Category: Uncategorized

פרק שישי, עונה שלישית ואני לא זוכר מה התרחש ברגעים האחרונים בסדרת הנעורים בנטפליקס. היה דיאלוג כלשהו נדמה לי, בין הגיבור, איש-זאב בנעוריו, לבין האויב הראשי. השעה כבר אחת וחצי בבוקר. הבית חשוך. אני מעיף מבט לעבר חדר השינה. הדלת סגורה והאור שם כבוי. גיל בטח כבר ישן. אני נאנח, סוגר את המחשב הנייד המונח לי על הבטן ומעביר אותו לרצפה ליד הספה.

אני על הספה בסלון וגיל בחדר השינה. הלילה, לאחר שבוע בבידוד, הודעתי לגיל שלא נח לי הסידור הזה שאני בחדר השינה והוא בסלון ושהלילה מתחלפים. “אל תדאג” אמרתי לו “נעביר את כל המצעים, אפילו את כיסוי המזרן. לא אנשום לך על המצעים, אני מבטיח” אני מתלוצץ. לא מצחיק. חולה מספר 43 היתה על טיסתי מפריז והכניסה אותי לבידוד. אתמול נודע לי שחולה מספר 207 היה על טיסה אחרת עליה הייתי אחר כך, לפני שנודע על 43 הזאתי. הבידוד הוארך בארבעה ימים. באותו רגע גמרתי אומר לעבור לסלון. גיל התווכח אך לא ויתרתי. ניצחון קטן בעתות מגיפה.
Beggars can’t be choosers.

“Alexa, Good Night!”

האורות בסלון כבים. אני מסיר מאחורי גבי את הכרית הענקית שגיל תפר ומניח ראשי על הכר, מסתובב ושוכב על הצד עם הפנים לקיר. החלונות למרפסת לגבי. אני עוצם עיני ומקשיב לתרנגולים שלא חדלים לקרוא, אף בשעות הקטנות של הלילה.

עיני נפערות פתע. משהו העיר אותי. קול פתאומי. אולי חלמתי? הבית שקט. אני מתהפך על גבי ומביט על התקרה. עיני מתחילות להיעצם וקולות ציוץ גורמים להם להיפער שוב – זה מגיע מהמרפסת.

אה. המלכודת הופעלה. האם היא באמת תפסה את העכברוש או ששוב הוא הצליח לחמוק?

קולות הציוץ חוזרים. ציוץ של מצוקה וקולות גרירה של מלכודת העץ. יפ. הוא נלכד. אני תוהה האם הפגיעה שברה לו את המפרקת או שתפסה אותו באיזור החזה והוא פשוט נחנק לו לאיטו, קולות הציוץ ששמעתי – שארית האויר שנפלט מריאותיו הנדחסות. או שמא תפסה אותו מלכודת הקפיץ ברגל או בזנב? עכברוש מסוגל ללעוס את האיבר התפוס ולהשתחרר מהמלכודת. אינסטינקט ההישרדות משתלט ולא ניתן לעצור בעדו. שיניו הצהובות, החדות, נכנסות לפעולה ועור, שריר, גיד ועצם נכנעים בפניהן ובפני הפניקה האוחזת בו. דם ניתז ופתאום דבר אינו אוחז בו. הוא גורר עצמו משם מהר ככל שגופו המרוטש מאפשר לו. אני ממשיך להאזין כשעיני נעוצות ללא מצמוץ בתקרה החשוכה. הציוץ נפסק וכך גם קולות הגרירה. האם לבדוק עכשיו? האם הוא לכוד או שמא באמת השתחרר? האם יהיה דם? פאק איט. אבדוק מחר. מה כבר אוכל לעשות עכשיו?

אני מסתובב כשגבי למרפסת ועוצם שוב עיני. באופן מפתיע, אני נרדם מיד תוך כדי מלמול מילים מתוך שירו של ערן צור, קרבות תרנגולים: “עכברושים רצים מפחי אשפה אל חצרות הבניינים נושכים אחד את השני, צפצופים של זעקות כאב, ריח נבלות ותאוות בשר “…

בוקר בהיר במיוחד מקיץ אותי. כואב לי

הגב. אין ספק שהספה לא נוחה כמו המזרן שלנו. עם זאת, אחרי שבוע בידוד הכולל רביצה אין סופית על המיטה וצפייה בסדרות בנטפליקס, כאב הגב בהחלט צפוי ללא קשר למדיום עליו אני ישן. לחזור לישון? האור הבהיר החודר מהמרפסת העיר אותי מוקדם מכפי שהייתי מצפה.

המרפסת.

מכה, ציוץ, גרירה – העכברוש! טוב. אקום ואבדוק.

אני ניגש לדלת המרפסת ומביט החוצה דרך השמשה. צמוד לדלת שוכבת לה המלכודת, הפוכה. חלקו האחורי של העכברוש בולט, הזנב שלם וארוך וקצהו נוגע בדלת עצמה. כתמי דם מעטרים את הרצפה. אני מחפש לשווא משמעות בכתמים, כמו בשאריות קפה בתחתית ספל. בפעם הקודמת העכברוש הענק שנלכד השאיר יופי של מסר על רצפת המרפסת. אני נזכר איך שמעתי את המכה החדה של מלכודת הקפיץ שהופעלה. איך ניגשתי מיד לדלת ודרך השמשה ראיתי שהמלכודת לא תפסה את העכברוש, אלא פשוט הכתה בו בעוצמה בראש והעיפה אותו ממנה והלאה. הוא שכב שם, בית החזה שלו עולה ויורד במהירות. שיט, חשבתי לעצמי, הוא תכף יקום ויסתלק לו. אך גופו נותר שרוע בהלם על הרצפה. הוא הטיל צל שהלך והתפשט מכוון ראשו. הצל התברר כשלולית דם שניגר מאזור ראשו של העכברוש, אולי מחטמו, אולי מאזניו. השלולית הלכה וגדלה. פתאום העכברוש החל מכה ברגליו האחוריות. הוא דחף עצמו מן השלולית והלאה, משאיר אחריו שובל של דם. נראה היה שרק אחת מרגליו האחוריות באמת דחפה מפני שתנועתו הפכה מעגלית. מרותק, הבטתי בעכברוש האבוד חוזר לעבר שלולית הדם, דוחף עצמו דרכה ומשלים מעגל נוסף של דם על רצפת המרפסת לפני שעצר. וחדל. לב מצויר בדם נתגלה לו על הרצפה, במרכזו גופה של עכברוש גדל ממדים. ללא ספק אחת מסצנות המוות האירוניות והדרמטיות ביותר שיכולתי לדמיין לעצמי.

ובכן, הפעם היו אלו רק כתמי דם בודדים. לא הושאר עבורי שום מסר, אולי משום שסירבתי לקום באישון ליל ולצפות במחול המקברי. ניגשתי למטבח ולקחתי כפפות גומי מהקופסה שגיל קנה יחד עם מגבוני חיטוי משנכנסתי לבידוד. מצויד בכפפות, בשקית, בנייר סופג ובספריי חיטוי פתחתי את דלת המרפסת וניגשתי למלאכת הניקוי. הפכתי את המלכודת ואיתה התהפך לו העכברוש כמו בובת גומי – קשיח ורך בו זמנית. עיניו לא בלטו מחוריהן כפי שציפיתי אלא היו חצי סגורות, מבטו מבט של עצב, לא בהלה. שחררתי אותו מן המלכודת והכנסתי לשקית. ניקיתי טוב טוב את הרצפה. את המלכודת עם שארית הדם שעליה הנחתי בצד ואת השקית ותחולתה השארתי מחוץ לדלת הכניסה, בחדר המדרגות למרות שאינני נוהג לעשות כן – זה תמיד נראה לי כמו מעשה מאוד ברברי וחסר התחשבות. גיל כבר יוריד לזבל, אחרי הכל, אני בבידוד וגם כך השכנים פותחים על גיל עיניים כשיוצא את הבית – באיזו זכות הוא מתגורר עם אדם בבידוד ומעז לצאת את הבית! מה היו עושים לו היו רואים אותי מוריד את האשפה ומפזר מגיפה סביבי? צחקתי לעצמי. החיתוכים פה רבים מספור – אני, בבידוד בגלל שבאתי אולי במגע עם נשא של נגיף הקורונה, נושא בידי גופה של עכברוש אשר הואשם בעבר בהפצת המגיפה השחורה ועוד ועוד. אגב, ידעתם שמחקרים מראים שהיו אלו דוקא פרעושים שנשאו על גופם בני אדם אשר הפיצו את המוות השחור? בני אדם. לא עכברושים.

