ואו, אני חושב לעצמי, ואו ואו ואו… איזו שאלה! להתייחס לפשט או לדרש?
גיל חוזר מהסטודיו אחרי יום ארוך. כדרכו, שואל אותי החבר שלי, בן הזוג שלי, זה שאוהב אותי ואשר שומר עלי מכל משמר האם להביא משהו בדרך הביתה. נשבע, אם גיל לא היה דואג שנתנהל כמו משק בית היינו חיים כמו שני זרים באוהל. עד היום, חמש עשרה שנה ושארית מאז פנייתו הדרמטית, “הי” באטרף דייטינג, אני מתקשה להאמין שהוא עדיין איתי.
ולראיה, אני אכלתי היום לחמנייה עם קוטג’, עגבנייה ומלפפון. הלחמנייה (שגיל קנה) ידעה ימים טובים יותר, ומהמקרר בסך הכל שלפתי מה שהיה בקדמת אחד המדפים, כלומר, מה שגיל קנה בזמן שאני הייתי בחו’ל באיזו טיסה. לא טרחתי לצאת היום למכולת ולירקן ולמלא את המקרר בשביל שיהיה משהו בבית. בערב תפס אותי רעב אז שלפתי מהמקרר שמנת חמוצה (שגיל קנה), הוספתי כפית דבש של משפחת חקלאי – המשפחה הרחוקה ממושב ארבל- שתי כפיות פשתן ושתיים של זרעי צ’יה וגם קצת חמאת בוטנים ללא סוכר (שגיל תמיד דואג שתהיה לנו) וקינחתי בשני תפוזים שקטפנו לפני שבועיים מהפרדס של תמר מכפר חיים. ארוחת הערב המאולתרת והמלאה בדברים של משפחה וחברים טובים מילאה אותי אם גם לא סיפקה אותי. שאלתו של גיל, אם כן, תפסה אותי קצת לא מוכן.
האם להביא לי משהו? הממ… האם אני באמת רעב למשהו עכשיו? או שמא סתם בא לי משהו טעים ולא מזין? אם גיל לא היה מציע האם עדיין הייתי חושק במשהו? ואם גיל יציע משהו מסוים, האם אחשוק בו או שאחשוק במשהו אחר דווקא?
“אכלתי הרגע שמנת חמוצה עם דבש ופשתן וצ’יה, ושני תפוזים…”, עניתי לו.
“כאילו”, הוספתי
“יכול לאכול משהו מעניין, אבל לא רעב”
בום.
“סוג של חיי כרגע”, הוספתי כאשר נוכחתי כי כל הווייתי לאחרונה מזוקקת לכדי שבע מילים אלו
“בהקשר של חיי המין אתה אומר?”, עונה לי גיל ואז מוסיף ” אני יכול להביא עוד לחמניות כאלה וקרמבו למשל”
“בהקשר רחב מזה”, עניתי
“יותר רחב מלחמניות וקרמבו??!?”, גיל
“איפשהו בין לחמניות וקרמבו למשמעות החיים”, אני
לאחר השתהות ארוכה מדי עונה לי גיל “המממ”
שתיים עשרה דקות לאחר מכן פורץ גיל הביתה כולו סמוק מן הנסיעה המהירה בת הארבעה וחצי קילומטרים באופניים. הוא תמיד נוסע מהר, מהר מדי, ברחובות העיר הסואנים והבלתי סלחניים, אך הפעם הוא הגדיל לעשות ופשוט טס הביתה.
קידמנו את פניו בכניסה לבית אני והחתולים. לכולנו שלום.
אני נושק לשפתיו הבשרניות, נצמד לרגע לגופו החם והלח מן הנסיעה המהירה. אין כמו הריח של גיל כאשר הוא מזיע קצת. אנו מתנתקים והוא מסיר את חולצתו הרטובה. מן הפרוזדור אנו עוברים למטבח וגיל, ללא חולצה, מתחיל להכין סלט עשיר משאר הירקות שיש במקרר ואשר כלל לא שמתי לב כי ישנם. אני יושב ובוהה להנאתי במשחק שרירי הגב והכתפיים שלו בעודו חותך. האור הלבן של המטבח, על עור גבו הסמוק עדיין, משווה לגבו גוון שונה. יפה. הוא כמובן מציע לי מן הארוחה הדשנה והמזינה שהכין. אך אני, אני עדיין לא החלטתי אם אני באמת רעב או שסתם בא לי לאכול משהו טעים ולא מזין.
“שמע, המצב לא טוב”, אמרתי. הוא הנהן והמשיך להביט מי מתחת לגבותיו, שותק. נו מה, לא באמת חשבת שבזה זה יסתכם, נכון? באת עד לכאן אז דבר כבר, אמרתי לעצמי.
שנים חלפו מאז הפעם האחרונה בה ישבתי מול מטפל/ת. את הטיפול הראשון התחלתי וסיימתי לאחר שני מפגשים בלבד. זה היה כאשר יצאתי מהארון. אמא בקשה שאלך לפסיכולוגית כדי להיות בטוח שאני שלם עם הבחירה שלי (כן, זו היתה בחירה, מבחינתה, להיות הומו. לפחות אז. הייתי רוצה לחשוב שהיום היא כבר יודעת שאין זה כך בדיוק. כלומר, יש אלמנט מסוים של בחירה, אבל זו לא בחירה בין אורח חיים מסוים לאחר, כאילו רק לבחור מה להוריד מן הקולב ופשוט ללבוש, אלא ההחלטה אם בכלל לפתוח את הארון על מנת לבחור פריט לבוש. כל קשר בין ארון לנאמר הוא מקרי ומקורי לחלוטין ואין ליחסו לארון הפרוברביאלי). את הטיפול סיימתי ביזמתי, מוקדם, מפני שהפסיכולוגית, כמו אימי, רמזה בדבריה שאני בוחר בחירה, פזיזה לטעמה, וכי עלי לקחת את הזמן ולחשוב. טפשה. חתכתי.
הטיפול הבא היה כמה שנים לאחר “מלחמת לבנון השניה”. נעשה סוג של אינטרבנשן על ידי גיל והמשפחה אשר הציבו בפני מראה. מסתבר שכבר כמה שנים אני כבוי, לא מבטא רגשות, חסר סבלנות, עצבני ובקיצור – אני בדיכאון. שוחחתי עם מישהו או מישהי מהיחידה לתגובות קרב וקבעתי תור לפגישה. ביום הפגישה, נרגש, לקחתי פנייה אחת מוקדם מדי ונכנסתי בטעות לבית החולים תל השומר במקום לבסיס הצבאי בתל השומר, שם ממוקמת היחידה. מהר מאוד הבנתי שטעיתי וכשניסיתי לצאת בחזרה עם הרכב ,השער בש.ג. נותר סגור והאדון המבוגר בבודקה דרש ממני עשרים שקלים. הסברתי לו שבכניסה היה כתוב שרבע השעה הראשונה לחניה היא חינם ושאני פשוט נכנסתי ויצאתי מיד, אך מסתבר שהיה עלי לקחת כרטיס בכניסה ומכיוון שלא עשיתי כן עלי לשלם. שום הסבר לא צלח ומאחורי החל מתארך לו טור של מכוניות הממתינות לצאת וכבר התחילו לצפצף והאדון דיבר אלי בטון כל כך מזלזל ולצפצופים מאחור הצטרפו קריאות גנאי ובאזני הפכו צפירות הרכבים לסירנות ולצרחות של עופות דורסים והאדון הפך לגוש אפל ומרושע ומשהו בי נשבר. הנדברקס, טריקת דלת ואני עומד מול האדון בבודקה, צווח בקולי קולות ומכה באדן החלון באגרופי הקפוצים וקצף יוצא לי מהפה והצווחות הדקות הנפלטות מבין שפתי זרות לי והכל צבוע אדום אדום אדום אדום…
“אדוני, הנה, המחסום פתוח, אתה יכול לצאת”, איש ביטחון אדיר ממדים רוכן מעלי, כל שפת גופו זועקת חשש (ממני?) וידו מושטת לעבר המחסום הפתוח לרווחה. קולו עדין וזהיר, כאילו מדבר לחיה פצועה. קולו השקט והעמוק חדר מבעד לערפל האדום ולקקופוניה מסביב. הסבתי מבטי לעבר האדון בבודקה. הוא הביט בי באימה, ידיו מורמות להגן על פניו. שקט סביב. דממה. כולם צופים בי. לא היתה שום קקופוניה מזה זמן מה. רועד, הסרתי ידי, פצועות ומדממות ממסלולי חלון ההזזה של חלון הבודקה המיוסר, נכנסתי לרכב, הנעתי ויצאתי משם.
