AshUnBlut

העכבר חזר. זה מכבר.

לא, כי חשבנו שהלך אז, ברח. החלון הגדול שליד הכבלים, סגור ומסוגר ומאז שנסגר – כבר אין סימנים. לא פקק של בקבוק מנושנש בסלון לא בננה אכולה למחצה במטבח לא טביעות של שיניים על גוש של סבון לא קקי מפוזר לו אול אובר, סתם כך

ופתאום, שוב גללים, ככה ישר לפנים ושוקולד בלגי שבעים וחמש אחוז תקוע, אכול, בפינת המטבח, עוד ארוז שם למטה בחור שבין הקיר והארון והרי זה ברור ששם הקים לו מעון

טוב, אז מבט לעתיד, ועכשיו מה עושים? לא נעסוק בבעיה, נחפש פתרונים. המלכודת לא די בה כי בינינו, זו חולדה ומדבקה זה זוועה והשימוש בה נורא, אז כדי שלא תהיה פה בבית מסיבה נלך על מדביר שיפתור את הבעיה. וקארמה, לא קארמה, אמן אלוהים שבגלגול הבא לא אמצא את עצמי מחפש שוקולד שבעים וחמישה אחוזים

רגליים ורודות

מרחפות על עננים כחולים

סנפירים ורודים

דוחפים למצולות

אני דרוך

עם מחבט

בפסגות החרוכות

בקרקעית האפלולית

במישורים הצחיחים

בשיניים חורקות

עדיין ממתין

שאיום יומר

לטווס עצום

ועל גבו ארנב לבן

וכנפיים ורודות פרושות

מעל דשא ירוק

מנטרה של שקט

חודרת

מבעד לצווחות הקרב

והאימה

מחבט נשמט לרגלי הרוקדים

ריקטוס מתרכך לכדי חיוך

רדום

הצוואר נשמט באפיסת כוחות

הלשון משתרבבת והעיניים זולגות

נשפכות

אני נספג

הדשא הירוק עוטף

החול בולע

וגרעין הארץ

משלח

אותי

לריק

למיליארדי

שנים

חזרה מרודוס עם צוות המדהימות של פריבילג’.עולים הנוסעים, שזופים ועמוסי שקיות קניות. ההוא עם הגופייה ובתי השחי המוגזמים מצביע בהתלהבות על אניקה היפה העומדת זקופה לצידי עם כובעה מוטה הצידה וכפפותיה הקטנות ואומר לחברתו המשתרכת אחריו “זאת ההיא שבאנו איתה!” היא מצידה מרימה גבה, מעקמת פיה ועוברת את מפתן הדלת מבלי להתייחס לדבריו כלל. ההוא המבוגר עולה את מדרגות המטוס ואשתו תלויה על זרועו, פניו מוארות לפתע כשמזהה את אניקה ועמיתתה והוא גם ממלמל לאשתו “זה אותו הצוות”. פיה של אשתו מתכרכם קמעא, צעדה מועד קלות והיא ממשיכה אל פנים המטוס במשיכת כתף, לופתת את זרועו ביתר שאת.ההיא עם המכנסיים הצבאיים שעולה ונועצת מבט ישיר אל עבר אניקה עם חצי חיוך המרים את שפתיה המלאות לצד אחד. היא קורצת. אניקה זעה קלות באי נוחות. הבורדינג ממשיך. אני מדי פעם ממלמל “שלום” בעברית, לצד ה “Jello” המתגלגל של אניקה וחברתה. המעטים שבכלל קולטים שאני שם מתבלבלים לרגע לשמע העברית, מתבלבלים וממשיכים פנימה אל מושבם, הגברים מעיפים מבט חטוף אחורה אל עבר אניקה וחברתה, הנשים לא.

