Category: Uncategorized

חם. חם מאוד. האויר לא זז. השמש במרום הרקיע, קופחת על ראשי הנוכחים. רק המשאיות השועטות בכביש הסמוך מושכות אחריהן שובל אויר לוהט ואבק דרכים. שאון המנועים מגיע עד לחלקת הקבר, ובעקבותיו כמה פרודות אויר זעות להן בעצלתיים. הכביש המהיר גובל את בית העלמין מצפון. שני מקומות דוממים כשלעצמם, אך על הכביש חולפת ללא הרף תנועת רכבים ובמיוחד משאיות ובינות לקברים מתהלכות קבוצות קבוצות, ולפעמים בודדים, של מבקרים. תנועה לצד דום. רעש גובל בדממה.
נאספים המשפחה, החברים וחזנים יזמים מקומיים, מיוזעים, ועומדים סביב מצבה בקומה השלישית והאחרונה של מבנה קבורה, שהרי אין כבר קוברים צמוד לקרקע במדינה זו בה הנדל”ן כל כך , כל כך יקר. עומדים כולם ובתום הטקס תרים אחר אבן להניח על המצבה. אולם, על גג מבנה אין אבן. אולי פיסת בטון ובטון לא נחשב. מהר מאוד נישאים המבטים לעבר המצבה השכנה. אדנית מלאה כל טוב חלוקי נחל בשלל צבעים מעטרת את השכנה. אחד אחד, במבוכה קלה, קלה מדי, מלקטים הנוכחים אבנים חלקות, יפות, ומניחים בעדינות על הקבר.
נשיקות, חיבוקים, מבטים חודרים עין לתוך עין, זו יבשה, זו בעלת לחלוחית, אחיזה אמיצה בכתף, לחיצה קלה ומתפזרים.
דקות ספורות לאחר מכן, קבוצה חדשה נאספת לה לצידו של הקבר המעוטר כמה חלוקי נחל בודדים ושני קברים מעבר למצבה עם אדנית החלוקים. עגלי זיעה נעים להם במורד גבות המבקרים, חזן מקומי בעל עיגולי זיעה סביב בתי שחיו ממלמל מילות תפילה, מבטים תרים, ידיים מושטות בהססנות, חלוקי נחל צבעוניים על מצבה עירומה, מילות פרידה ושוב עומד לו גג המבנה, מצבות דוממות תחת שמיים בהירים. ורעש מנועים.
כך חוזר חלילה עד רדת החמה. החשיכה נפרשת לה מעל בית העלמין, דממת מוות פושה לה בינות לקברים. רק שאון המשאיות הממהרות להן בכביש הסמוך מפלח את הדממה.
האויר עדיין דומם. החום המחניק של צהרי היום, אם אפשר אף מחניק עוד יותר כעת כאשר הלחות הלכודה אינה מתאדה לה תחת שמש יוקדת. במעלה המבנה, בקומה השלישית החשופה לשמיים הכהים, יושב לו קבר מעוטר מצבה ועליה אדנית ריקה. סביבו קברים – שיש לבן , שיש כהה, אבן ירושלמית, אחד בעל אגרטל ובו פרחים מיובשים, אחד בעל אגרטל אבן ריק, אחד נוסף עם עציץ פורח שהושקה אך אתמול. ורובם ככולם מעוטרים חלוקי נחל בשלל צבעים.
אוושה קלה נעה בינות לקברים. אין היא מגיעה מן הים המרוחק קילומטרים ספורים מערבה משם, או מן ההר המרוחק כמה עשרות קילומטרים מזרחה משם. אפילו המשאיות אינן מקור האוושה.
האויר החם והלח כעת נע וזע באי שקט, מתערבל לו עם משב צונן יש מאין, מלווה באנחה חרישית.
דמיינו לכם קונכייה בודדה, ממעמקיו של ים עתיק שכבר יבש מזמן, היושבת לה על סלע ברומו של הר צעיר. אדמת טרשים סביב ורוח נושבת לה וחודרת את הקונכייה. קול דקיק ומדויק, חרישי אך נוכח מפלח את הדממה. דמיינו את קולה הרפה של נשיפה חלושה, אויר אחרון היוצא ריאות מדולדלות ומותירן ריקות. דמיינו את הקול אשר יוצרת דמעה היוצאת את קצה העין וחודרת אל חריש קמטים המעטר פנים זקנות. דמיינו את כולם יחדיו, נכרכים זה סביב זו סביב זה, משתלבים ולבסוף מתאחדים במעין הרמוניה מקאברית: אווווואאאהההשששש, והרי לכם אותה אנחה חרישית המלווה את האוושה הצוננת. נדמה כי מקורם של אלו תחתית האדנית הריקה מחלוקים.
בשקט בשקט, מתרוממים להם החלוקים מן הקברים ומרחפים להם כולם חזרה אל עבר האדנית. וכשנדמה כי שניים או יותר יתנגשו להם באויר, ישנו אלו מסלולם ברגע האחרון וינועו במקביל לעבר, ואל תוך, האדנית וככל שהאדנית מתמלאת בחזרה בתכולתה האבודה, כך הולכת האנחה ונעלמת תחת משקל החלוקים. עד כי נודמת לחלוטין.
בבוקר יום המחרת, אדנית מלאה חלוקי נחל צבעוניים תשב לה על מצבה, מוקפת מצבות עירומות. השמש תחמם את החלוקים אשר משום מה צוננים הם כולם על אף חום הליל שעבר.
קבוצת אנשים יחתתו רגליהם במעלה המבנה ויעמדו סביב מצבה לא רחוקה מזו עם האדנית. יעמדו סביב ויתורו בעיניהם.