את הפגישה עם העובדת הסוציאלית של היחידה לתגובות קרב התחלתי בבכי חסר מעצורים ולאחריו שתיקה. אופיינית. שיח פנימי ומסוגר. האישה שמולי לא ויתרה ויצאתי בסופו של המפגש עם אבחון: פוסט טראומה ברמה בינונית. משם החלו כשלוש שנים של טיפול פרטני ואז קבוצתי. לקחתי כמה דברים משם אך בסופו של דבר הסכימו כולם, המטפלים והמטופלים, כפי שחשתי גם אני, שמבין הנוכחים הקבוצה נכשלה רק עם אחד – איתי. הקבוצה סיימה ולי הציעו המטפלים להישאר, אך לא רציתי. הרגשתי שאני במקום אחר.
עברו שנים רבות. הטיפול האחרון, גם אם לא מושלם, גרם לי להגיע לכמה מסקנות לגבי חיי ועשיתי מספר שינויים בתחום האישי והמקצועי אשר הובילו אותי למקום הרבה יותר טוב. הגשתי מועמדות לתפקיד אותו רציתי, התקדמתי בו יפה ולימים אף עמדתי בפתחו של עידן חדש בחיי המקצועיים כאשר נבחרתי ביחד עם קומץ מרעיי לעבור הכשרת מנהלים. החלק הראשון של ההכשרה הסתיים בהצלחה ועמדתי להתחיל את השני כאשר המגיפה הנוכחית בלמה וניפצה הכל והנה אני בבית כבר שבעה חודשים, ללא עבודה, ללא כוון ברור וללא ידיעה אם הדברים יחזרו על כנם ואם, כאשר יחזרו, כל התהליכים המבורכים אשר עברתי אכן יתרחשו ולו באיחור של כמה חודשים או אף שנים.
“החודשים הללו”, המשכתי תחת עיניו הבוחנות
]]]]]]]]]]]]]============ & 28
טוב זו היתה תרומתו של בלפור לסיפור – בזמן שהלכתי להכין קפה. שנמשיך?
“החודשים הללו”, המשכתי תחת עיניו הבוחנות, “מאז יצאתי ל”חופשה ללא תשלום” (למיטב ידיעתי יש קורטוב של נחת ורוגע בחופשה. לא יכול להצביע על נוכחותו של מי מהם) הפכו לבליל מעורפל. זה התחיל בבידוד, ואז עוד בידוד, והיה סגר, ועוד סגר, וביניהם פעילות ספורטיבית מוגברת, ואז פציעה, ואז רביצה ממושכת, ואז לימודים ואז התמחות אותה אני מושך ומושך ומושך ואז שוב ניסיון לחזור לכושר ושוב פציעה. מצבי הרוח שלי נעים כמטוטלת וגיל סובל אותי וממני בשקט”.
“אבל השינוי הכי חשוב בחודשים אלו היה, ונותר, סמיר. וכעת גם בלפור”.
“את סמיר אימצנו בתחילת מאי. חתלתול בן שישה שבועות. הוא נמצא בגיל יומיים לאחר שאימו נדרסה ואחותו מתה. ליליה, אשר שמשה לו לאומנה טיפלה בפבליק הקטן עד שלקחנו אותו ושינינו שמו, כמתבקש ביפו, לסמיר. במשך שבועות רבים, בזמן שגיל היה עסוק בהעמדת תערוכה, טיפלתי, האכלתי, שיחקתי, קניתי טונה צעצועים, עמוד גירוד, מאכלים שונים, חול, דאגתי לטיפולים וחיסונים והייתי אבא למופת. לעזאזל, אפילו צחצחתי לו שיניים. כל החששות לגבי האלרגיה שלי לחתולים נמוגו והגוף הסתגל ופתאום היה לי יצור חי ומאוד מאוד חמוד לטפל בו. הוא נהג לקפוץ עלי ולהתקיף במשחק את הידיים שלי, הוא היה מזנק ונותן לי נשיכה על האף במשחק ואז מלקק בפיוס. לימים הוא גם היה מתחכך בי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ואז הבנו שמתקרבת עת הסירוס שלו. הוא הכניס לחיי קצת מטרה בתקופה זו”.
“את בלפור מצאנו מיילל מתחת לשיח בדרך להפגנה נגד שחיתות השלטון בירושלים”, גיחוך קל בוקע מולי. “בחירת השם מובנת אני משער”, חייכתי. “הוא היה שם כבר כמה ימים לבדו, העידו שניים בחנות הסמוכה, ללא אמו. הוא היה מלא פרעושים וקרציות, מיובש קלות ויילל בקולי קולות. החברים שמצאו אותו קנו פורמולה לתינוקות ומזרק כדי להאכיל אותו. בלפור עבר מיד לידיו של גיל ומשם איתנו הביתה. סמיר היה קצת עוין בהתחלה אך מהר מאוד נרגע ומאז הפך לאחיו הגדול והמציק של בלפור”.
“ופה הגענו לפואנטה: מאז שבלפור כאן, סמיר מתעלם ממני. הוא מעדיף תמיד את קרבתו של גיל, נותן לו נשיקות ומתחכך בו, ישן לידו בלילות, נותן לו להרים אותו ולשחק איתו וכשאני מתקרב אליו הוא בורח ממני. זה אפילו עבר קצת לבלפור. גם הוא בלילות נצמד אל גיל במיטה, ולא אלי. זה ממש מוזר לי וקצת פוגע. אולי זה הריח שלי? אולי נתתי לסמיר יותר מדי להסתכל עלי כאובייקט מיני כשהתחכך בי כך, לקראת הסירוס? פשוט לא יודע…”, קולי נחלש.
“זהו. זה המצב כרגע”, סיימתי בהקלה. הסתכלתי עליו. הוא הסתכל עלי בחזרה. השתיקה בינינו החלה מתארכת ומעמיקה. מתוך השקט הזה יכולתי רק לשמוע את הלמות ליבי, נשימותיי ונשימותיו שלו, המהירות משלי. המשכנו כך זמן מה, הוא מסרב לשבור את הדממה כאילו ממתין להמשך דברי. כאילו לא אמרתי מספיק. כאילו לא הגעתי לגופו של עניין. נשברתי אני ראשון.
“טוב, אני יודע שהתחלתי את דברי בכך שהמצב לא טוב. אתה בטח חושב לעצמך שאולי היה ראוי שארחיב על תחושותיי כעת לגבי החל”ת המתמשך? לא דיברתי ממש על הקורס בעבודה, על הלימודים בזמן החל”ת, על המצב בבית עם גיל – על כך שקשה להיות תקועים בבית כל הזמן. הזכרתי קצת את מצבי הרוח שלי, וגם את הפציעות המרובות. נראה לי שדי מיציתי את הנושא הזה. ואני יודע שאתה פה, קשוב לכל מה שיש לי לומר”.
עדיין שתיקה. עיניו עזבו לרגע את עיניי ומבטו זינק לכוון החלון משם הגיעה צפירת רכב פתאומית, או שמא הוא הביט בשעון שמעל החלון? הייתכן שדיברתי כל כך הרבה וזמננו תם?
“כן, כן”, הזדרזתי להוסיף, “המצב אכן לא טוב, כפי שאמרתי. החתול ממש כפוי טובה. אתה יודע איך התחלתי לקרוא לו? כ”ט בסמיר. ראשי התיבות של.. נו טוב, הבנת. אני מוצא שאני ממש נוטר לו טינה. לא משנה כמה אני מנסה – ואני ממש מתחנף – הוא פשוט מתרחק ממני. מתרחק ממני ומתקרב אל גיל. זה מעליב. זה פשוט מעליב. לא מספיק שאני בתקופה מחורבנת, מעט הנחת שביקשתי לעצמי הולך ומתרחק ממני גם הוא”, עניתי לגבתו שהתרוממה בתמיהה.