בעבודה שלי אני נתקל בסוגים רבים של אנשים. סוגים רבים של אנשים עם סוגים רבים של רצונות. בגדול אבל, ניתן לומר שמרביתם רוצים למקסם את חוויית הנסיעה שלהם, משמע: עוד לחם על המגש, כוס קולה חמישית, קפוצ’ינו שביעי, ועוד. הבנתם את הפרינציפ.ואז, מידי פעם, יש את הפיינשמקעאר.הפיינשמקעאר הישראלי המצוי, פי”מ, אוהב דברים בהפוכה. בניגוד לנוסע הממוצע, במקום לבקש יותר ממה שיש, הפי”מ מעוניין במה שאין. במקום להעצים את צורת ההגשה בה הוא מקבל את מבוקשו, הוא יעדיף צורת הגשה אחרת.”מה אפשר להציע לכם לשתות?” חייכתי לעבר הגברת והאדון. חיוכי נסוג במקצת כשזיהיתי את הגברת כהיא שסיננה מבין שפתיה כאשר לא מצאה מקום לתיקיה בדיוק מעל למושבה כי “לא ייתכן שהכובעים של הדוסים האלו תמיד יתפסו את כל המקום”. באותו הרגע סבתי על עקבותי ובמקום לעזור לה להעלות את תיקה למקום שמצאתי עבורה עשיתי עצמי כעסוק במישהו אחר. מהר מאוד חזר חיוכי במלוא עצמתו והנהנתי בעידוד בעודי ממתין לתשובתם של השניים. “מה יש?”, שאלה גברת פי”מ “משקאות קלים, מוגזים, יין אדום…”, עניתי”אני רוצה בירה. וסודה. עם לימון”, ענתה הגברת ,והאדון “אשמח ליין אדום – איזה יין יש לכם?””אנו מגישים יין אדום, קברנה סוביניון ומרלו של ייקבי ברקן. אשמח להציע לכם כל דבר אחר ממחלקת העסקים, מיד כשנסיים שם את השירות”, עניתי.מר פי”מ מעקם אפו לשמע היין המוצע, גברת פי”מ מעקמת פיה.”אחכה, אם כן”, גברת פי”מ”אשמח ליין האדום”, נאנח מר פי”ממזגתי לגברת את הסודה לכוס, הושטתי אותה לעמיתי בצידה השני של עגלת המשקאות וביקשתי כי יוסיף פלח לימון לכוס. לאחר מספר שניות של התנצחות מילולית הלוך וחזור אל מול חברי לעגלה בשל חוסר הבנה את המילה “פלח” (הוא הושיט לי מלח ואמר כי אין לנו מלח לימון במטוס. לבסוף נואשתי מלחזור על המילה וביקשתי חתיכת לימון) הגשתי לגברת פי”מ את כוס הסודה ולאדון פי”מ את כוס היין האדום.”אה, אין לכם פרייה”, גברת פי”מ למראה השוופס שמזגתי.”אתה לא מוזג לי תה”, גיחך לעברי מר פי”מ. “יין מוזגים לשליש כוס”. כזכור, הנוסע הממוצע היה דורש כי אמזוג לו יין עד לשפת הכוס.”כוסות היין שלנו קטנות. יין קינוח הייתי שמח למזוג לך לשליש הכוס. זו המידה הנכונה למזיגת היין” אמרתי בחיוך מאולץ.ולגברת “אחזור אלייך עם הבירה בהמשך, ברשותך”רבות עוד יסופר על גברת ואדון פי”מ. אודות הסוכרזית “לא, לצערי אין לנו ספלנדה וגם לא סטיביה”, אודות הפיתה “אין לנו לחם כוסמין לצערי”, אודות הקפה “אינני יודע בודאות אם הקפה הוא ערביקה או רובוסטה” ועוד ועוד. אך כל זאת לפעם אחרת.

הארתי את תשומת ליבו של גיל לכך שעוד כשעה נחתם יום השנה לזוגיות שלנו.תשע שנים.גיל שאל אותי, איך נציין זאת?בהיעדר כל סממנים ארציים ליום השנה (אני מאשים בכך את חוסר הרומנטיות הפושעת של שנינו) עניתי בהיסח הדעת, תוך כדי רביצה אופיינית על הספה וצ’יטוט באינטרנט, אממ… ניישיר מבט חודר אחד לתוך עיניו של השני ונצהיר על אהבתנו הכנה והעזה.פתאום גיל רכן מעלי והביט עמוך לתוך עיני.הסתכלתי בבהלה מעלה לתוך עיניו התכולות בניסיון נואש להעביר בדיוק את מה שאמרתי שעלינו להעביר. במבט. גיל בהה כמה שניות ובחצי חיוך מלמל, מפחידה האהבה שלך.טוב לא יודע, זה היה מצחיק כשזה קרה.הגרסה הכתובה נוטפת פאתוס, מה?Gil, בשבילך