Out of the dark and grimy ‘Ramrod’ in Ft. Lauderdale. Only older men there, desperately looking for a twin soul. Well that soul ain’t me, no matter how fast my body is taking me towards your particular predicament…
An ancient man offers sausages outside. “No Italian ones I’m afraid, they’re not ready”. So I get a regular beef sausage.
“How long has it been since you’ve seen one of these?” the ancient cackles, triumphantly holding up a foot long sausage. “now, don’t you blush!” he says and suddenly all of his supposed jadedness peels away to reveal a romantic old man.
I think to myself, “oh I wish I could remember the last time anyone had made me blush”.
I choke down my answer and sudden tears, take the sauerkraut and mustard sausage and move off into the night.

שבת בבוקר. קריר מעט וטפטוף קל מרענן את רחובות ניו יורק. אפילו פה בשבת הרחובות פחות סואנים. התעוררתי מוקדם אך קמתי לאיטי, שתיתי קפה ויצאתי לרוץ בפארק. בקולומבוס סירקל קידמו פני רבבות רצים בצבעים עליזים, טייטס ומוזיקה רועשת, בנקודת הפתיחה של ריצת מרתון. הצלחתי לחצות את ההמון לעבר שביל הכורכר עליו אני אוהב לרוץ.

השביל הוביל אותי מההמון והלאה ודממת הפארק אפפה אותי. דממה וריח עצים זרים סובבים אותי. גופי נכנס לקצב שלו, הנשימה מסתדרת, והתחושה הדינמית החלקה הזו, פרפטואום מובילה, כאילו נכנסתי למצב בו אוכל להמשיך לרוץ בקצב אחיד וללא התערבות חיצונית לנצח. שביל הכורכר מתעקל ימינה ולפתע מתקרב לעברו משמאל שביל האספלט עליו רץ ההמון. אך ההמון כבר לא רועש. בריכוז ובדממה ובמאמץ רצים כולם בצפיפות. כל אשר אני שומע הן אוושות הרגליים, שפשוף העור והבגדים, ההתנשפויות ותחת הכל מעין הדהוד תת-קולי של מתח ודריכות. אנו רצים ההמון ואני, בשני שבילים מקבילים באותו כוון ולמטרה שונה. מעבר לרצים שורת הבניינים הגבוהים של סנטרל פארק ווסט התוחמים את הפארק ממערב ומצדי השני האגם, ומעברו הבניינים של השדרה החמישית התוחמים את הפארק ממזרח.

כבמטה קסם, יום הופך ללילה. אינני יותר בפארק. רחשי הרצים הם חברי פלוגתי הצועדים סביבי בעלטה ובדממה צפונה, מעבר לגבול. ריח העצים הזרים הופך לריח הצמחייה המוכרת לי, סירה קוצנית, קידה שעירה, אלון, אלה וארז. ואבק שריפה. וזיעה. שפשוף העור והבד הופך לשפשוף המדים, כתפי וגבי פתאום כפופים תחת משקלם האדיר של האפוד והמנשא. שדרות הבניינים של סנטרל פארק ווסט והשדרה החמישית מתעגלות לכדי רכסים המלווים אותי צפונה ודממת הפארק מעבר לכח מתנפצת לכדי רעם הארטילריה המלווה אותנו צפונה צפונה מעבר להארלם, מעבר לראשף ודבל, מעבר לשפיות.