“ז.. זה…”, גמגמתי, “זה מה שבאמת רציתי לשוחח איתך עליו. זה שבתוך כל החרא הזה סמיר ובלפור גם הם מתרחקים ממני. מה כבר ביקשתי….”, קולי נמוג ונדם.
לאחר שתיקה נוספת, הוא התרומם מרבצו, ניגש אלי ובעדינות ליקק לי את הלחי. אחר הסתובב ובכשכוש זנב הלך לו לאיטו לעבר צלוחית האוכל שלו.
טוב, חשבתי לעצמי, כנראה שבאמת זמננו תם. לפחות יצאתי בתובנה אחת מהשיחה בינינו. עד כמה שאני אוהב חתולים, תמיד הייתי, ותמיד אהיה, איש של כלבים.
לב חסר – מצב פתולוגי בו פשוט. אין. לב. ישנן אסכולות הטוענות כי אין מצב כזה וכי תמיד ניתן לאתר את הלב של כל אדם. מולן אסכולות הטוענות שישנם אנשים שפשוט נולדו ללא לב. עד כה, הוכח אמפירית כי השתלות לב בפציינטים מחוסרי לב תמיד מסתיימות בדחייה של הלב המושתל. יתירה מזאת, מחוסרי לב בדרך כלל אינם מעוניינים כלל בהשתלת לב.
לב קטן – תהליך היפוטרופיה, בו בהיעדר חום ואהבה הלב מצטמק ונעשה קטן יותר, עלול להוביל למצב פתולוגי בו הלב איננו מסוגל להכיל, לא את הטוב שמסביב וגם לא את הסבל. ללא התייחסות וטיפול לב קטן עלול להוביל לסיבוכים, ביניהם לב חסר. ישנם מחקרים הטוענים כי ללב קטן נטייה להקטין את הלבבות סביבו אולם טרם יצא מחקר מקיף וממצא בנושא. (לב קטן, בטיפול נכון, יכול לגדול. הלב הוא שריר ושריר יכול לגדול בתהליך היפרטרופיה (היפרטרופיה – תהליך בו, על ידי חום ואהבה, שריר הלב גדל ומסוגל להכיל יותר. זהו תהליך משוב חיובי בו ככל שהלב גדל, הוא יכול להכיל יותר וככל שיכול להכיל יותר, הוא גדל יותר. חרף שנים של מחקרים טרם נמצא הגבול אליו יכול הלב להגיע). התעלמות ממצב פתולוגי של לב קטן עלול להוביל במקרי קיצון ללב חסר)
לב סדוק – לחץ ומועקה יוצרים סדקים בלב, שם מצטברים משקעים. ללא התייחסות וטיפול, לב סדוק עלול להתפתח לכדי לב כואב ואף לב שבור.
לב כואב – המשקעים המצטברים בלב הסדוק הולכים וגדלים ויוצרים חסימה. חסימה חלקית מובילה בשלב מתקדם לכדי תעוקה וכאב. ללא טיפול חסימה תוביל להצטברות לחצים אשר עלולה להוביל לאחד משני מצבים: אוטם שריר הלב או לב שבור.
אוטם שריר הלב –חסימה מלאה של הלב כתוצאה מהצטברות מאסיבית של משקעים. אוטם מאופיין בדופן שריר לב מעובה, קשה לחדירה ועמידה יותר בפני טיפולים שמרניים כגון חום ואהבה.
לב שבור – תהליך כרוני, לאורך זמן, של לב כואב עלול להוביל ללב שבור אך גם פגיעה אקוטית, טראומתית ופתאומית יכולה להוביל ללב שבור. טיפול שמרני, לא פולשני, המשלב חום, אהבה, הזנת מינרלים ונוטריינטים ובעיקר זמן, ידוע כטיפול יעיל ללב שבור. טיפול פולשני לא הוכח כיעיל.
לא כולם יודעים את זה, או שהם יודעים אבל לא ממש חושבים על זה, אבל פיה היא לא רק היא. פיה היא היא והיא הוא וגם כל מה שביניהם. אצל בני אנוש יש בן ויש בת ואילו אצל פיות יש… פיות.
עוד משהו שלא כולם יודעים זה שפיות נולדות היא או הוא או שניהם או אף לא אחד או אחת מהם. או מהן. הן מחליטות מה הן רוצות להיות ולפעמים הן גם מתחרטות. וזה בסדר. כי הן פיות!
פיות נולדות ביום הכי נעים בשנה, במין יום שכזה בו השמש זורחת אבל יש מדי פעם ענן שגורם לך לשחרר את הגבות הקפוצות, להחליק את המצח, להרחיב את העיניים שצמצמת ולתת לכל האור הזה לחשוף בפניך את העולם סביב. במין יום שכזה שנעים ללכת עם מכנסים קצרים אבל גם עם ארוכים, מן יום שכזה בו הדשא ירוק ירוק והשמים כחולים כחולים והעננים לבנים לבנים והמקום שבו השמים פוגשים את הארץ – הרחק באופק – מאוד ברור וחד ואין דוק אפור וכועס של זיהום שמטשטש את החיבור. ביום שבו הרוח מלטפת את העור ומבדרת את השיער ומדגדגת קצת ועושה צמרמורת.
ובכן, ביום שכזה, במקום הכי עתיק ואפלולי במעבה היער, לרגלי גזע מחוספס ומחורץ של אלון זקן, בין אבן צור ענקית לבין שורש מתפתל, על כר של טחב רענן, שם, רק שם, ואז, רק אז, נולדות פיות.
הסיפור שלנו מתחיל עם פייה, איוושה שמו, אשר הילכה לה ביער, אבל בניגוד לדממה המופתית בה בדרך כלל נעות פיות, מבלי להזיז עלה, ענף או אבן קטנה ומבלי להותיר כל סממן למעברה, איוושה רקע ברגליו ובעטה באבנים וחבט בענפים והפילה עלים, זועפת וכעוס. וזאת מדוע? כי שדוני היער אמרו לה שעליו להחליט האם היא בת או בן: “תראו את הפייה הזאת!”, לעגו, “בכלל לא ברור אם היא בת, או בן! הי! את! אתה! תחליט! מהרי כבר!” איוושה עבר במקרה בקרחת היער של השדונים והם, כדרכם, ישר ידעו מה לומר לה כדי להכעיס אותו. שהרי זו דרכם של שדונים – למצוא את הדבר לגביו אתה הכי מבולבל ולא בטוח ולגרום לך להתבלבל אף יותר ולאבד עוד יותר את הביטחון! איוושה המשיך לרמוס את דרכו ביער, חושבת על דברי השדונים.
מבלי לשים לב לאן לוקחות אותה רגליו, כאילו ידעו אלו הרגליים בדיוק לאן צריך עכשיו להגיע, מצאה עצמו איוושה לרגלי האלון העתיק. הדממה והאפלוליות ותחושת הנוכחות הכבדה של האלון העתיק מיד גרמו לו לעמוד דום. היא הרימה מבטה, משתאה, ומשהבין היכן נמצא החל ליבה לפעום חזק חזק. עיניו התרוצצו סביב סביב, גומעות את הדר המקום כשלפתע נחו על משהו משונה.
בין אבן הצור הענקית לשורש המתפתל, על כר הטחב, נח לו בלוט בתוך ספלול, כאילו הונח שם במיוחד בשבילה.
איוושה התקרבה לאט ובזהירות והרים בעדינות את הבלוט. האפלולית אשר שרתה שם במקום העתיק לא אפשרה לה לראות בבירור אך היה לו ברור שזה אכן בלוט, כי הרי מה זה כבר יכול להיות שם, לתחתית האלון העתיק? חשבה לעצמו. בזהירות ובעדינות אין קץ הרימה איוושה את הבלוט הקסום ונסוג מהמקום שלרגלי האלון העתיק. הרחק משם, הגיעה איוושה לנקיק סלע דרכו קיפץ לו יובל שהתרחק לו מן הנחל לפני עידנים כדי לחקור את היער ומעולם לא שב, ושם נשאר. איוושה התיישב כשרגליו משתכשכות בזרם והביט מקרוב, לראשונה, בבלוט.