גיל עדיין ישן. אני חושב לעצמי שטוב שהסרתי את ראיות הרצח במרפסת לפני שגיל יתעורר. כדי שיתחיל את היום בחיוך. גם כך הבידוד הזה והתנהגותי בתקופה האחרונה מכניסים אותו לעצבים.

התנהגותי לאחרונה. הבידוד הזה סוגר עלי. סוגר כמו מלכודת עכברושים. הדירה שלנו, הקטנה, האינטימית, פתאום הופכת לחונקת. ואני תוהה לעצמי מה הייתי מעדיף: מכה חדה לראש- דם ניגר ולב מקברו-פואטי כמסר למי שאותיר אחרי, או מפרקת שבורה או אויר הנדחף בלחץ החוצה מריאות נלחצות והיכן כל הטוב הזה פוגש אותי פה, בבידוד, בדירה הקטנה, ביפו, במדינה כה רווייה בקונפליקטים ומשברים שכבר לא ברור מה חונק אותנו יותר – בחירות, מגיפה, גזענות, שחיתות…

עכברושים…

אלוף בא לדבר.

הוא דיבר המון על קבלת החלטות. הוא הזכיר חברים שלו אשר במקומות הכי גבוהים. הוא דיבר על החופש לטעות. וללמוד מהטעויות שלך. הוא דיבר על חבר א-מת. כזה שיאמר לך בפנים מה דפוק אצלך. או כזה ש… מת. הוא נזכר במנהיגות מרושעת שהתפתחה לכדי מנהיגות מעצימה. הוא סיכם בזה שהוא אוהב את מה שהוא עושה.

וכשנשאל מה מבאס אותו

הוא נזכר באותן החלטות שמחירן היה האבדן הכבד מכל.

ובעודו מספר זאת נשלחה ידו מבלי משים ושיחקה לה בזר הפרחים שעיטר את השולחן. לכבודו. אצבעותיו תרו ומיששו ומצאו פרח אחד, שונה, שגבעולו שבור. הם יישרו אותו כך שנתמך על ידי הגבעולים שמסביב.

את דבריו סיים בהלצה זו או אחרת. ואז בשתיקה. ואז שיחרר עצמו ויצא את החדר.

“אני לא יכולה לטעום כלום”
כך אמרה לי אימי היום, כשישבנו לאכול ביחד בקסיס.
בדיוק חזרנו מהמוסד בו דודתי בטי, אחותה הגדולה שלי אמי, דוהה לה ונעלמת אל תוך הדמנציה. ביקור כזה תמיד משאיר אותי קצת בהלם. ישבנו רגע בשקט באוטו, כל אחד שקוע במחשבותיו כשלפתע אמא הציעה שנשב לאכול משהו. “אמא מזמינה”, אמרה. לאחר דיון קצר הוחלט ללכת לקסיס, בחוף ג’בלייה, לא רחוק מביתי ביפו. גילוי נאות – אני לא מת על המקום, אבל אמא כל כך אוהבת את ריח הים ורעש הגלים ומיד הבנתי שלשם אנו צריכים לשים פעמינו.
בטי נשארה לה מאחור, ישובה על כסא הגלגלים בחלל המרכזי בקומה השנייה במוסד הגריאטרי, בוהה לה בחלל האויר ומרימה מדי פעם ידה לעבר אף אחד. איזו תמונה עצובה, הלא כן?
ועדיין, הדבר העצוב ביותר שזכור לי מיום זה הוא ההודעה הלקונית של אמא.
מישהו כאן זוכר את הסרט הטייוואני ‘אוכל, שתייה, גבר, אישה’ של אנג לי? בסרט אבי המשפחה, מאסטר שף, ושלוש בנותיו, מתמודדים עם החיים ועם שינויים, כל זאת סביב הכנת ארוחות נהדרות. הארוחות המגרות מאחדות את המשפחה כאשר בתוך הסיפור גם שזורה טרגדיה – אבי המשפחה איבד את חוש הטעם שלו. לא אמשיך כי הסרט מצוין וכל תוספת תהיה כבר ספוילר.
הסרט בו אמי חיה, קצת פחות הוליוודי. אמא עדיין מבשלת. היא מבשלת נפלא. מאכלים בולגריים ואחרים ואגב, מאז ומעולם לא נהנתה לאכול ממטעמיה. תמיד טענה שהיא לא מסוגלת להנות מפרי עמלה, אלא רק מאוכל של אחרים, שזה ממש כבר נושא לשיחה מרתקת עם פסיכולוג, אם אתם שואלים אותי, ויפה שעה אחת קודם, או שלושים שנה קודם, אבל ניחא.
אמא לא טועמת כלום והקלמרי המטוגן נתקע לי בגרון כשהיא אומרת את זה.
אמא לא טועמת כלום, והעולם שותק.
אמא שיודעת להכין צ’ושקי, קיופולו, בניצה, בואיקוס, עלי גפן ממולאים ושלל מאכלים בולגריים ואחרים, אמא שמעולם לא השאירה אותנו להכין לעצמנו פיצה מקפיצה במיקרו אלא תמיד השקיעה בארוחה דשנה, אמא שהארוחות שלה מגבשות את המשפחה כל פעם מחדש סביב שולחן האוכל, אמא כבר לא יכולה לטעום כלום.
זה כל כך מטריד ועם זאת כל כך מתאים.
שהרי שנים שכבר אינני מזהה באמא את חדוות החיים, ארשת ההשתוממות הנאיבית מהקיים סביב, ההתרגשות והאהבה לסביבה, פרט לבניה. שנים בהם יותר מכל נושא אחר, היא טרודה בסיפורי עבר על קושי, על סבל, על בדידות, על שברון לב, על בגידה. על החיים. על טעם החיים. והנה הטעם נעלם. אך החיים עדיין פה ואני חושב לעצמי, אוי אמא, שחוש הטעם ילך לו, רק שלא ילך לך הטעם לחוש.
ישבנו זה מול זו, אמא עם הפנים לים ואני עם הפנים לאמא.
אמא אכלה לה פפרדלה פירות ים בשמנת. כלומר, היא אכלה את הפסטה והשמנת. את פירות הים, כדי לא לבזבז כי גם כך לא טועמת, היא העבירה לי. תוך כדי גלגול פסטה רחבה על מזלגה היא הישירה מבט לתוך עיני ואמרה, “דוקא שמנת אני חושבת שאני מסוגלת לטעום, פסטה ושמנת” היא חייכה אלי כאילו קראה את מחשבותי ונתנה לי פירור של תקוה. וראש קלמרי נוסף שדלתה לה מתוך הקערה.

תמיד היו שלושה בבית בטבעון.

בהתחלה היו בליני, מישמיש ושמחון . בליני הגדול והמפחיד היה קשור בשלשלאות בחצר האחורית, היכן שהדשא נגמר והחצץ התחיל. הוא היה רובץ לו ליד המלונה שלו, גלליו מפוזרים סביבו. רועה גרמני ענק, מפחיד, אשר רק חיכה שמישהו יסתכל עליו בחיבה וללא חשש. מיד זנבו התרומם וכשכש, ובסרבול אופייני למי שלא מורגל בחיבה, היה ניגש ליד המושטת ומרחרח בסקרנות. אהבתי מאוד את בליני, על אף הריח שאפף אותו, יצור שלא ראה את תוך תוכו של בית מימיו, קל וחומר מים נקיים ושמפו. בלילות היה בליני משוחרר משלשלאותיו ומתרוצץ חופשי בדשא ומבריח כל עובר אורח אשר היה מתקרב יתר על המידה לגדר. בליני נפטר בשיבה לא ממש טובה עוד בשנה הראשונה להיכרותי את גיל. כולנו הסכמנו שכנראה נהנה מקיומו לאחר מותו, היכן שלא נמצא, יותר מאשר קיומיו הגשמי.