פרפטואום מובילה אמרנו? פתאום משהו לא נח לי בנעל שמאל, נשמתי מצפצפת ואיברי כבדים, כל נימי אומרים לי לעצור, לפשוט את הציוד ולנוח, לנוח. אינני יודע כמה זמן הכישוף נמשך. קילומטר? שניים? עשר שנים?

“you got this!””yeah”

כבתוך חלום, באיטיות, אני מפנה מבטי לעבר הקול ושם, משמאלי, מעבר לרצים רצה לה אישה שחורה בחולצה צהובה זרחנית וזורקת מילות עידוד לעברם של הרצים. האגם עדיין מימיני אך פני פונות כבר דרומה בעודי מקיף אותו. המרתון המשיך לעבר קוצו הצפוני של הפארק ומסעי שלי לקח אותי מזרחה וחיבר אותי לתחילתו של המרתון. הרצים משמאלי דוממים, חזקים, מהירים. הם המובילים.

הדממה שוב מפולחת, הפעם על ידי צלילו המכשף של חמת חלילים. משב רוח קריר מכה בי. לפתע גופי כולו צמרמורת. אור יום אופף אותי ואני חש כמרחף. עיקול בשביל חושף את המנגן עטור השפם הלבוש מחלצות סקוטיות. מנגן לכבוד הרצים. לכבוד הפלוגה. ומחזיר אותי לכאן ולעכשיו. עצי הדובדבן סביבי פורחים והאויר החם והמחניק מיד הופך צונן, מלווה בטפטוף נעים על פני. הפארק שוב סובב אותי. קולומבוס סירקל מברך אותי בשובי, ורחובות העיר, מלאים יותר, מלווים אותי בחזרה למלון.

הקטע בלהסתובב עם גיל הוא שאתה הופך למשני. התפל מול העיקר, התוספת למנה העיקרית, הקצף של הקפוצ’ינו, הקרמה של האספרסו. אתה הנספח, הערת השוליים, הפספטו של הציור, שובל השמלה. משהו בגיל מושך את העין וברגע שעיניו הכחולות להפליא פוגשות בעיניו התרות של הצופה, הוא שובה גם את הלב.
בעבר היה הדבר מטריד אותי. גיל משך אותי איתו בברלין לסיור בגלריות שונות, אטלייה רבים, סטודיואים ומוזיאונים. בסופו של יום מפרך הגענו למתחם אמנים. בכניסה, ברך אותנו לשלום באגביות בחור גרמני תוך כדי התעסקות בניירת כלשהי. כשהרים ראשו מבטו נלכד על ידי מבטו של גיל. פרץ דם עז התפשט על פניו והוא פשוט בהה אל תוך עיניו של גיל ולא אמר מילה. גיל גם הוא החל מסמיק. יקום פרטי הלך והתרחב סביבם ואני הלכתי והצטמצמתי, נותרתי חלקיק בודד בשולי יקום הולך ומתרחב בעיצומו של מפץ גדול, מרחף חסר אונים בעוד שני טיטאנים מיצרים אנרגיה שאינה ברת כימות. החיוורון שעל פני בודאי היה משלים יפה את הסומק בפניו של גיל, אילו הייתי נוכח שם. אך, כיאה לאותו חלקיק בודד, סרתי מהם והלאה וביקשתי לי מקלט ביקום אחר. גיל יצא יותר מאוחר לחפש אותי ויתר הביקור שלנו בברלין זכור לי כברוגז אחד גדול. מיותר לציין שגיל כלל לא הבין על מה המהומה.
מאז ועד היום רבו מקרים דומים. השפעתו המאגית של גיל משום מה מועצמת ברחוב יפת, ביפו. גיחה למכולת מזכה את גיל בחיוך רחב והתלוצצויות פלרטטניות מהזבן הערבי הגברתן. קניה אצל הירקן הערבי גם כן, בתוספת “הוספתי לך הפתעה, ממני מותק”, ובשקית, מעל לירקות ולפירות מבצבצת לה בננה עצומה – ארוכה ורחבה – ובשלה להפליא. פרי בשל וטעון טעם, ניחוח ואנרגיה. במסעדה על רחוב קדם, בארוחה משפחתית, תוך כדי העמסת השלחן בעושר של סלטים ומזטים, עם הגב לאימי ופנים אל גיל ואלי, לוחש המלצר הערבי לגיל, “אתה מוצא חן בעיני, תתקשר אלי” ומוסר לו פתק.
אך לא רק במובן המיני מסתכם העניין. בסיבוב במוזיאון תל אביב שם גיל מציג, עוקבות השומרות הרוסיות בעיניהן אחר גיל וכשזה מהין להכיר בנוכחותן ומהנהן לעברן בחיוך, הן נמוגות וממשיכות לעקוב אחריו במבטן בעוד זאטוט שולח ידו לפסל באין מפריע, או אישה ממששת את הציור להרגיש האם זה באמת ציור או צילום. גם אני מהנהן לעברן, הנימוס מחייב, ואומר “שלום” אך אני אינני שם אלא כשובל השמלה אשר היא גיל.
התרגלתי. יתירה מזאת, אני מאוד משועשע וגאה בגיל בסיטואציות הללו כיום. לאחר ארבע עשרה שנים, הוא עדיין מסובב ראשים ומהפנט אנשים. ואני, אני מואר קצת, באור המוחזר ממנו.
שיט, על מי אני עובד. זה מבאס וזה מעצבן ואני מוצא עצמי עומד בצד עם חיוך מודבק לפרצופי עד שגיל מציג אותי כ “בן זוגילי” ואני מדביק ידי ולוחץ יד ומנסה להיעלם משם כמה שיותר מהר ולהניח לטובים ממני (באנגלית זה יותר נכון – my betters) לדון בעניינים במרומו של עולם. אומרים לי שכאריה אני אוהב להיות במרכז העניינים. כנראה שיש בזה משהו. נתקעתי עם טלה שבלא משים מוצא עצמו במקום בו אריה אמור להיות.