עיניה הנדהמות גילו פלא זוהר ומנצנץ מעורסל לו בנוחות בתוך ספלול קטיפתי. לבלוט, אשר דמה יותר ליהלום ענק, היו זויות ופאות רבות דרכן נשבר האור שהצליח לחדור את מעטה העלווה העבה של היער. האור פגע בבלוט ונשבר לשלל צבעים על הסלעים, הגזעים, ומימי היובל, ספקטרום מרהיב אשר, אילולא הבלוט, לא היה זוכה איוושה לראות.
איוושה הביטה, מהופנט, במראה המרהיב כשלפתע הבחינה בבבואתו המשתקפת באחת מפאות הבלוט, ואז מאחרת, ועוד אחת ועוד ועוד, ומכל זווית הביטה באיוושה גרסה אחרת של איוושה. באחת נראתה מכווצת ובאחת מנופחת, באחת רזה וארוכה כמו איטריה ובאחת גוצה ושמנמנה כמו ביצה, באחת נראתה מאוד נשית ובאחת גברי ובאחת, איכשהו, שניהם גם יחד. מיליון גרסאות של איוושה הביטו בה חזרה מתוך הבלוט. וחייכו בפליאה.
כל התסכול והכעס אותם הרגישה איוושה מקודם נעלמו כלא היו. הנה לפניו חושף לו הבלוט את האפשרויות האינסופיות של, שלו עצמו! שלה! שלהם/ן!
איוושה נשמה לרווחה ונזכר, בזכות הבלוט הקסום, שהיא מושלמת כפי שהוא.
את ברכה גידלתי מהרגע שנולדה. אפשר לומר שאני מכיר אותה ממש כל חייה ואם ממש תלחצו עלי אוכל אפילו לאתר את היום בו ברכה למעשה “נעשתה”. הא! אפילו את הרגע בו היא התחילה כרעיון בלבד, עוד לפני האקט. כאמור, ברכה ואני מכירים מיום היולדה ואני הוא זה שהכיל אותה, חיבק אותה, האכיל אותה ושמר עליה מכל משמר. אני הוא זה שהקפיד תמיד שתהיה שבעה ומרוצה ושתרגיש אהובה.
שבוע שלם לא התראינו ולא ממש היינו בקשר. כלומר, לא דיברנו אבל כן עקבתי אחריה מדי פעם כדי לודא שהיא בסדר. לא טרחתי לומר לה שעקבתי אחריה. למדתי מזמן שלא הכל צריך להיות על השלחן במערכות יחסים. ישנם דברים שהשתיקה יפה להם. ובכן, לאחר שבוע של שתיקה, נפגשנו והעברנו חוויות. כמובן שלא ויתרתי על ארוחה טובה. היא אכלה לשובע ואפילו התרווחה והתרחבה לה בהנאה אחרי ארוחה דשנה. אחרי שנחה מעט, ברכה סייעה לי בהרפתקה חדשה – תחביב חדש אותו התחלתי, בדומה לרבים אחרים אשר מצאו עצמם לאחרונה מחוסרי מעש וצמאים למלא את הזמן הפנוי שלהם. היא ממש נתנה מעצמה. כנראה שעשיתי משהו טוב בצורה שגידלתי אותה. נפרדנו לבסוף לשלום. משער שנתראה עוד שבוע. אולי.
דירת שני חדרים וחצי. זהו כל המרחב אותו חולקים גיל ואני. והעכברושים. באמת שאני לא מבין. קומה רביעית ואחרונה. הבית מצוחצח. אין אוכל מפוזר. הגישה של העכברושים לבית היא רק דרך מרפסת השמש. מאיפה הם מגיעים? מהגג? מהגינה? מטפסים להם על המרזבים והקירות עד למעלה רק כדי לראות מה מתרחש פה אצלנו בבית? אין כאן שום דבר מעניין בשבילם.
העכברושים פשוט מגיעים ואיך אני יודע שהם כאן? כי הם אוהבים להשאיר גללים בכל מקום. איזה מן היגיון זה? למה לעלות כל הדרך לדירה שלנו, לחרבן וללכת? מה השגתם בזה? אומרים על עכברושים שהם מאוד מאוד חכמים. לו היו כל כך חכמים, היו נמנעים מלהשאיר תוואי לוואי ואנו לא היינו מודעים לנוכחותם כלל.
ועוד משהו שאני לא מבין. עכשיו שאני יודע שהעכברוש מבקר, כמובן שאנסה לתפוס אותו. אציב מלכודת. אבל למה שייתפס במלכודת? כי אשים לו פיתיון. אבל במצב רגיל העכברוש פשוט מסתובב לו במרפסת שלנו ללא כל פיתיון ומלכודת. מה, עכשיו כשיגיע יהיה לו, יש מאין, אגוז לוז מצופה חמאת בוטנים ככה ברוחב לב – ממש ממש היכן שאתמול הטיל גלליו? למה שיאמין למזלו הטוב? ברור שיחשוד!
כל הקונספט הזה הזוי ונראה לי שמישהו פה צוחק עלינו בקול. אולי העכברוש הגדול שבשמים ממעל.
דמיינו לכם סיפור אחר על אורח לא קרוא: זהבה ושלושת הדובים. עכשיו, ברשותכם, אתקן את הסיפור המוכר ואחזור לסיפור המקורי אשר נכתב באמצע המאה ה- 19. בסיפור לא מדובר בילדה תמימה, מתולתלת וזהובת שיער אלא באישה זקנה ומכוערת (תיאורו של הסופר רוברט סאות’י) ששמה לא ידוע, הפורצת לביתם של שלושה דובים אנטרופומורפים אשר מינם לא מצוין וגם לא קשרי המשפחה שביניהם. הדובים הכינו דייסה ויצאו לטיול לאחר שמזגו מן הדייסה הרותחת לקערותיהם על מנת לתת לה להתקרר. שלושה דובים שונים מקיימים משק בית משותף: דוב ענק עם קול אדיר, דוב בינוני עם קול.. בינוני ודב קטנטן עם קול זעיר וחודר. הזקנה מתוארת כמרשעת עם פה ג’ורה אשר באופן עקבי הפטירה והמטירה קללות לאחר טעימת הדייסות, ישיבה על הכיסאות ושכיבה על מיטות הדובים. שלושת הדובים מתוארים כחבר’ה טובים, אם כי קצת מחוספסים. הדייסה, הכסא והמיטה של הדובים האדיר והבינוני הם קטבים הפוכים ואינם טובים לזקנה כלל ואילו הדייסה, הכסא והמיטה של הדב הקטנטן נמצאים בין הקטבים האמורים ומתאימים לה לחלוטין, לאותה זקנה מרושעת אשר נכנסה ללא רשות ונטלה לעצמה חירויות שאף דוב לא נתן לה.
בסוף הסיפור, לאחר שעברו על הדייסה הגמורה וכסאו השבור, נמצאה הפושעת במיטתו של הקטן. היא התעוררה מצווחתו וקפצה מן החלון (אשר היה פתוח כי הדובים הטובים אווררו את הבית כפי שצריך). לא ברור אם שברה מפרקתה מן הנפילה, שרדה ואז אבדה לנצח ביער או שמצאה דרכה אל מחוץ ליער ואז נכלאה על ידי המשטרה על פשעיה. בכל מקרה – היא נענשה והסדר שב על כנו.
ההקבלה לעכברוש הדוחה די ברורה. אבל מה אם הפרוטגוניסט והאנטגוניסט מתחלפים והסיפור מסופר מנקודת מבטה של הזקנה?
ובכן, לפנינו אישה קשת יום, אשר עבדה קשה כל חייה, אשר מאז ומעולם רעבה ללחם ונאלצה לשרוד בכוחות עצמה. מעולם לא זכתה האישה להיות במערכת יחסים או בכלל לחום אנושי כלשהו: תמיד שפטו אותה על פי מראיה והיא רחוקה מלהיות יפה. כעת משהלבין שיערה ונתקמטו פניה הפנה לה עולמה את ערפו שכן אין מקום בעולמנו לזקן ולחלש. האישה החליטה בערוב ימיה אם כן לעזוב את הכל – את הסביבה הכל כך מוכרת לה, את הרחובות המכוערים של העיר בה גדלה וקמלה , את הניכור והעולב והאכזריות שסביבה. בקשה לה האישה לטעום טוב לב מהו, ממש לפני שתחזיר נשמתה לבור.
