בבוידם, שם עמוק בנפש.
יום שישי, בוקר שטוף שמש בעיר של בניינים גבוהים מפלדה וזכוכית ופינות ירק חבויות ביניהם. מתיישבים לנו, חבר ואני, עם שקיות נייר מה Pret A Manger. אני עם סלט ובקבוק מים, הוא עם כריך עסיסי, עוגייה ומשקה קל.השאכטה שנתן לי קודם מהסיגריה האלקטרונית שלו, זו שבניו יורק, כמו בניו יורק, יכלנו לעשן רק בפארק הזעיר, בפינה מאוד מסוימת שלו, עלתה לי וכל משפט עובר אלף הגהות פנימיות לפני שיוצא את דל שפתי וגם אז אני משוכנע שאני יוצא דביל.מאז ומעולם, בעולם של מעשנים כפייתיים, לא מצאתי עצמי משתוקק לסיגריה. עישון בכלל הוא לא לטעמי וגראס בפרט תמיד יצר אצלי חוסר איזון. הצורך לשלוט בדברי והאימה פן יראו עלי שאני מסטול ולא מאופס לא התירו לי להנות מסם זה. אבל היום זרמתי ושוב – אני עסוק בלנסות ולשלוט על הדברים היוצאים את פי. החבר מספר לי בבדיחות שתמיד כשקורא את הדברים שאני כותב, נדמה לו שרק אדם בסטלה יכול לכתוב באופן כזה. “לא, ממש לא”, אני מחייך, “ההיפך – לו הייתי בסטלה לא הייתי טורח לכתוב מחשש פן, כשאצא ממנה, אבין שכל אשר העליתי על הכתב הבל הבלים”. אנו נפרדים ואני מחליט ללכת קצת ברחובות העיר שכבר מתמלאים תיירים בבוקר חם זה. אני עדיין בערפול אדי הסיגריה האלקטרונית אך עירני מאוד לכל המתרחש סביבי ומודע, מדי, לכל תנועותי. עת יציאתי מן הפארק, עוברת אישה צעירה עם שיער סגול ואני חושב לעצמי – האם זהו באמת צבע שיערה או שמא אני מסטול? – ועצם התהייה ממחישה לי שאני עדיין תחת השפעה. בצומת מתחלף הרמזור ואני עומד לחצות. משאית שעד עתה עמדה מתחילה בנסיעה וחותכת אותי. אני נזהר ואומר לעצמי כי בודאי טעיתי וכי אינני מפוקס אך לא, הנהג פשוט המתין כאשר היה אמור לזוז וכאשר התחלף הרמזור לאדום עבורו, החל בנסיעה. “מוזר”, אני חושב לעצמי, “כל העולם מסטול ורק אני לא”. עוד לא סיימו הסינפסות את תהליך מעבר המידע הזה וכבר הוצפו במחשבה חדשה, “רק מסטול יחשוב כך”. המשאית עברה (באדום) ולאחריה חוצים אני ויתר ההמון את הצומת. אני הולך לי לאיטי, דרוך, ולפתע זמזום מתקרב מימין ומאחור. אני מעיף מבט מהיר, מבוהל, והנה מכונית קטנה בשלט רחוק מתרסקת אל שפת המדרכה תחתי. “זה לא אמיתי, דברים כאלו לא קורים לי כשאני סחי”, אני חושב לעצמי ומיד תוהה האם דמיינתי את כל האפיזודה. אך לא, המכונית עדיין שם, האנטנה שלה מתנדנדת, ומישהו צועק ברקע. את המשך דרכי ביליתי במחשבות עמוקות, אפופות THC, על כך שלו הייתי פיכח היה לגיטימי לתהות לגבי כל המתרחש סביבי. לתהות שמא האדם יוצר את המציאות סביבו, ולמעשה אני לבד ביקום ובורא את סביבתי וכאשר אני מסטול – המציאות… מתרופפת… אחרת איך אסביר את ההתרחשויות התמוהות שקורות לי. לו הייתי פיכח.אך אני לא, ולכן כנראה שתמיד דברים אלו מתרחשים ואני פשוט לא שם לב. אני חושב לעצמי שכאשר יקרא אותו חבר דברים אלו, יגחך לעצמו. “ידעתי!”, ימלמל, “הבנאדם מסטול מהתחת”. נ.ב. ניסיתי למצוא אפליקציית תמלול. התעצלתי לשבת ולכתוב בטלפון, עם המקלדת הקטנה ואצבעות הג’בקה העבות שלי והטעויות והתיקון האוטומטי. הורדתי אפליקציה והתחלתי להקריא. וזה מה שיצא: “יום שישי, בוקר שטוף שמש בעיר של בנייני פלדה וזכוכית גבוהים” Yoshi Sushi Brokers to Shemesh but you should be naked waiting for him
הייתכן שאני עדיין…?… 🚬