C train from Brooklyn to W 50th St.I sit in the first available seat. Next to me is Senior Nurse Clinician Margaret Sarozzo, in white uniform, probably back from a shift. She has tired eyes and deep creases around her mouth giving her a severe look. She takes out a hairbrush from her bag and combs her hair. She then takes out eye liner and savagely pulls her lower eyelid down to apply it. Next comes lipstick. I wonder if she is trying to look less haggard for her husband back home, or if she is heading straight for a date. Across from her, and me, a young couple are all smiles and giggles. He attempts to put eyedrops in her eyes and misses badly as the train hurtles down the tracks rocking from side to side. She laughs. On my other side a Latino older woman stares at the young couple with a faint smile and a dreamy look in her eyes. She seems fascinated by them. As if seeing herself in the younger woman’s place. Further up the car a very tall transgender black woman sits straight backed staring at nothing, as if feeling my eyes on her, earphones in her ears. She has purposefully teared jeans and I can’t help notice how her shirt rises a bit up her lower back to reveal her bulging waistline. The train stops and a tall young man with a basketball that fits in his hand like a tennis ball would fit in mine enters. He is all muscle and sinew and stands stooped, his head brushing the sloped ceiling, listening to his earphones. “Next is 50th St. Stand clear of the closing doors” goes the train conductor and breaks me from my reverie. This would be my stop. I look up only to find an older man staring at me, staring at others, trying to look severe and detached.I love New York.

I am eating.Picking with my fingers juicy pieces of meat off this chicken.I start with the ribcage enjoying strangely generous slabs of meat from strangly large ribs.The meat is delicious. I move on to the back. I burrow my forefinger and thumb into the cooked and tender flesh and slowly peal off a juicy morsel from the shoulder blade area. Only, this strangely large big boned chicken is no longer avian. It is human.It is Gil. He is sitting hunched facing away from me, his hands buried in his lap. His back, bent slightly, is flayed and missing some strips of meat from the upper area near his neck. The last strip I pull reaches his shoulder and meets gristle. It pulls out quite easily. Too easily, though the meat is obviously undercooked here. I am starting to feel nauseous as I wonder how Gil can manage to stay upright with his ribcage exposed like this, all the flesh no longer protecting his chest and stomach. I wonder what is helping those fragile bones hold his frame up. Nausea turns into horror.This is Gil. Wh what have I done? I wake up with the taste of vomit in my mouth. Gil’s back is to me. I stroke its perfect smoothness, listening to his steady breathing. I reach out and hug him, running my fingers through the sparse hair covering his perfect chest. I feel like staying off meat for a while.