האישה קמה והלכה. בתחילה עזבה את החדר העלוב בו התגוררה ויצאה לעבר הרחוב המלוכלך. היא זיגזגה בין ומעל לדמויות שרועות בצידי הדרך, גופותיהן בביב בינות לשארי מזון ופגרי שרצים ונפשותיהן בספירה נרקוטית רחוקה משם, עד אשר יצאה את השכונה הקשה והמשיכה הלאה אל מחוץ לעיר האפורה. רגליה היחפות, מסועפות ורידים ונימים כחולים בולטים, השילו אט את זוהמת העיר ונמלאו אבק דרכים. אובך ואבק ורקב העיר המהבילה פינו מקומם לאויר היבש והחורך של המרחבים הפתוחים והאישה הרגישה כיצד משבי הרוח החדים משייפים את עורה ומקלפים מעליה את קליפת זוהמת הכרך.
בהדרגה, שינה האויר את אופיו והמרחבים הפתוחים הלכו ונמלאו עצים עד אשר מצאה עצמה בפתחו של יער צפוף ואפל, יער עתיק אף יותר ממנה. הרוח שקטה והאויר נעשה דומם כאילו עצר העולם נשימתו. ריח צמחייה וטחב עם רמזים מתקתקים של רקב עתיק (כה שונה מריקבון הגוויות אשר אפף את העיר) עלה ממעמקי היער אשר לפניה וגרם לה להיסוס קל אך מיד אזרה אומץ, גמרה אומר, שאפה מלוא הריאות בושם היער ונכנסה לאפלולית הקרירה והלחה.
תלאות רבות עברה האישה בתוך היער העתיק אשר לא רצה כלל ועיקר לחשוף את סודותיו, את נפתוליו ואוצרותיו הרבים בפניה. האישה לא נשאבה פנימה בעל כורחה אל תוך היער כאילו רצה זה האחרון בנוכחותה ולקחה אל תוך עצמו . לא, לא – זקנתנו חדרה אליו, אל תוך מהותה של ישות עתיקה ומודעת אשר איבדה כל קשר, ורצון לקשר, עם עולם האנושות הקטלני, לפני עידן ועידנים. האישה היתה לטפיל בעיני היער כפי שהיתה לטפיל בעיני העיר אלא, שלא כמו העיר המעכלת את עצמה ומזרזת את אבדונה היא, היער מיהר לפלוט את הזרה אשר בקרבו. פתאום מצאה עצמה האישה האומללה בקרחת יער. אבק הדרכים שעל רגליה, אשר תפס את מקום זוהמת העיר, כעת פינה מקומו לבוץ דביק, בוץ אשר כיסה את האישה כולה- ענפים ושורשים ויצורים זוחלים ואחרים ביער הפליאו נקמתם בגופה הכחוש. דמה של האישה לחלח את אדמת היער שדבקה ברגליה וכיסה את פניה וידיה החשופות. היער הקיא מקרבו את האישה כמו ולד לא טבעי וזו מעדה לה אל מחוץ ליער ולתוך מרבד דשא ירוק ועשיר. מוקף בגדר חיה במרכזו, עמד לו בית עץ, עשוי גזעי עץ עבים.
תשושה, רעבה ומדממת צלעה לה הזקנה לעבר הבית ודפקה על הדלת. כידוע, דיירי הבית יצאו להם לטיול בזמן שהדייסה שלהם התקררה בקערותיהם. בשארית כוחותיה דפקה הזקנה על הדלת. משלא נענתה הביטה דרך החלון לתוך הבית הריק ואז דרך חור המנעול ובעודה נשענת כך על הדלת זו נפתחה לה מעצמה שכן לדובים לא היתה כל סיבה לנעול את דלתם. הזקנה נכנסה בהיסוס לבית המצוחצח. לנגד עיניה הנדהמות המתינו, כאילו במיוחד בשבילה, שלוש קערות דיסה על שולחן האוכל. מיד נגשה לקערה הגדולה ביותר ומשלגמה מלוא הכף דיסה רותחת צעקה מכאב ועברה לעבר הקערה הבינונית במחשבה שזו בטח קרירה יותר אלא שזו כבר היתה קרה וקשיחה והקרום שמעליה לא אפשר לגרונה הניחר של הזקנה לבלוע את המזון לו היא כה זקוקה. בקריאת יאוש עברה לקערה הקטנה ולהפתעתה הדיסה בקערה זו, מעבר לכל היגיון, דוקא היתה חמימה ונוזלית והחזירה לה מעט חיות וכח.
באנחת רווחה, כעת משהשקיטה את רעבונה, בקשה הזקנה לשבת ולהמתין לבעלי הבית על מנת להסביר להם את מצוקתה ולהתנצל על כך שהרשתה לעצמה לאכול משולחנם ויתרה מזו, על כך שעברה וטעמה מכל הקערות שעל השולחן. הזקנה דידתה ראשית אל עבר הכסא הגדול ביותר אך נוקשותו גירתה את פצעיה הרבים. היא חרקה שיניה וסיננה אויר מבין שפתיה ועברה לכסא הבינוני אך שקעה ברכותו המוגזמת ועצמותיה הדואבות אשר לא היו מורגלות ברכות זו הביעו מהר מאוד את מורת רוחן. באנחה היא עברה לכסא הקטן ולהפתעתה הוא היה בדיוק ברמת הרכות הנכונה. בחשש רב ובאיטיות היא התיישבה עליו אלא שמהר מאוד תחתיתו נקרעה תחת משקלה והיא נפלה על רצפת הבית הקשה.
מתייפחת מכאב ומצער על הנזק אשר גרמה, בכוחותיה האחרונים בקשה הזקנה ביש הגדא להניח ראשה ולעצום עיניה ולו לרגע קט. כמו עכברוש אשר משאיר אחריו גללים מזוהמים – כך נכנסה הזקנה לבית נקי והשאירה אחריה כאוס, חשבה לעצמה. מה היא חשבה לעצמה, פליטת העיר הארורה, שהדרכים והיער ביערו ממנה את זוהמת העיר? גורלה הוא גורל העיר, הבינה. היה לה ברור שברגע שדיירי הבית יחזרו, הם יסלקו אותה בבושת פנים.
לפחות תזכה לנוח מעט ולהסדיר מחשבותיה עד שיגיעו.
בתרגיל אוגדה לקראת סוף שירות המילואים שלי ביקשנו לעשות שימוש בכח ארטילריה. נקבעו גבולות גזרה ומרווחי בטיחות. מפקדנו סיפק לכח נ.צ. ומטר פצצות מיהר ליפול – לפני הנקודה המבוקשת. הכח מיהר לתקן ומטר פצצות שני נפל – מעבר לנקודה המבוקשת. מטר הפצצות השלישי היה אמור ליפול על הנ.צ. אלא שהמטר האחרון נפל קרוב מדי לדרג הפיקודי של התרגיל והוכרז עוצר מנהלי. נראה שסיפורנו אינו אלא תיקון איכון תלול מסלול – עד אשר הגיעה למבוקשה היה על הזקנה לטעות ולתקן ולהשאיר אחריה, בצער, אדמה חרוכה.
עלתה הזקנה לקומת חדרי השינה. ההמשך ידוע: המיטה הגדולה נטתה לעבר הראש והבינונית לעבר הרגליים בעוד הקטנה היתה מאוזנת. ברגע שהניחה ראשה על כרית המיטה הקטנה נכנעו גופה המעונה ונפשה הדואבת של הזקנה וזו נפלה לשינה עמוקה ממנה התעוררה בבהלה כאשר רוכן מעליה דוב נוהם בקול גדול ומאחוריו דוב גדול אף יותר אשר נוהם בקול גדול יותר ומאחוריו דוב ענק בעל שאגה מחרישת אזניים.
הזקנה מיד קמה מן המיטה בבהלה ובבושה. הקימה המהירה גרמה לה לנפילת לחץ דם חדה ופתאומית. היא התעלפה, מעדה אחורנית לעבר החלון – הפתוח – וממנו, ודרכו, לעבר גורלה המר והבלתי נמנע.