מישמיש היתה ללא ספק מלכת הבית. חתולה לבנה, עיניה צהובות ואופייה מרושע במיוחד. זו היתה אשמתו של גיל שאימץ אותה מתוך שגר של חתולים של חברים. הוא הכניס את השחור הלבן הזה לבית משפחת יפמן. למישמיש היה כתם צהבהב בפרוותה הצחורה – זכר לגץ אשר נחת עליה במקום רבצה המסורתי ליד האח. השיער שנשרף מעולם לא צמח לבן וכתם צהבהב זה סימל עבורי את הכתם העכור הרובץ על אופייה של שליחת שאול זו. מישמיש כבר אז לא היתה ממש צעירה. קולה, כאשר היתה מיללת, קולה הצרוד של מעשנת כבדה אשר כבר עשרות בשנים מעשנת חפיסת סיגריות נלסון או נובלס. ללא פילטר. מישמיש הילכה לה בבית והטילה מוראה על כל יצור חי, בין אם מכרסם ביש גדא, זוחל או הולך על שתיים. בבוקרו של הלילה הראשון בו ישנתי בבית הוריו של גיל, עת יצאתי את חדרו, יחף, לעבר חדר האמבטיה, ארבה לי השדה הלבנה מעבר למשקוף הדלת ותקפה את בהונותי בדיוק זדוני. לא סלחתי לה. ולה לא ממש היה אכפת.

שמחון, אשר בעיני תמיד היה יותר כריש מאשר חתול, הגיע למשפחת יפמן דרך עומר, אחיו הגדול של גיל. לאחר שנפל בפעם השלישית מקומה חמישית בתל אביב, העביר עומר את שמחון לבית הבראה יפמן, בטבעון. שמחון מעולם לא הרשים אותי כיצור חכם במיוחד. הוא לא ממש אהב שנוגעים בו, העדיף להתקרר לו על רצפת הבית כשהוא רובץ על גבו, בטנו חשופה ורגליו באויר. אמרתי ששמחון היה בעיני יותר כריש מחתול משום שהיה אפור מאוד, ראשו קטנטן וגופו ענק. צורתו ההידרודינמית שוותה לו מראה של טורף ימי קדמון ואופיו המרוחק לא היה מזמין במיוחד. תמיד חשתי שאולי בצעירותו היה שמחון יצור יותר מתקשר, אבל נפילותיו המרובות כנראה שינו אצלו משהו מהותי בפנים. אני חושב שאולי חי באוירת ציפייה חרדתית מהנפילה הבאה ולא יכול היה להשקיע אנרגיות בתקשורת חיובית עם הסביבה.

שלושה היו, ואז בליני מת.
ומוריס בא להחליף את מקומו.

גיל ואני עזבנו את ירושלים ועברנו לתל אביב ומוריס, החתול שנמצא על מדרגות החגיגה של בבט בירושלים והיה אך בן שנה כאשר גיל ואני הכרנו, ערק לטבעון. הודענו למירה שאופיו העצמאי של מוריס, אשר מאוד אהב להיעלם לכמה ימים בירושלים ולחזור מבושם כולו בניחוחה של מאהבת זו או אחרת, לא מאפשר לנו לשמור עליו כפי שהיינו רוצים, בדרום תל אביב בין הרחובות פין והשפלה. מוריס הגיע לטבעון למורת רוחה הרב של מישמיש ולדאבונו המרוחק של שמחון ומיד שבה את ליבה של מירה, אמו של גיל. גם בטבעון נהג מוריס להתבשם – הפעם במדף הפטרוזיליה והכוסברה שבמקרר. הוא מאוד אהב לקפץ פנימה ולהתחכך בעלים הריחניים ברגע שדלת המקרר היתה נפתחת. עובדה מעניינת שגילינו לגבי מוריס בשלב יחסית מאוחר בחייו היא אילמותו. מישמיש היתה מייללת בצרידותה הנרגנת, שמחון היה משלח לכל עבר נהימות אזהרה חתוליות אם היית מתכוון ללטפו, ומוריס, מוריס פשוט קרקר קרקורים קצרצרים כשרצה לצאת החוצה, כשרצה מזון, כשרצה להתלונן.

עכשיו, לא ניתן לספר על החתולים לבית משפחת יפמן, ללא התייחסות למירה, אם המשפחה. בסבלנות אין קץ, בדיאלוגים ארוכים, משוחחת מירה ארוכות עם החתולים, גוערת בהם שיפסיקו להתחנן לאוכל כי כבר אכלו, שיפסיקו לאכול את האוכל של האחר, שייכנסו כבר הביתה כי קר ורטוב בחוץ ועוד המון שיחות נהדרות. לכל חתול אופי מיוחד והרגלים מיוחדים, ולכל חתול ישנה פינה מיוחדת בבית – פינה שהיא כולה שלו, או שלה. מישמיש היתה נוהגת להתמקם לה בארון הבגדים בחדר השינה של מירה ורפי. שמחון היה נוהג להתמקם בעיקר על ברכיו של רפי ותרם רבות לנימול ברגליו של זה עקב משקלו הלא מבוטל. מוריס אהב את הפינה של הספה. עוד חתולים הגיעו ולכל אחד ואחת מקום מועדף – וכל אימת שישבתי אני על כורסה זו, או על חלק זה בספה – היתה מסבירה מירה לחתולים (בנימה עדינה של תוכחה לעברי) כי גילי יושב במקומם כרגע וכי יאלצו להמתין עד שיוכלו לנוח.

יום אחד, טרגדיה נוראית פקדה את בית משפחת יפמן. הכלב של השכנים חדר לחצר ומישמיש טיפסה בבהילות במעלה עץ האלון. הכלב הארור כה הבהיל את הקשישה (אשר חגגה זה מכבר שמונה עשר חורפים) שזו מעדה וצנחה והשתפדה לה על מלונתו החלודה והישנה של כלב קדמון כלשהו, קודם אף לבליני המסכן. מירה, אשר היתה עדה לכל המתרחש, התקשתה להתאושש ממחזות כה קשים אלו וכאילו כדי לנסות ולהכהות את הכאב, פינתה מקום בליבה לקטנצ’יק.

ושוב היו שלושה.

קטנצ’יק הוא החתול השמן ביותר שראיתי מימי. שפתיו השחורות משוות לו מראה של מלכת דראג שמנה וכל פעם שאני רואה אותו אני נזכר בדיווין, כוכבת סרטיו של ג’ון ווטרס. אלא שהיכן שדיווין היתה גדולה מן החיים ודאגה שכולם יראו זאת, קטנצ’יק הוא דבר מאוד מפוחד ואמונו נתון למירה ולמירה בלבד.

שבת חורפית אחת, הגענו גיל ואני לטבעון ונחרדנו לשמוע את שיעולו העמוק של שמחון. מאוחר יותר באותו היום, דווחו האחיינים ששמחון השתעל וירק דם. משם הידרדרותו היתה מאוד מהירה והלה פינה מקומו למלי.

מלי יודעת להסתדר בחיים. היא ידידותית ביותר, דורשת תשומת לב ולא שורטת בכלל.

שלושה חתולים חיים כיום בבית משפחת יפמן והמבוגר יותר מבין השלושה, זה שהגורל כעת מפנה את עינו הירוקה החמדנית לעברו, הוא מוריס שלנו. מוריס שהיה אך בן שנה כשגיל ואני הכרנו והיום הוא בן שש עשרה. ואני, אינני יכול שלא לתהות מי ייקח את מקומו של מוריס כשזה ילך לו. כי מוריס, מוריס הוא כבר המורשת של גיל ושלי במשותף. מוריס הוא פרי אהבתנו אשר הפלנו על מירה כאשר עברנו לתל אביב. מוריס, שמקבל פנינו ליד הרכבים כאשר אנו מגיעים, מתמתח בגב קעור ונותן לגיל לנשוק לו בבטנו, מוריס שכבר חלק גדול משיניו נפלו או נעקרו, מוריס הוא הנתח שלי בבית משפחת אהובי ואני חושש במקום מסוים שכאשר אחר יתפוס את מקומו, אולי גם משהו במקומי במשפחה נהדרת זו שאימצתי, יתערער.