“תבין,” הוא אמר, “אצלנו בבית אף פעם לא הסתרנו את הפגמים שלנו. זה לא שלא היינו מודעים לזה שהפגמים ישנם. ידענו גם ידענו מה לא מושלם. אבל… השלמנו. לא כיסינו. לא טייחנו, לא צבענו ולא בנינו קונסטרוקציות שונות ומשונות על מנת להסתיר את הפגם.”כמובן שגם לא חגגנו את השוני הזה. לא יצאנו במחולות ברחובות ודחפנו אותו מול פניהם של העוברים ושבים. פשוט חיינו את חיינו, בגופנו אנו, ללא מקצה שיפורים סינטטי ומלאכותי.”

אבא קרח מאז שאני זוכר את עצמי. פדחתו המבריקה היתה תמיד הדרך שלי לזהות אותו בתוך ההמון. הקרחת, וגם הזקנקן שעיטר את סנטרו. פאה או היירפיס מעולם לא היו על הפרק. הזקנקן… אולי בעצם נועד להסתיר את העובדה שאין לו ממש סנטר. במלחמת המפרץ גילח אבא את זקנו כדי שיוכל לחבוש את מסיכת האב”כ. אנו, הילדים, גילינו להפתעתנו כי אבא הוא למעשה ויזיני, מ “הנסיכה הקסומה”, קרח ובעל סנטר נסוג. אז אוקי, הזקנקן כנראה כן בא לכסות על משהו. אבל פרט אליו, פרט אליו – דבר לא. אמא, אמא היפה והג’ינג’ית – כבר מזמן זרקה שיבה בשערה. לוריאל ולאנקום מעולם לא זכו לעטוף את זקיקי שיערה הלבן ואת פניה חרושי הקמטים מעולם לא נישק מגען הקר של מחטים או חומצות. אמא מתבגרת לה ועוטה את קמטיה בגאווה. חייה רוויי התהפוכות והקשיים ניכרים מכל קפל וקמט, שיפול וחריץ. ומתוך האריג המיוחד הזה מנצנצות עיניה הירוקות, הבורקות, היפות, החכמות כאילו יודעות דבר. כאילו שוחקות ומשועשעות מהתעתוע אשר פניה מעוררים. הרי בפנים, היא רק נערה ג’ינג’ית מעג’מי ואתם, אתם לא יודעים דבר.

“אתה רואה,” המשיך, “הכל אצלנו בחוץ. הכל חשוף. כל הפיזי שבנו ברור ומוכר לעולם הפיזי שסביבנו. רק הנפש, הזיכרון, השמחה והעצב, הכאב… הכאב נשמר עמוק פנימה. זה שלנו. זה פרטי”. כך נשארנו דקה ארוכה. בשתיקה. הוא, שפתיו הדקות היפות קפוצות ושפתו התחתונה משתרבבת קלות מטה בריכוז. גבותיו החזקות מוטות פנימה מעל עיניו הירוקות הבורקות, המצומצמות כרגע. פניו החלקים והיפים שקועים במחשבות. שערו השופע נופל על מצחו הגבוה. אני, עיני מושפלות מטה, מקובעות על רגלו. הוא ניעור ממחשבותיו, מחייך לעברי חיוך פתוח, תמים, לופת את הקביים וגולש בזהירות מכסא הבר הגבוה. הוא משאיר שטר על הבר בעודו נשען על קב אחד תחת בית שחיו, מסתובב, ומתרחק ממני במהירות על קביו. חלל נפער היכן שרגלו השמאלית פעם היתה, מכנסו מגולגל מעלה ותפוס. רגלו הימנית דורכת בביטחון בעודו מעביר את הקביים קדימה וממשיך ללכת. לרגלי כסאו הריק מונחת לה פרוטזה.