שמונה עכברושים כבר לכדתי במרפסת. שמונה יצורים תמימים שבסך הכל בקשו להתרחק ממישור קיומם ולהמציא עצמם מחדש והנה אני, בביתי הנח, מפרש את פעולותיהם התמימות כפלישה ואינני שועה לצפצופי ההסבר שלהם. לו היו הדובים בני אדם, לו היתה הזקנה דובה – ייתכן כי היו הדברים מתפתחים אחרת.
העכברוש מתעלם באלגנטיות מן המלכודת. עת השאיר גללים הנחתי מלכודת ומאז, כבר הרבה זמן שאין גללים חדשים והמלכודת עומדת לה במתח, בהיכון. האם הבין שעליתי עליו ומדיר רגליו? האם הבין שהגללים חושפים אותו וכעת נמנע מלחרבן פה? הזקנה הבינה שאין עבורה מקום בבית הדובים כפי שלא היה לה מקום בעיר ואף לא ביער. או שמא למדה את הרגליהם של הדובים והיא מתגנבת כל יום, בזמן שהם יוצאים לטיול, ולוגמת לה מן הדיסה הפושרת ונחה לה לישון במיטה המאוזנת. ואולי הדובים יודעים שהיא שם אך מתעלמים, כי הם חבר’ה סבבה סך הכל והם לא רוצים שהזקנה תמשיך ותיפגע מן העיר ומן היער, ומהם. הם סבבה, אבל הם לא רוצים אותה ממש נוכחת. אולי בנו לה בקתה משלה בקרחת מוקפת יער אפל הרחק מן העיר, עם דיסה פושרת וכסא יציב ומיטה מאוזנת שם תוכל לבלות את שארית חייה מבלי לחדור למרחב האישי שלהם?
הערת שוליים – התמונה היא של פריט מארכיון קיבוץ חצור, המוצב ליד הסטודיו של דב. דב אמיתי, נחמד אמיתי, איש מבוגר מאוד, חבר ואמן ומישהו שבחיים לא הייתי רוצה להחביא מאחורי יער, כר דשא וקירות עבים. דב אור-נר.
הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו שעדיף שילך לסטודיו ויעבוד משם כי אני מהווה היסח דעת עבורו, אבל באמת, מה שהתכוונתי זה שאם הוא לא נותן לי קצת ספייס אני אשתגע סופית. גיל הקדים אותי כשהטיח בי שאני לא עד כדי כך חשוב וזה לא אני שמסיח את דעתו. אבל בסופו של דבר הוא יצא את הבית והשאיר אותי בבדידותי. בבידודי.
העבודה שלי, שאני כל כך אוהב, ושמעמתת אותי מול אלפי אנשים, אלפי נוסעים, ושכל הווייתה מגע עם אנשים אחרים שבהכרח אינם בקומפורט זון שלהם, הכלה שלהם ופתיחת כל כולי אליהם באמפטיות ושירותיות – היא היא זו שבסופו של דבר כולאת אותי בתוך דירתנו הקטנה.
הפעם זה בגלל נוסעת אחת שמייצגת וירוס אחד שהוכתר כמלך המגיפות העכשווי, שגורם להיסטריה המונית. חולה 43 היתה, מסתבר, על טיסתי חזרה מפריז ומיד משהובחנה נדרשתי להסתגר בבידוד למשך ארבעה עשר יום, בידוד שהתארך משנתגלה חולה נוסף, חולה מספר 207 על טיסה נוספת.
אגב, בלועזית לא אומרים בידוד אלא קוארנטין ומקור המילה בהסגר בן 40 ימים אשר היו מטילים על ספינה שהיתה חשודה כנושאת מגיפה. הנגיף הנוכחי דוגר ומתפרץ תוך ארבעה עשר יום, לא ארבעים. אך עדיין מתייחסים לבידוד כקוארנטין.
אז הפעם הזו אלו חולים 43 ו 207 ונגיף הקורונה אך בדרך כלל ההסגר שלי הוא עצמאי – אני שב הביתה וסוגר עצמי בעצמי. אני זקוק לזמן הזה שלי, עם עצמי, עם השקט, כדי לשטוף מעלי את כל ההמולה של הרבבות אשר איתם הייתי בקשר בטיסה האחרונה. וכשאני בבית אני נמנע מלצאת מההסגר שלי, כי תמיד נדמה שמספיק שאוציא את קצה אפי מן הדלת על מנת שאכנס לעימות כלשהו.
לפעמים אני חושש שאני הופך ליצור מתבודד ומסתגר. בעצם אני יודע שאני הופך כזה. עצם המחשבה על יציאה מדלת האמות שלי פשוט מפחידה אותי. יוצא שאני נאלץ לצאת את הבית ואז, על האופניים, אני בחרדה מפני הרכב שינסה לדרוס אותי, האדם מאחורי ההגה או הזבן, או הולך הרגל שינסה להיכנס איתי לעימות. ולכן הכי טוב זה פשוט להישאר. להישאר במקום הבטוח הזה לו אני קורא בית.
ההסתגרות שלי לא מסתכמת בהדיפת העולם הפיזי שמחוץ לכתלי ביתי. ההסתגרות שלי היא גם סייברית, טלפונית, אף קולית בלבד. אני מקיף עצמי במעין פיירוול המגן עלי מפני כל מה ששם בחוץ. כאשר אני בבית והשכנה דופקת על הדלת – לא אענה, אניח לה לדפוק על הדלת עד שתתייאש ותלך לה. לא אענה לטלפונים ולא אגיב ברשתות החברתיות, לא לחברים הטובים ביותר ולא למשפחה. אפילו לא לגיל.
הפעילויות שלי בתוך הקטטוניה בה אני שוקע במצבים אלו מסתכמות בשינה, צפייה בסדרות, קריאה ויוסי. הפעלת יוסי, האיירובוט רומבה שלנו, וצפייה בו עושה את מלאכתו איכשהו מסדרת לי את המרידיאנים. מרגיע אותי כשאני עוקב אחריו, צופה בו נתקע במשהו ואז עושה סיבוב חלקי ופונה לכוון אחר, איך לפעמים הוא ממשיך ישר לאורך קו דמיוני או פיזי, ולפעמים הוא מנסה להקיף משהו גם אם הוא קיר. איך הוא נעצר כשמגיע לקיר וירטואלי וחוזר על עקבותיו ועוד ועוד.
בעידן זה בו דבר לא קדוש והרוחני גשמי, אני מוצא את עצמי מחפש משמעות מטאפיזית בדברים הכי בנאליים. וכך בעודי צופה ביוסי עושה את מה שהוא יודע לעשות אני מחפש תובנות והארות לגבי חיי. אולי גם אני, אם אתקע במישהו (ערס ברכב? מרשעת בתור כלשהו?) אוכל לעשות סיבוב ולפנות לכוון אחר במקום לחזור ולהתנגש וגם אם אנסה להקיף מישהו שהוא בעצם לא בר-הקפה עדיין אוכל להמשיך בדרכי וללכת לארכו, לידו, מבלי לפגשו עד שתימצא פרצה ואוכל להתקדם הלאה. אני מבין שלפעמים מחסומים, עד כמה שהם נוכחים, הם אינם מוחשים ואין טעם להיאבק בהם אלא פשוט לחשוב אחרת ולתקוף אותם מכוון אחר, או בכלל לוותר על כיוון מסוים זה ולמצוא מטרה אחרת, או דרך אחרת לאותה מטרה.
ההקבלות רבות אך סופיות. בשלב מסוים גם יוסי משעמם בטירוף. הוא גם נכנס תמיד ללופ של תקיפת רגליי. והוא גם מרעיש. וצריך בסוף לרוקן את מיכל הפסולת שלו. וזו כבר עבודה.
גיל חזר הביתה מהסטודיו בלילה, מאוחר. הוא התעקש שנראה ביחד איזו סדרה עליה קיבל המלצה. בדרך כלל העדפות הצפייה שלנו בסרטים וסדרות שונות בתכלית, אבל הרגשתי אשם שהייתי קצר רוח איתו, אז פתחנו את הספה בסלון, חיברתי את המקרן והסרתי כמה תמונות מן הקיר וצפינו יחד מחובקים על הספה, כל הלילה, בבינג’ אחד ארוך של העונה הראשונה.