אז מוריס – הישאר. הישאר נא עם קטנצ’יק הענק העדין ועם מלי החנפנית. הישאר נא עם מירה אשר היתה לי לאמא שנייה, ועם רפי, אבא דוב. הישאר נא בבית בטבעון, בחצר של בליני ומתחת לעץ של מישמיש. בקר במקומות של שמחון ועשה ששום דבר לא ישתנה.

Imagine a Citadel : an enormous ancient edifice of stone, arches and turrets, dank spaces and airy halls, dark cellars and lofty aeries. Imagine huge labyrinthine libraries filled with eons of human knowledge: tomes and scrolls and artefacts of mysterious origins. Imagine rooms upon tiny rooms of stark interiors: a cot, a wash stand, a hanging peg in the wall, a small slit in the wall allowing a narrow view of clear pale skies. Imagine endless halls and stairwells. Imagine this huge sprawling pile of man made rock lounging on the bank of a long dead river, the ancient river bed and its guest laying on an endless plateau running from one horizon to the other.
The rooms and hallways seem eerily empty this morning, the only sound, a low murmur, coming from the main gathering hall. Inside the great hall a huge crowd has gathered – the denizens of the citadel, tonsured monks all, stand in clusters, talking in frightened whispers, their robes rustling as they gesture nervously. A lone figure, stern and stark, dressed in crisp military uniform, stands in front of the crowd informing it of the amassed army, his army, surrounding the citadel’s walls.
Far to the back of the hall, behind all those hunched, robed backs, a silent few take careful, slow steps towards a spiralling stairwell. Once inside they hurriedly climb up the endless steps. I follow, my own robes hindering my frenzied climb, catching beneath my sandalled feet.
We reach the end of the climb and exit unto a flat roof high above the plateau floor. In front of us, amassed in perfect order is a sea of soldiers, waiting in silence, like a predator ready to pounce on its helpless prey.
My heart sinks. I, like my brethren staring aghast before me,am frantic with fright, my blood rushing in my ears, this doom making me almost physically sick.
Shaking ourselves of our stupor, we advance towards the edge of the roof.
The first man to reach the edge pauses for a moment and then just… drops silently off the ledge. I am so frightened of what I am about to do that bile rises to my mouth. I hold it back. The line progresses as, one by one, the men throw themselves off of the roof in despair.
Now there is but one man before me. I focus upon his back in a desperate attempt to escape my terror. His dark modern corporate suit sits well upon his broad back and wide shoulders, his black hair, carefully combed, is cut short. He is out of place in this setting, as is the military leader down in the great hall.
I suddenly realise this man before me is not a monk though I could swear a moment before the last of my brethren was standing in front of me, ready to leap off of the roof. As soon as realisation strikes the man turns and faces me.
This is no man, I think to myself. This pale, marble skin, these black eyes, this cold stare, devoid of feeling, this creature is not born of woman. He opens his mouth and says quietly in a terrible voice:
“I am the angel ******. You must turn back. This is not your time to die”. My terror reaches new heights as every cell in my body reacts to this creature, all immediately madly instructing my body to ESCAPE! FLEE! Leave this towering presence and cower somewhere safe. I cannot hold it back any longer. My stomach clenches and hot, acid vomit spews out of my mouth.
The angel opens his mouth wider, impossibly wider. And as if in slow motion, the contents of my stomach enter his gaping maw, each and every drop and chunk yanked out of the air and into him.
He closes his mouth and with a wry smile that does not reach his eyes he swallows. I fall into darkness, the last thing I remember is his black, cold gaze following my body as it drops to the tiles beneath me.

מצאתי עצמי בדירה של דודה בטי. כל הדרך למעלה ארבע קומות, ללא מעלית. לא זכרתי שעליתי, פשוט מצאתי עצמי במטבח שלה, הכל כל כך מוכר.

והנה, בין התנור למדיח, היא עומדת לה, נשענת קלות על הקיר. אני נזכר כי אז, לפני כמה שנים, כשקבלה שבץ ולתקופה היתה מבולבלת, היא לא הצליחה לתפעל את התנור ולבשל את בישוליה המיוחדים, וגם לא את המדיח ומכונת הכביסה.

מראה שם, עומדת לה, תחומה, בין שני מכשירים אשר כאילו כלאו אותה כל פעם שהזמינה אליה לארוחה מפוארת אצלה בבית מילא אותי באושר עצום!

היא רזה, ממש רזה, אך כל העור העודף הזה אשר הקיף עד לא מזמן את גופה הרחב עדיין שם, מדלדל מתחת לידיה, מתחת לסנטרה. כרסה עדיין בולטת מתחת לכותונת שלה. שיערה – לבן, נקי מן הצבע אשר הקפידה לשמר לפני שאושפזה לראשונה – מסורק, חלק ויפה.

היא עומדת שם, מסתכלת עלי בעיניים עצובות אך צלולות. אינני מאמין למראה עיני.

“את בסדר!”, היא מהנהנת
אני ניגש אליה ורוכן לרגליה. אני מסתכל על רגליה הדקות (דוקא שם אין עור עודף. אני אפילו לא מזהה את הבצקת הזו, שגומי הגרב היה דוחס ומשאיר אחריו שקע מפחיד לדקות ארוכות כאשר הייתי מגלגל את הגרב מטה) ומסתכל מעלה לעבר עיניה הבורקות. “אני לא מאמין שאת עומדת על הרגליים שלך. הרי לא עמדת לשניה כבר חודשים. חשבתי שהשרירים התנוונו”. היא מושכת בכתפיה
אני שב ועומד ומסתכל עליה בהשתוממות. “ואיך החשיבה שלך?” אני קצת מופתע מהישירות שלי ומתכווץ קצת בפנים לשמע שאלתי חסרת העידון.
אך פניה מתבהרים לרגע וארשת של יודעת סוד עולה עליה. היא מושכת את כותנתה הצידה וחושפת את כתפה השמאלית. ליד צוארה, באיזור השכמה השמאלית, אני מבחין בשטף דם כחלחל.
“קיבלתי זריקה”, אמרה בנימת ניצחון ומיד צנחה לרצפה כשגבה עדיין נשען על הקיר ורגליה מקופלות תחתיה. הספקתי לתמוך בכתפיה בעודה צונחת. שקעתי גם אני לרצפה עד כי רכנתי שוב מולה, הפעם פני מול פניה החפונים בתוך כפותיה.
“מה קורה?!”, שאלתי
“אני מאבדת מדי יום את הצלילות”, היא לוחשת ביאוש לתוך כפותיה. “כל יום קצת ממה שנתנו לי הולך”
אני פונה לעבר שולחן המטבח ושולף כסא והיא נעמדת בעזרתי והולכת לאיטה לעבר הכסא אך שוב חולשה תופסת אותה ואני מוצא עצמי מחבק אותה על רצפת המטבח.

אני מקיף אותה בידי, בגופי, ומחבק חזק חזק ובכי מבעבע ועולה מתוך תוכי ואני מחבק אותה אל חיקי ולוחש לה “אני כל כך אוהב אותך, בטי, אני כל כך אוהב אותך” וממשיך להתייפח.

אני מתעורר לי משינה טרופה ומתפלא שהחלום נשאר כה צלול. כמעט לעולם אינני זוכר חלומות וכשאני זוכר, הם תמיד חלומות רעים. אני מתלבט אם חלום זה עונה על ההגדרה של חלום רע ומחליט שכן, הרי הוא הסתיים בבכי מר וביאוש. ההבטחה והתקווה וההשתאות של ההתחלה מהר מאוד התדרדרו לכדי יאוש וצער.

ועדיין, איזה כיף היה לראות את בטי ולשוחח איתה שיחה של ממש, שיחה צלולה, גם אם על החרב התלויה מעל ראשה.