בבוקר השכם, העיר רק מתעוררת אך הפארק מלא בתושבים. אלה המוציאים את כלביהם ואלה המוציאים את מאמני הכושר שלהם. הכלבים מתרוצצים חפשי במדשאות, המאמנים עומדים מעל חניכיהם הגונחים ומשוטטים בטלפון. אני תוהה מי בכלל מוציא את מי. מי המוביל ומי המובל. מי בעל השליטה – בעל הכסף או זה שמצליח לגרום לו לבזבז אותו? אני, בכל אופן, לא מצליח להוציא את הבוס שלי השכם בבוקר לפארק כדי שאוכל להשתין בנחת, או לגרום לו לגנוח ולרעוד ממאמץ בעודי צועק עליו שהכל בראש.

Just now:-[nasal Long Island accent]”Hoaiii! it’s Oirene, Oi wanna come tew thuh feeuneral, Dew you have rewm in your coawww?”-ah, Irene, whom were you trying to reach?-Thuh Doiamunds!-ah… I’m afraid you’ve reached Gillad Baker, and fortunately no one has passed away here recently… I am sorry-Oh… Seworry-click

“גברתי, אנא שבי בבקשה, עדיין לא הגענו” הגענו. כולם קמים. הגברת הזעירה, הקמושה והמאוד מבוגרת משתמשת היטב במרפקיה ונדחפת קדימה, קדימה, לעבר היציאה, פיאתה הנכרית האדמונית מורידה לה כמה שנים טובות. תווי פניה חרושי הקמטים מוסיפים אותן חיש חזרה. And then some. “סליחה, סליחה, יש שם אשה עם תינוק, חייבת לעזור לה, מסכנה”ממשיכה בדרכה בנחישות, מרפק ימין, מרפק שמאל ומבט נעוץ קדימה. “איפה היא, האשה עם התינוק שתהיה בריאה, מסכנה, מישהו חייב לעזור לה, יש לה תיקים””גיברת”, האדון מ 46A עומד בהתרסה וחוסם דרכה, “אין כאן תינוק” נעצרת מאחורי הנוסעים האחרים, נעמדת על קצות אצבעותיה ומביטה בערגה מעבר לכתפיהם, לכוון היציאה מן המטוס. אצבעותיה קפוצות, נמתחות כאילו מבקשות לגעת במשקוף הדלת ונקפצות שוב לכדי אגרוף. מבטה לא נח לרגע, כמו חיה קטנטנה הנדחפת אל הפינה. 46A מזעיף מבטו לעברה וחוזר וממתין. פונה אלי, “אני טסה רק אל על. אין כמו אל על. כל הכבוד לכם”חצי חיוך, “תודה רבה לך. שבת שלום ונסיעה בטוחה הביתה””תהיו בריאים. שבת שלום”

“נאלצנו לומר היום לנוסע שאימו נפטרה” אמרתי לגיל. “הוא בטח היה בדרך ארצה כי ידע שמצבה לא טוב” הסברתי. “אדון לא צעיר, אולי בגיל שישים כזה. אברך. הוא ישב שם וניגב דמעות מעיניו” נזכרתי. גיל הגיב משהו לא ברור. “מה אמרת? לא הבנתי” לא יודע מדוע, הכנתי עצמי לגלגול עיניים והערה נבזית לגבי דוס ואמא שלו. אולם, “אמא זו אמא” בקול חנוק. נדהמתי לגלות אותו מביט בי בעיניים כחולות, גדולות, דומעות. “אמא זו אמא” חזר ואמר

אתה יפה, לבוש בחליפה ביספוק שיושבת לך על גופך המושלם כמו עור שני. ניו יורק מעצימה את הדרך הקורן. אתה מתקדם ברחובות העיר כמו ברדלס בטבע, בצעדים בטוחים, זורמים. ואז אתה מביא סמחטה גושנית וקולנית לניקוז הרחוב ככה סתם, בזמן שמחכה לרמזור שיתחלף. כמה שלא התפלאתי כשחלפתי על פניך לשמוע את העברית בוקעת מבין שפתיך (המסותתות)