לוס אנג’לס. ליד הנמל. ספינות תענוגות עצומות עוגנות ופורקות רבבות מטיילים צבעוניים. אלו נכנסים מיד לאוטובוסים ומוניות אשר לוקחים אותם הרחק פנימה אל תוך העיר עצמה, לדאונטאון, לבוורלי הילס, להוליווד ולכל הנוצץ הזה. בערב, לקול הצופר העמוק, לאחר שחזרו המטיילים מסיבוב בעיר, מתנתקות הספינות לאיטן מן הרציף וממשיכות הלאה לפרוק מרכולתן ביעד הבא. איזור הנמל איננו מושך למטייל הממוצע. בשכונת סן פדרו דרים עניי העיר, הנמלים הפועלות אשר יוצאות את השכונה מוקדם בבוקר כדי לטפל במלכות העיר, וחוזרות, מותשות, בערב, לביתן הקטן, לרחובות השכונה המתפוררים, לעשבים הפורצים להם מבין הסדקים באספלט ובבטון. חוזרות לקול הצופר העמוק של הספינות המתרחקות. רחוב עולה מן הנמל לעבר השכונה. איש שחור בצידו הרחוק של הרחוב עולה לו לאיטו, קצת שפוף, מבטו מרוכז במדרכה תחתיו וסוחב אחריו שתי מזוודות בלויות. כובע צמר לראשו ועטוף במעיל דובון כהה, דהוי, הוא ממשיך עוד קצת במעלה הרחוב ועוצר. הוא מתכופף בזהירות, משאיר את שתי המזוודות במקומן וחוזר במורד הרחוב. הוא ממשיך עד לערימה מכובדת של תיקים ומזוודות, לוקח תיק ביד שמאל, שניים בימין וחוזר במעלה הרחוב לעבר שתי המזוודות שהשאיר מקודם. הוא פורק שם את שסוחב וחוזר לערימה המידלדלת של התיקים במורד הרחוב. כך הוא ממשיך עד אשר כל מטלטליו מרוכזים במעלה הרחוב. הוא נח, מרים לרגע עיניו לעבר מעלה הרחוב, אחר מתכופף, שוב נוטל מזוודה בכל יד ועולה כמה מטרים. הוא מוריד בעדינות את שתי המזוודות ויורד חזרה לעבר הערימה שעזב.אינני יודע מתי החל מסעו, ומאיפה, ולא עד מתי ימשיך, ולאן. ואולי בכלל הוא איננו אדם אלא מלך קדמון, והאלים מסיבותיהם הם התירו לי מבט חטוף לעבר סיזיפוס הממשיך במסעו הנצחי והאבוד.

העכבר חזר. זה מכבר.

לא, כי חשבנו שהלך אז, ברח. החלון הגדול שליד הכבלים, סגור ומסוגר ומאז שנסגר – כבר אין סימנים. לא פקק של בקבוק מנושנש בסלון לא בננה אכולה למחצה במטבח לא טביעות של שיניים על גוש של סבון לא קקי מפוזר לו אול אובר, סתם כך

ופתאום, שוב גללים, ככה ישר לפנים ושוקולד בלגי שבעים וחמש אחוז תקוע, אכול, בפינת המטבח, עוד ארוז שם למטה בחור שבין הקיר והארון והרי זה ברור ששם הקים לו מעון

טוב, אז מבט לעתיד, ועכשיו מה עושים? לא נעסוק בבעיה, נחפש פתרונים. המלכודת לא די בה כי בינינו, זו חולדה ומדבקה זה זוועה והשימוש בה נורא, אז כדי שלא תהיה פה בבית מסיבה נלך על מדביר שיפתור את הבעיה. וקארמה, לא קארמה, אמן אלוהים שבגלגול הבא לא אמצא את עצמי מחפש שוקולד שבעים וחמישה אחוזים

רגליים ורודות

מרחפות על עננים כחולים

סנפירים ורודים

דוחפים למצולות

אני דרוך

עם מחבט

בפסגות החרוכות

בקרקעית האפלולית

במישורים הצחיחים

בשיניים חורקות

עדיין ממתין

שאיום יומר

לטווס עצום

ועל גבו ארנב לבן

וכנפיים ורודות פרושות

מעל דשא ירוק

מנטרה של שקט

חודרת

מבעד לצווחות הקרב

והאימה

מחבט נשמט לרגלי הרוקדים

ריקטוס מתרכך לכדי חיוך

רדום

הצוואר נשמט באפיסת כוחות

הלשון משתרבבת והעיניים זולגות

נשפכות

אני נספג

הדשא הירוק עוטף

החול בולע

וגרעין הארץ

משלח

אותי

לריק

למיליארדי

שנים