יושב בבר בציריך. זה נשמע כמו תחילתה של בדיחה. מישהו פה צוחק בקול רם ומוטרף. אני במשקה השני שלי, וודקה סודה, איך לא. המחירים פה מוגזמים, כמו בארץ. אבל הם לא מתקמצנים באלכוהול. או לא. ממש לא. הגרמנית השוויצרית מאוד גרונית לאזניי. מסביבי קטעי שיחות מחוספסות, גסות. ההוא עדיין צוחק בצחוקו המוגזם. הצטרף אליו מוגזם נוסף. הדואט הצורמני שלהם מאזן את החלקלקות של המשקה שלי. אני מדמיין כאילו אני צף/מרחף ביניהם, במקום הזה בו ההתאבכות הורסת, הקו מתיישר. אני נבלע באלמוניות.

אלמוניות זה דבר נורא.

אני יודע, בעידן זה בו אנו ממופים כל כך ביסודיות, מסומנים ומקוטלגים וממוענים וממוסגרים, אלמוניות אמורה להיות דבר מבורך. ונדיר. אך, לך תבקש מאריה להיות אלמוני. כמו לבקש מהקונצרטמייסטר לנגן כאחד מנגני כלי הקשת בתזמורת.

ציריך. ציריך. משעמם קצת בציריך. ומה אני צריך? בטח לא את ציריך. ובטח לא את הצוחקים המוטרפים האלו. סירייסלי? מה נסגר? אין מצב שהצחוק הזה אמיתי. אבל הנה אני מגדיר אמת וזיוף, מהם. אני, מתוך עולם מושגי הכל כך דל ומוגבל. מי אני שאגדיר מהו אמיתי ומה מזויף?

הם הפסיקו לצחוק. אני לוגם מהמשקה שלי ותוהה מה, באמת, אני מחפש בציריך? הסיבה היחידה בגינה הגעתי לכאן היתה חברתי, תמר, שהציעה שנגיע בסוף שבוע זה כי “השויצרים קופצים לנהר”. מי לא רוצה לראות שויצרים לבנבנים רימתיים מתערטלים וטובלים במי הנהר הקפואים אף בעיצומו של קיץ? ישר ביקשתי לעלות על הטיסה. תמר לא הצליחה. מסתבר שהשויצרים קופצים לנהר תמיד, לא עכשיו במיוחד, ותמר לא פה למשוך אותי ופתאום העניין דעך.

יצאתי את המלון, לקחתי טראם לעיר העתיקה, איתרתי לי גיי בר והופ, התיישבתי לי על הבר, המשקה בידי, בוהה בבאיו. כששבעתי מכך, שלפתי את הטלפון והתחלתי לכתוב. רעשי הרקע נסוגים ופתאום הדממה מפריעה לי. באמת נעשה שקט בבר. האם הצוחקים באמת הפסיקו או שמא המשקה השני כבר מאלחש את אזני ולא רק את לשוני? אני תוהה וכותב.

השכן לשמאלי על הבר קוטע את שיחתו עם שכנו משמאל ופונה אלי באנגלית רצוצה. הוא שואל אם אני סופר. לא, אני סתם כותב בשביל עצמי, על המציאות שלי. גיל צחק לפני כמה ימים וציין שאני, שקורא אך ורק ספרות בריחה פנטסטית מלאת הרפתקאות וקסם, כותב כל כך ראליסטי. הוא צודק, מסתבר. אני מחייך אל שכני בבר. הוא יפה. צעיר ממני. מתפתחת שיחה. קוראים לו כריסטיאן והוא במקור מהונגריה ומתגורר בציריך מזה כחמש שנים. עובד בעסקי המסעדנות.

הערב ממשיך לו בנעימות. השיחה קולחת למחצה, האלכוהול זורם. רגלו הימנית של כריסטיאן נצמדת לרגלי השמאלית. שכנו משמאל, וולפגאנג, מצטרף לשיחה לרגע. הוא מעיירה סמוכה לציריך. בשלב מסוים חוזרת השיחה להיות דיאלוג ביני ובין כריסטיאן. וולפגאנג מסתכל לרגע לעברנו ואז משפיל מבטו ונועץ עיניו בקצף הדל השט לו על פני הבירה הצהבהבה שבכוסו.

אני מפהק. מופתע מעצמי, אני עוצר לרגע לבחון התפתחות מרעישה זו. אני בבר, לבד, במדינה זרה, משוחח עם בחור מושך אשר לא מסתיר את התעניינותו בי. ואני מפהק. אינני עייף: ישנתי שנת לילה מלאה, הטיסה לציריך ארכה פחות מארבע שעות ואפילו הצלחתי לדפוק שלושים דקות מנוחה תוך כדי הטיסה. השעה אינה מאוחרת. אגב, כל הקונספט הזה של חיתות רגלי לגיי בר וקרוזינג הינו בבחינת צלילה מרעננת לעבר לתקופה בה במקום לשבת בבית עם גריינדר, או סקראף, או אטרף דייטינג, או ריקון ולעבור פרופיל פרופיל עד מציאת הזיון הנבחר, הייתי שם פעמי בהתרגשות לעבר גיי בר, נשען לי על הקיר עם משקה ביד ובוחן אנשים אמיתיים, בריל טיים, כאשר רק מטרים ספורים של אויר מפרידים בינינו ולא קירות ומרקעים. היה מעין ריגוש שכזה כאשר עיני היו לוכדות/נלכדות בעיניו של אחר וטנגו החיזור המיוחד הזה היה מתחיל. חשבתי לחדש ימי כקדם ולשחזר כאן, בהזדמנות זו, את ימי שחרותי- את חוסר הוודאות ההופכת למבוכה הממשיכה לריגוש ואז… למה שיצא. להרפתקה הזו של לפגוש אנשים זרים לחלוטין, לדלות מתוכם אחד מובחר ולהפכו לזר פחות. לומר שלום לאחר כמה שעות של אינטימיות ולדעת שהטבעתי חותמי ושלמרות שעיניו בקשו, לא השארתי מספר טלפון. כדי להשאיר מקום למישהו אחר.

אבל פיהקתי. כריסטיאן יפה וזה אבל פתאום נתחוור לי שהאמצעי הפך למטרה. העניין שגילה בי, המבט, הרגל הנצמדת, הטיית הגוף אלי, הבל פיו הקרוב – באלו אני חושק, ומשהושגו… משהושגו אני מוכן לפרוש. לא ראיתי עצמי מבלה לילה של תשוקה איתו.

צחוק פרוע מפלח את חלל האויר. אני מגחך לעצמי. כריסטיאן מחייך חזרה בבלבול. אני מישיר אליו מבט, מניח ידי על כתפו ומודיע על כוונתי לפרוש חזרה למלון. אני מתעורר מוקדם, אני משקר, ועלי לנוח. הוא ממהר לבקש חשבון מהברמן ומציע שנצא יחדיו. אני מהנהן בהסכמה. וולפגאנג מסתכל אז אני מברך אותו לשלום והוא מברך אותי חזרה בחיוך. מחוץ לבר כריסטיאן מציע שנסור לביתו פה קרוב, מאחורי הטירה אשר חולשת על מבשלת הבירה. הוא מתחיל לספר את ההיסטוריה המעניינת של הטירה והמבשלה. לכשסיים, אני שוב מתנצל ומבטא את כוונתי לסור חזרה למלוני, לבד. כריסטיאן מבין, רוכן לעברי ונושק לשפתי. אנו נפרדים לשלום מבלי להחליף מספרי טלפון.

הטראם מתרחקת מהעיר העתיקה ומותירה את הנהר מאחור. אני חושב שאני רואה בחשכה צריחים של טירה מרוחקת. אני יורד בתחנת אוארליקון ונכנס למלון המודרני. אני מצחצח שיניים, פושט בגדי ומשתחל לי מתחת לסדינים. אני בוהה בנורית של גלאי העשן הדולקת לה בתקרת החדר. מהר מאוד אני מושיט ידי לטלפון, פותח את גריינדר ואת סקראף ומתחיל לברור.