היה טוב!
נראה לי שהיום אעשה ספונג’ה עם אקונומיקה… לאור המצב וזה. אבל קודם אפעיל את יוסי.
מאז ומעולם תהיתי על מקומו של האדם על פני כדור הארץ ועל תפקידו בין שלל היצורים החיים פה. כילד כמובן חשבתי יותר על מקומי אני בתוך רבבות בני האדם וחשבתי פחות על מקומו של האדם בין רבבות היצורים על פני כדור הארץ, אך אני חושב שביסודה, החשיבה שלי שמרה על עקביות מסוימת בכך שתמיד ראיתי את עצמי, בין אם כאדם בין אם כנציג של מין, ביחס לעולם הסובב אותי.
באחד מזכרונותי המוקדמים ביותר אני שוכב על גבי בחדר חשוך לחלוטין, אחד מהורי יצא את החדר לאחר שנתן לי נשיקת לילה טוב. מתוך החושך המוחלט הולכים ומופיעים להם פריטים בחדר ככל שעיני מתרגלות לחושך. אני עוצם אותן ופותח את אזני בניסיון להאזין לרחשים שמסביב. החדר שקט אך רחשים חודרים מחוץ לכתלי החדר. מלמולים חרישיים של הורי, רעשי הכורסה כשאבי מתרווח לו לתוכה, הלאה אל מחוץ לדירה, רכב מגיע וחונה, מנועו נודם, ציפור לילה משמיעה קולה, כלב נובח, מטוס עובר מעל. לאט לאט אני מצליח להתעלם מהרעשים הללו ומתרכז בשקט הסמיך שסביבי, ממש צמוד אלי, שקט שכרוך סביב ראשי כמו צעיף סרוג ממש ממש צפוף. כל כך צפוף שאני מתקשה לנשום. מדי פעם אני לוקח נשימה עמוקה וממשיך להתרכז בשקט. והשקט… מתחיל להתגבר, להתעצם. צרימתו חודרת – סירנה פנימית שמהדהדת לי בתוך כתלי ראשי. אני מצמצם את עיני מאחורי עפעפי כאילו תופים רועמים לי ליד האוזן, גבותי מרוכזות וכאב ראש הולך ומתפתח לו. מיד אחריו מגיעה גם בחילה קלה ופתאום אני נזכר ששכחתי לנשום ואני שואף מלוא ראותי אויר וממשיך להתרכז בשקט הרועם. אני מדמיין איך אני מסתכל על עצמי מן הצד, מלמעלה, ילד ג’ינג’י מנומש, שוכב על גבו כשעיניו עצומות בחזקה והוא חורק שיניים. אני מתרחק מהילד הזה ויוצא את הדירה, את הבניין, ומביט על השכונה האפלה על כל שוכניה מלמעלה. אני ממשיך להתרחק ורואה את כל ארץ ישראל וחושב על כך שלא משנה מה אעשה בחיי, לעולם לא אגיע להיות משהו רם ונישא וכי, אפילו אם הייתי ראש הממשלה! אפילו אם היה מלך בישראל ומלך זה היה אני, אפילו אז, ישראל היא מדינה כל כך קטנה ביחס לעולם הרחב ומהו מלך בישראל בהשוואה לכולם כולו? ואני מתרחק ומסתכל על כדור הארץ מהחלל וחושב שאפילו אם הייתי מלך העולם, אפילו אז, מי אני? הרי העולם הוא רק חלק ממערכת השמש ויש מיליון כאלו בגלקסיה ואני מתרחק ומתרחק והחלל עצום ושחור וריק ובו נקודות זוהרות ובכל אחת מהם יש מלך המולך על עולם משלו ומעליו מלך המולך על הגלקסיה ומעליו מלך המולך על כל הגלקסיות ואפילו אם מלך זה היה אני – הרי בסוף יסתבר שכל היקום כולו הוא רק המרחק בין שני אטומים המרכיבים תא אחד בגופו של אדם הנמצא על עולם מסוים ואפילו אם אדם זה היה אני, הרי יש מיליונים כאלו… וכך הייתי מהרהר בחוסר התוחלת וחוסר התועלת שבקיומי חסר המשמעות ומקומי הזניח ביקום ומפתח לעצמי יופי של מיגרנה על הדרך. ודיכאון מר.
אבל די עם הרהוריו השטחיים של ילד דכאוני ואבוד. כבוגר כבר הבנתי שאני לא ממש רוצה לנהל מדינה קל וחומר עולם, גלקסיה, יקום וכל מה שמעבר לו. מעניין אותי פשוט לגמור את החודש, לא לעבוד קשה מדי, אולי אפילו להצליח לחסוך ולרכוש נכס ולדעת שכשנצא לגמלאות תהיה לגיל ולי סוג של הכנסה פסיבית. פשוט לחיות בעולם בו יש לי אויר טוב לנשימה, איזון נכון בין טבע לעיר, אנשים נחמדים, מרחב מחיה לי ולכל היצורים שסביבי.
עם השנים הבנתי שהרהורי כילד היו ריאליים יותר.
אך אחזור לנושא בו פתחתי. גם היום אני מהרהר רבות על מקומי בתוך המציאות שסביבי אלא שהיום אני תוהה על מקומו של האדם בעולמנו היחיד וברור לי שאנחנו גורמים לנזק אותו לא ניתן לאמוד לטבע שסביבנו: לבעלי החיים איתם אנו חולקים את העולם, לצמחייה, לשכבות האדמה, לימים, להרים, ליבשות. לאטמוספירה. לא אחת תהיתי מה יקרה כשכבר נהיה רבים מדי מכדי להצליח ולהתקיים ולשגשג בעולם. היכן נקודת השיא ממנה נלך ונדעך, נלך ונצרוך יותר מאשר העולם יוכל לספק, נצעד לעבר המצוק וניקח את הצעד הנוסף לעבר האבדון. ואולי אנחנו כבר עברנו נקודה זו ואנחנו בתחילתה או אף בעיצומה של צניחה קיומית.
עכשיו, אשתף במשהו שכנראה יקומם אתכם אך גמרתי אומר להיות כן ואמיתי בבלוג הזה אז, נסו להבין. אולי תגיעו למסקנה שאיפשהו בפנים גם אתם חשים כמוני. אולי אתגלה כסוציופט. לא יודע. בכל מקרה, מעניין שגם כילד חשבתי שיש יותר מדי בני אדם. כמובן, שכמו כולם (לידיעתי), בסרטי קאובויים ואינדיאנים נכנסתי למצוקה בגלל הסוסים שנהרגו במלחמות ופחות בגלל האנשים, אבל מעבר לזאת – תמיד כשאסון כלשהו היה פוקד את האנושות – שיטפון, רעידת אדמה, צונמי, מלחמה, מגיפה – תמיד חשבתי לעצמי שטוב שיש משהו שמדלל קצת את כמות האנשים בעולם. ברור היה לי שלא הייתי רוצה להיות בצד המדולל אבל עדיין, משהו בי היה נרגע קצת לאור האסון. הסוף הזה, אותו אני רואה לנגד עיני מאז שאני זוכר עצמי, זה של האנושות ההולכת ומצטופפת, מצטופפת והולכת ומכלה את עצמה – גורל זה היה מתרחק כל אימת שאסון היה פוקד את האנושות ומפחית במספרה. ולא, אינני שמח בסבלם של אחרים. אני צופה מן הצד במגיפת האבולה הנוראית המכלה שבטים שלמים באפריקה, מגיפה עליה לא מדברים. אני מזדעזע וכואב את כאבם של הסובלים והנספים. ועם זאת… אלהים יסלח לי, עם זאת אני תוהה האם זו לא דרכו של הטבע לדלל במספרנו.