עיני נפערות פתע ומיד אני יודע היכן אני, מתי אני ואנה מועדות פני. הטלפון שלי מנגן מלודיה ענוגה עצובה, מנגינת הפתיחה של סדרה דיסטופית הזויה ואפלה שהורדתי לטלפון. החדר חשוך פרט להילתם הצהבהבה של אורות הרחוב הנלחמות באורו החיוור של הירח על קיר החדר. המנגינה החרישית בטלפון נמשכת עד אשר אני מושיט יד ומשתיק אותה. בעבר הייתי זקוק לשעון מעורר בעל עצמת צליל וגם אז הייתי מתעורר אפוף כולי ואוסף את עשתונותי במאמץ תוך כדי אנחות צער על כך שעלי לקום. הייתי מתהפך על בטני, אוסף ברכי ורוכן כך על המזרן, ראשי תחת ידי, עכוזי באוויר, וממתין לסנוז של השעון שייתן לי עוד עשר דקות במיטה. לא עוד. מנגינה חרישית, עיניים נפערות, ישיבה מהירה תוך כדי סיבוב תשעים מעלות, רגליים תרות קלות אחר נעלי הבית וקימה מהירה והחלטית לעבר חדר השירותים ומשם לחדר האמבטיה.

אני עומד מול הראי ומחפש את גילי. גילי בייקר, אבל גם את גילי הכרונולוגי. אחד איננו ונעלם מזמן. השני קיים במלוא כיעורו. עומד מולי גבר. מבוגר. יש לו גוף מבוגר. כתפיו רחבות ושמוטות, חזהו השעיר עדיין לא ממש מתדלדל אבל מזמן פטמותיו לא מעטרות שרירי חזה חזקים. בטנו אינה שטוחה, מתניו רחבים. זרועותיו של הגבר דקות מדי ביחס למידת רחבו בכתפיו. אני מסתובב קלות ומסתכל על ישבניי – הם עדיין שם – אם כי זקופים פחות. אני שב ועומד ישר מול הראי. אני מחפש במבטי את עצמות הלסת והלחיים אך מוצא רק צוואר שהופך לפנים ובדרך עובר דרך פימה קלה. מבטי חולף על פני החריצים משני צידי פי. שפתי אינן מלאות ואינן תחומות כשהיו. מתחת לעיני שקים כהים. במקום להיות תחומות בריסים ארוכים, עינים ערומות בוהות בי חזרה, מעוטרות ריסים קצרים, ג’ינג’ים, כמעט בלתי נראים. שיערי חסר ברק וצבעו כאילו נשטף והפך מג’ינגי לצבע עכבר. צדעיי מאפירים.

“אני חייב להסתפר” אני חושב לעצמי. כשצדעיי קצרים ורואים את הקרקפת דרכם, לא רואים את הלבן. זה לא דבר חדש, הקטע הזה של לעמוד מול הראי ולבחון, אבל באמת לבחון, כל פרודה ופרודה של גופי ופני. שנים שאני עושה זאת והייתי רוצה לומר, כראוי למי שרואה עצמו אדם צנוע ולא שחצן, שמעולם לא אהבתי מה שראיתי. אבל אני חייב להודות שאכן זכורות לי פעמים שחייכתי לעצמי בסיפוק. איך לבשתי אז, בשנות התואר הראשון, את מכנסי הסיגרט הצמודים שקניתי עם מיכל אז כשהסתובבנו בשינקין והמוכר הכי התחיל איתי, והחולצה עם הצווארון הרחב שחשפה את עצמות הבריח שלי ואת שרירי החזה החלק מתחתן. הסתכלתי במראה, עיני ספק ירוקות ספק חומות, בורקות, וחצי חיוך בצד ימין גורם לשפתי לקפוץ קלות, שנים לפני שמושג הדאק פייס נכנס למודעות. איך המשכתי למועדון וידעתי, ידעתי שמסתכלים עלי והתענגתי בביישנותי ולא הישרתי מבט לאף אחד. כדי שלא אראה נואש. שיחזרו אחרי.

אני אוזר אומץ, שם משחה על מברשת השיניים ופותח פי כדי לצחצח שיני. Extra Whitening, עם סודה לשתייה ופלואוריד המבטיחים שיניים לבנות בתוך שבועיים, מבטיחה שפופרת המשחה. ממש. שיניי בצבע שנהב עתיק, הניבים שחוקים, השיניים החותכות מרוסקות קצת, חתיכות קטנות חסרות פה ושם. סתימות כהות ממלאות כמעט את כל השיניים הטוחנות ושיני הבינה. מזמן הפסקתי ממש לחייך בתמונות, חבל על עדשת המצלמה. אחרי המקלחת, גילוח – עוד הזדמנות פז לנתח את תווי פני המאכזבים: את החדות והזוויות החסרות, את העור שכבר לא מתוח על שרירי לסת חזקים, את פצעי הגילוח, את צבע העור הלא אחיד. במהלך הגילוח אני מגלה שגבותי שוב ארוכות מדי. למזלי המשקפיים מסתירים את העובדה לרוב, אבל הנה שוב הגיעה העת לקיצוץ קל. תמיד היו לי גבות עבות. אבל איכשהו זה עבד. לא עוד. או שהן ארוכות מדי או שאני מקצץ ואז רואים שאלו גבות שקוצצו. אי אפשר לנצח עם גבות כאלו. נסיך דיסני עם גבות מצוירות ומושלמות מעולם לא הייתי, אבל לפחות פעם הייתי קרוב.

החולצה גוהצה כבר בערב לפני השינה. אני מכניס את שוליה ביחד עם שולי הגופייה שמתחתיה לתוך התחתונים על מנת שלא תבצבץ מתוך המכנסיים בעת העבודה. החגורה מתהדקת סביב מותני, החולצה עדיין מבצבצת קצת אבל כך פחות רואים שמתני לא צרים ושיש לי נקודות אחיזה מעל לחגורה. מתני מעולם לא היו צרים. בצבא היו קוראים לי גרנד סילבליין די שלוש – הפרסומת דאז למקרר. כי לא היה לי גוף משולש. היה לי גוף מרובע. מקרר. מתני הרחבים תמיד התחרו בכתפי הרחבות והפכתי לנושא משקלים כבדים בדיפולט, לשמחתם של מפקדי וחברי לצוות. איך הפילו עלי הצוות שלי אז בוינגייט, את ההשתתפות בתחרות נשיאת אלונקה כאשר ידעו שאני מבועת ממאמץ גופני מאומץ. מסתבר שמקרר יודע באמת לסחוב אלונקה. זכינו.

התארגנות אחרונה לפני יציאה, נעלי מצוחצחות, מדי מגוהצים, הכל עלי. שפריץ של בשם, סידור קליל של השיער. אנחה. למה אני טורח? אז שמתי חומר על השיער והוא נראה קצת פחות יבש. הרי בעוד שעה הוא יאבד צורה ומרקם ושוב אראה כמו גבר מבוגר עם שיער של מבוגר. למה אני טורח ללכת לדודי שיספר אותי איפה שכל ההומואים מסתפרים במחשבה שאצא משם כוסון על ובסוף תמיד יש לי שיער של , נו של מבוגר. ואפרופו בשם, נראה לי שאני מסריח. מין ריח כזה של מבוגרים, שלא לומר זקנים. אין לי בעיה עם ריח קליל של זיעה אבל כבר באמצע יום העבודה אני סוחב סביבי מיאזמה חמצמצה. זה קטע של גיל? לא אכלתי עמבה ולא חילבה ולא שום. זה כנראה פשוט אני. חמצמץ.

בעבודה אני עסוק, בעבודה אני מצוין. אני מוקף אנשים נהדרים. המון פנים חדשות מקיפות אותי; עמיתים לעבודה ונוסעים. אני נשאב פנימה אל תוך העבודה, אל תוך הטירוף של עשרות ומאות אנשים הנוהרים לתוך המטוס, לכל אחת ואחד בעיה ועם רובן אני יודע להתמודד. אין לי זמן לעצור ולחשוב ופרט לרגעים קלים בהם אני מתמתח לעבר משהו או מישהו ונדמה לי שריחי שלי פתאום אופף אותי, או רגעים בהם אני נכנס לשירותים ומוצא עצמי בוהה בפני המביטות בי מתוך המראה לאורו הנוראי של המטוס, אין לי זמן לחשוב. בתוך ההמולה אני שוכח את עצמי ופשוט… קיים. אני גלעד, דייל, ואני עומד לרשותך.

חוץ מהפעם ההיא. אותו דייל צעיר, יפה כפי שרק מי שלא מזמן הותיר את שנות העשרה שלו מאחור יכול להיות, ישב על מושב הצוות הקפיצי במטבח האחורי ואני מולו. הוא שאל אותי בן כמה אני. והאם זיהיתי בעיניו זיק של משיכה? משועשע, עניתי לו בידיעה כי גילי יפתיע אותו ואוכל להמשיך לי בדרכי בתחושה, גם אם שקרית, שמישהו צעיר נמשך אלי. אלא שהוא פער פיו ועיניו בתדהמה, ובגופו נזרק אחורה לעבר דלת המטוס. זיק של משיכה הפך לזיק של זעזוע והלה פלט “אתה בגיל של אמא שלי!”. תגובה כל כך פיזית. כל כך… אלימה. וכמו נחשול, הכל הכה בי ושאב אותי והטביע אותי; כל אותן שנים שבזבזתי בלהיות אני, כל אותם דברים שלא עשיתי, כל אותן חוויות שלא השכלתי לחוות עד תום, כל אותם סממנים שהפכו אותי מנער צעיר לאיש מבוגר. ובפנים אני מכה בכח באיברי החלושים במים העכורים ומנסה לשאוף מלוא ריאותי אויר ואל הדייל אני ממלמל משהו, מחייך חיוך רפה וממשיך הלאה.

ועל מי אני עובד? זו לא רק הפעם ההיא, זה לא רק אותו דייל. זה שם, זה תמיד שם, הם מסביבי, כל אותם ילדים, אלו עם ההבטחה, הלא ממומשים, עם הסיפור שטרם נכתב, עם החיים שטרם חיו, עם האריג שטרם נארג וטרם התפורר, וזה תמיד מלווה אותי ואני תמיד חושש שמא הערגה בעיני, אליהם, אל חייהם שכבר חייתי ולא חוויתי, תתגלה במלוא ערוותה ואמצא עצמי מושא ללעג או גרוע מכך, לרחמים. אמי מספרת שבצעירותה ביפו חזרה הביתה ומחוץ לביתה נתקלה בחבורה של נערי השכונה המתגודדים סביב מישהו, איזה חסר בית מוזנח, צוחקים ובועטים ומשליכים דברים לעברו. וכשהתקרבה זיהתה כי זהו לא אחר מאשר אביה שנכנע שוב לטירופו ונעלם, כדרכו, לכמה ימים, שוכב שם, מדמם, זועק ומבויש.

אני חוזר הביתה רצוץ. אני פושט מעלי את המדים. אני נכנס לשירותים ואז לחדר האמבטיה ונעמד מול המראה שוב. הטיסה לא עשתה לי טוב. הכל נפוח. מה שפוקד את עיני ונראה קודם לא מספק, כעת כבר דוחה אותי. אני אוצר את אשר על ליבי ועוצר את אשר על שפתי, סב על עקבי ויוצא את חדר האמבטיה. אהובי מחכה לי ובעיניו אהבה, ותאווה. ואני פשוט לא מבין אותו. מה הוא מוצא בי? כל שבא לי זה לשכב על המיטה ולברוח מהמציאות. לברוח אל העבר. לברוח אל הנעורים. לברוח לכל המקומות אליהם לא ניתן להגיע, אליהם ניתן רק לכמוה. והוא כמה אלי ואני למי שמעולם לא הייתי. ובאמת, למעשה, מעולם לא הייתי. את שנות התיכון ביליתי בקריאה ובמבוכה ואת תאוותיי מימשתי עם עצמי ועם מצעיי. ובצבא עם גזרים מנוילנים מעיתונים בעמדות שמירה, מוגן מאחורי קירות ברזל ושקי חול, קסדה, שכפ’ץ, אפוד ונשק, יד אחת על ידית האחיזה ושנייה על הזין. הזרע שלי השקה את קליפות הגרעינים על רצפת העמדה והייתי מדמיין איך צומחת לה חמנייה מברית לא קדושה זו. את יום הולדתי העשרים ציינתי בגפי תחת התקפת מוצב בדרום לבנון, ברצועה, בעת מנוחה ממשמרת, עם ‘עוגת הבית של אסם’ וספר מזעזע על מלחמת שבטים באפריקה. כרגיל הסתכלתי על עצמי במראה וכבר אז, כבר אז, ראיתי אדם מבוגר. מאוחר יותר באזרחות, בלימודים, ניסיתי לגלות עצמי והיו רגעים בהם נגעתי לרגע באותה חדוות נעורים ואותן עיניים החזירו לי קריצה וחצי חיוך מן המראה. היו כמה רגעים כאלו. היו יותר מכמה, ומדוע אינני ממש זוכר אותם? איפה הם אותם זמנים כשהכל היה חדש ומבריק ונוצץ. וחזק. הכל היה כל כך חזק. הרגשות היו עזים. האנרגיות היו מפחידות. הייתי מתייפח, מכורבל, לתוך כרית בניסיון להתמודד עם סערת רגשות כאשר הייתי מתאהב במישהו. הייתי פורץ בריקוד ספונטני ומזנק משכיבה לעמידה פשוט כי הייתי חייב לפרוק אנרגיות. הייתי גומר מהר מדי, ומיד הייתי ממשיך לאט יותר, להוט יותר. לא הייתי גדול דיו בכדי להכיל את כל אשר בי. הייתי חי. הייתי חי. הייתי חי. הייתי חי.

הייתי חי. ופתאום כל אשר בי לא מספיק בכדי למלא אותי.

שינה טרופה נופלת עלי, מלאה בחלומות רעים אשר רק לעתים אני זוכר. ומהר מדי, ולא מספיק מוקדם, מנגינה ענוגה עצובה מחלצת אותי מחלומותי. עיני נפערות, יבשות.

היא חגגה 73 בדצמבר. זה עבר בשקט, בלי רעש וצלצולים. לא צריך מסיבה על כל דבר. היא נשואה 47 שנים לאותו האיש. יש לה שלושה בנים, כל אחד שקוע בתא המשפחתי הקטן שבנה לעצמו. לגדול יש בן זוג אמן. לסנדוויץ’ אישה ותינוק ולקטן בעל ותאומים בדרך. כולם גרים במרכז, הרחק מהבית. היא ובעלה מבקרים את הנכד כל רביעי, תחת עינם הפקוחה של הבן ואשתו והמטפלת. בימי שישי מגיע אחד או שניים מהבנים עם בני הזוג. לעיתים כל השלושה מגיעים ואז היא כל כך מאושרת!

בבית הספר התיכון למדה בערב ועבדה ביום כדי לעזור ולכלכל את הוריה ושתי אחיותיה בעג’מי, ביפו. את בעלה, אבי ילדיה, גם כלכלה כאשר סיים לימודיו. היא, עם זאת, מעולם לא רכשה השכלה אקדמית. בהמשך עזבה את משרתה וחבריה וביחד עם הבנים חברה אליו כאשר נשלח לבנות את הקריירה שלו בחו”ל. היו המון רגעים של אושר. המון רגעים של שברון לב. שלושה בנים גידלה. היא היתה אמא נמרה, אישה חזקה ונאמנה. היא בלטה בכל משרה בה מצאה עצמה, בכל תפקיד אשר לקחה על עצמה. חברותיה אהבו אותה, העריצו אותה על חדותה, העריכו את עצותיה הנבונות. היא תמיד התגאתה בכוחה הפיזי, בחוסנה הנפשי, באינטלקט המהיר שלה וביכולותיה להתבטא בנהירות ובחדות.

השנים עברו. האכזבות נערמו. בני משפחה חלו ומתו, רבו ונתקו קשר. החברות שנותרו בחיים הלכו והתנתקו. החברים האמיתיים, גילתה, הם הילדים. הילדים אשר מגיעים פחות ופחות. אך כשהילדים מגיעים…! היא נאחזת. חזק חזק! היא לא חזקה כשהיתה אבל אחיזתה כשהבן רוכן לחבק אותה… אחיזה נואשת של אשה הנאבקת לא להישטף על ידי זרם חזק המאיים לקחתה הרחק מכאן. קשה לה להכיל את עצמת האהבה שיש לה לבנים שלה. גופה לא נבנה להתמודד עם אהבה שכזו. אהבה שכואבת. אולי, אולי אם תלחץ חזק הבן ירגיש כמה שהיא אוהבת. אולי הכאב יעבור קצת אליו, ל “שמגג” . והכאב הזה קצת ירפה ממנה.

היא נאחזת. כתפיה מורמות וידיה הקצרות מצליחות בקושי להקיף את מתניו של הבן. וזה מצדו מנתק מגע והודף אותה קלות. אבל יש נכד סופסוף. יש נכד יפה תואר. אז היא עוברת לנכד ומצמידה את אפה הקטנטן לאפו הקטן המזכיר את שלה. ורעמת שיערה הפרוע, הג’ינג’י עם השורשים הלבנים, עוטפת את הנכד והבן מסתכל וחורק שיניו והכלה מחזיקה עצמה לא לדחוף אותה הרחק מפניו של הנכד. ובשלב מסוים הנכד בוכה, הבן נובח עליה, והיא נסוגה. ומחפשת משהו לעשות כדי לחפות על הבושה. למה הם חיכו כל כך הרבה זמן להביא ילד? היא כבר שכחה איך להתנהל סביב תינוק. ושכחה ששכחה. אז היא מחפשת משהו, משהו להרגיע את הנכד. היא עולה לחדרים הישנים של הילדים. החדרים העזובים. איפה היא שמה את האיך שקוראים לו? רגע, מה בדיוק היא מחפשת? למה היא עומדת פה, בשקט המחניק, מוקפת בחפצים שהילדים הותירו מאחור בזמן שלמטה בסלון היא שומעת קולות… אה, כן. הילדים פה! והנכד. והוא בוכה. והיא איכשהו אשמה. צעצוע! איפה שמה אותו?…

וכשמצאה עצמה ימים אחר כך מתעוררת בתחתית המסלעה שבגינה, מדממת מראשה, ונזכרה שהיתה לפני רגע בכלל בראש המסלעה, מלקטת עשבים, החליטה שאולי, אולי כדאי לראות רופא. כי היא שוכחת… והרופא שואל שאלות על דברים שהיא יודעת שידעה פעם, והנה היא מסתבכת. המספרים לא מסתדרים ומחוגי השעון שנתבקשה לצייר לא מצביעים על השעה עשרה-לשתיים כפי שהרופא ביקש. תוצאות בדיקת האא”ג אינן ברורות, יש לגשת שוב. וגם לקבוע עם פסיכולוג קוגניטיבי. היא לא מפחדת לדבר על זה עם הבנים כי היא לא מודאגת. היא לא מודאגת כלל. זו סתם זיקנה וזה טבעי. היא גם לא מודאגת מהסוכר, ולא מהאיוושות בלב. ומלחץ הדם. ומהכולסטרול. ומהחולשה. הילדים לפעמים שואלים, אבל היא תמיד מרגיעה אותם שהכל בסדר והיא שומרת על עצמה. הרי כל חייה שמרה על עצמה. היה מישהו אחר שישמור עליה? היא מרגיעה, והם בוחרים לקבל דבריה מבלי להתעקש.

ואולי זה טוב שהיא שוכחת קצת. או, אלוהים! עשה שהדברים הראשונים שיעלמו יהיו אלה דוקא הזכרונות הרעים! אביה המשוגע, אמה העצובה, אחותה שנפטרה, האחיין שמת, הגיסה שהכזיבה, החברים שכבר אינם, המעסיק שפגע בה כל כך, הכסף שנעלם אצל הנוכל ההוא, המילים שאמר הבן אז, והשני אחריו, וגם השלישי. המבטים של הכלה. ומה יישאר? רק שלא תהווה מעמסה על כולם. היא אמורה להיות חזקה. היא אמא נמרה ואשה נהדרת ואיך קוראים לזה? מטריארך! מטריארך של המשפחה הזו. היא רושמת לה על פיסת נייר שקרעה את המילה הזו, מטריארך, שלא תברח לה שוב, ומניחה את הפתק בצד. עליה לסיים את הצ’וצ’קי שהבטיחה לילדים לשישי. התבנית נמלאת בפלפלים אדומים ממולאים בבשר ונכנסת לתנור. בשישי, מגיעים לבסוף רק הקטן עם בעלו. הוא משבח בפניה את הצ’וצ’קי ופתאום מעוות פניו ומסיר משהו מתוך פיו: פיסת נייר. היה כתוב עליה משהו -מטריארך ⬇️⬇️⬇️

גלעד בייקר. אמא שלך.

“קלוד?” שאלתי בהיסוס, “קלוד? זו את?” נימה קלה של היסטריה נכנסה לקולי.
היא הסתובבה אלי, בחנה אותי רגע ארוך במבטה, שאפה קלות מן הסיגריה שאחזה בין שתי אצבעות מתוחות והטתה ראשה מעט הצידה.
“גילי” לחשה בחצי חיוך מאחורי עננת עשן, שפתיה יוצרות את המילה עם אותה עווית קלה, אופיינית. ליבי צנח.
“אני קצת מתקשה להאמין” אמרתי, עיני פעורות לרווחה. “את, את… “
“אני באמת כאן” במבטא צרפתי קל. אותה עווית שוב, אותו קול, אותה האינטונציה.
“פעם אחרונה שראיתי אותך” התחלתי,
“פעם אחרונה שראינו אחד את השני (“אחד” יוצא את פיה כ “ארד”) אתה עמדת בצד ליד רותי (חותי) בזמן שקברו אותי” היא קטעה אותי.
“בדיוק! פה הבעיה שלי! איך…?”
“אבל ראית אותי באמת לפני זה, בהוספיס (אוספיס) כשאמרת לי שאמא שלך אוהבת אותי”. שטף המילים שיצא את פיה, לאחר השתיקה והמבט הבוחן, תפס אותי לא מוכן.
“את זוכרת את זה” התפלאתי, “לא חשבתי שאת קולטת ממש מה שקורה מסביב”. אני זוכר איך ניגשתי אליה, שוכבת ללא ניד וזיע על מיטת בית החולים, נפוחה ומצומקת בו זמנית, דוממת. התקרבתי למיטתה, מכין עצמי לריח החולי אך רק ניחוח קל ומוכר של קליניק אפף אותה. אפילו לריח עשן הסיגריות, אשר הובילו אותה למקום רבצה הנכחי, לא היה זכר. רכנתי לימינה ולחשתי במבוכה קלה ובגרון חנוק “אמא מוסרת שהיא מאוד אוהבת אותך, ומצטערת שלא יכולה להיות פה, איתך. היא חושבת עלייך כל הזמן”. הופתעתי לגלות את ידי נחה על זרועה הימנית. הידקתי אותה לרגע, שחררתי והתרוממתי באיטיות. את מקומי תפסה ביתה.
פעם הבאה שראיתיה, היא נטמנה באדמת הקיבוץ, בינות לברושים. זה היה לפני יותר מעשר שנים.
“קלטתי הכל” לחשה.
“אז… את לא מתת” אמרתי ונזכרתי שכרגע אמרה לי שראתה אותי בזמן שקברו אותה.” את הרי פה, איתי, חיה ושלמה”
“או, אני כן מתתי. אבל לא לגמרי. ואני באמת פה איתך, אבל לא לגמרי חיה וממש לא שלמה” היא עקמה פיה, “כלומר, לא יכולתי להיות פה איתך אילו היית אתה בריא ושלם, אני בכל זאת בערך מתה, אבל אני בדרך ל.. “
“אני לא מבין” כעת נימה של פחד חדרה לקולי.
אנחה. “אני לא לגמרי מתה, ואתה כנראה לא לגמרי חי” אמרה בעצב. היא קרבה אלי, התרוממה על קצות אצבעותיה, אחזה בערפי קלות ומשכה את ראשי מטה. נשיקה על כל לחי, ריח קל של קליניק, סיגריות ואספרסו, וצעדיה המהירים הובילו אותה ממני והלאה.
הרהרתי בדבריה בעודי מביט בה מתרחקת והולכת. הסתובבתי על עקבותי וצעדתי חזרה לכוון ממנו באתי. ידעתי את הכוון שלי, בערך.
לא לגמרי, אבל בערך.