מה שמביא אותי לכאן ועכשיו – לקורונה ולפאנדמיק האופפת את העולם כרגע. מחשבות רבות מתרוצצות בראשי באשר למגיפה זו. החל מכך שזו בסך הכל שפעת עם יחסי ציבור וכי בעלי אינטרסים מנפחים את זה ממה שזה באמת למה שזה בתקשורת וכלה בתיאוריות קונספירציה שונות ומשונות באשר לגורמים למגיפה – האם מקורה בפרישת האנטנות של דור חמש ג’י ורישות העולם וזיהום הסביבה שלנו באותות אלקטרו מגנטיים ממוקדים המשפיעים עלינו ברמה התאית ומחלישים לנו את מערכת החיסון? האם מקורה בהתעללות חסרת המעצורים שלנו בבעלי חיים וצריכה מיותרת של יצורים חסרי אונים רק בשל אמונות תפלות ומטופשות בערך המיסטי של חלקים מגופן? התיאוריות רבות וקל, כל כך קל, במיוחד כיום כאשר אני בחל”ת כפויה בבית ויותר מזאת, בבידוד , לצלול לתוך כל המאמרים והסרטונים המושקעים המתרוצצים באינטרנט. לצלול ולהילחץ.
מה ששונה במגיפה זו, אם אתייחס לסוציופתיות שלי בהתייחס למגיפות, במידה שאכן מדובר במגיפה ולא אכנס לתיאוריות הקונספירציה שוב, הוא שהשיטה לשטח את עקומת ההדבקה ואת האסון הצפוי ממוות וממחסור במיטות וציוד בבתי החולים, היא הריחוק החברתי – הסושל דיסטנסינג וכי ריחוק זה הופך הרבה יותר אפשרי מאשר אי פעם בעבר – בזכות האינטרנט, הרשתות החברתיות, היישומים המאפשרים תקשורת רבת משתתפים באודיו ובוידאו. במקום להשתגע מהבדידות ולהתעלם מהוראות ההסגר, לצאת במחולות ברחובות העיר, בחופיה ובבתי הקפה שלה, במקום להדביק זה את זה ולהפיץ את הנגיף לכל עבר, עכשיו יותר קל מתמיד להישאר בבידוד ולשוחח עם חברים ומשפחה במחשב, להשתתף בשיעורי פילאטיס, יוגה, זומבה וגה גה עם עשרות משתתפים אחרים מתוך הסלון ולהימנע ממגע פיזי עם אחרים. האנושות עוד תצליח לצמצם את אחוז התמותה בגין מגיפה זו בזכות אותו מדיום שעד לא מזמן תואר כמשהו שלילי שמעוות את הרגלי החברתיות האנושית ומונע מאנשים להתרועע זה עם זה במציאות, אלא דרך המרקע של המחשב או הנייד. אתם קולטים? כל אלו שצקצקו והאשימו את האינטרנט בכך שילדי השכנים, במקום לשחק עם ילדים אחרים בחצר, עסוקים בלבהות במרקע ולתקשר דרך המקלדת – כל אלו כעת דורשים מילדיהם לעשות את אותו הדבר על מנת להישמר לנפשותיהם.
סיימתי כרגע שיעור פילאטיס בזום. גיל עשה גה גה. ביום שני אצא מן הבידוד ואוכל לצאת לריצה על החוף ולחזור מיד הביתה. אוכל להתחבק מיוזע עם אהוב ליבי. אוכל להתנשק ולטעום את טעמו המיוחד אותו כבר כמעט שאינני זוכר. נוכל אחד מצלחתו של השני ללא חשש. אחד מאיתנו יצא להביא מצרכים, וגיל מדי פעם יקפוץ לעבוד בסטודיו. כדי שלא ארצח אותו. כדי שלא ירצח אותי. נחטא הכל, נימנע ממגע עם אחרים. נעשה סדר פסח עם המשפחות, כל אחד בביתו הוא עם האוכל שהכין, דרך המחשב. בסופו של דבר נצא לאויר העולם, אויר נקי יותר זמנית, עולם מזוהם קצת פחות, זמנית, עולם שפרט לכלכלה שלו, לא עבר זעזוע כבד במיוחד. בעולם זה יחיה דור חדש של נוער שיפחד עוד יותר לגעת. דור שיקבל בזרועות פתוחות כל פיתוח ביכולות התקשורת המיידית , לא משנה מה הנזק לכדור הארץ. האנושות תלך ותמשיך להתרבות ולהתרבות. נגיפים חדשים יגיעו – אך אנחנו כבר נדע איך להתמודד עם חוסר מגע. אולי אף נעדיף אותו.
המצוק הזה של הצפיפות קרוב מתמיד, אני חושב לעצמי על הספה בסלון, בחושך. גיל בחדר השני. הבידוד יימשך עוד שלושה ימים ואז נראה. עיניי מסתגלות לחשיכה אז אני עוצם אותן. התרנגולים קוראים בחוץ, והרכב החולף על יפת משאיר דוק אחריו. אני מתרחק מהרעשים ומהריחות. השקט הופך רועם ואני מתרחק מהדירה ומהבניין ומהשכונה ומהחוף. אני מתרחק לעבר הים הפתוח ומעליו לעבר השמיים. אני ממשיך לעבר הסטרטוספירה ומעליה. כדור הארץ מתרחק, מערכת השמש גם היא. הגלקסיה והיקום מתרחקים. העולם שלנו, המצטמצם והולך, ההרס שלנו, ההולך ומתרחב, הכל נעשה…פעוט
פרק שישי, עונה שלישית ואני לא זוכר מה התרחש ברגעים האחרונים בסדרת הנעורים בנטפליקס. היה דיאלוג כלשהו נדמה לי, בין הגיבור, איש-זאב בנעוריו, לבין האויב הראשי. השעה כבר אחת וחצי בבוקר. הבית חשוך. אני מעיף מבט לעבר חדר השינה. הדלת סגורה והאור שם כבוי. גיל בטח כבר ישן. אני נאנח, סוגר את המחשב הנייד המונח לי על הבטן ומעביר אותו לרצפה ליד הספה.
אני על הספה בסלון וגיל בחדר השינה. הלילה, לאחר שבוע בבידוד, הודעתי לגיל שלא נח לי הסידור הזה שאני בחדר השינה והוא בסלון ושהלילה מתחלפים. “אל תדאג” אמרתי לו “נעביר את כל המצעים, אפילו את כיסוי המזרן. לא אנשום לך על המצעים, אני מבטיח” אני מתלוצץ. לא מצחיק. חולה מספר 43 היתה על טיסתי מפריז והכניסה אותי לבידוד. אתמול נודע לי שחולה מספר 207 היה על טיסה אחרת עליה הייתי אחר כך, לפני שנודע על 43 הזאתי. הבידוד הוארך בארבעה ימים. באותו רגע גמרתי אומר לעבור לסלון. גיל התווכח אך לא ויתרתי. ניצחון קטן בעתות מגיפה. Beggars can’t be choosers.
“Alexa, Good Night!”
האורות בסלון כבים. אני מסיר מאחורי גבי את הכרית הענקית שגיל תפר ומניח ראשי על הכר, מסתובב ושוכב על הצד עם הפנים לקיר. החלונות למרפסת לגבי. אני עוצם עיני ומקשיב לתרנגולים שלא חדלים לקרוא, אף בשעות הקטנות של הלילה.
עיני נפערות פתע. משהו העיר אותי. קול פתאומי. אולי חלמתי? הבית שקט. אני מתהפך על גבי ומביט על התקרה. עיני מתחילות להיעצם וקולות ציוץ גורמים להם להיפער שוב – זה מגיע מהמרפסת.
אה. המלכודת הופעלה. האם היא באמת תפסה את העכברוש או ששוב הוא הצליח לחמוק?
קולות הציוץ חוזרים. ציוץ של מצוקה וקולות גרירה של מלכודת העץ. יפ. הוא נלכד. אני תוהה האם הפגיעה שברה לו את המפרקת או שתפסה אותו באיזור החזה והוא פשוט נחנק לו לאיטו, קולות הציוץ ששמעתי – שארית האויר שנפלט מריאותיו הנדחסות. או שמא תפסה אותו מלכודת הקפיץ ברגל או בזנב? עכברוש מסוגל ללעוס את האיבר התפוס ולהשתחרר מהמלכודת. אינסטינקט ההישרדות משתלט ולא ניתן לעצור בעדו. שיניו הצהובות, החדות, נכנסות לפעולה ועור, שריר, גיד ועצם נכנעים בפניהן ובפני הפניקה האוחזת בו. דם ניתז ופתאום דבר אינו אוחז בו. הוא גורר עצמו משם מהר ככל שגופו המרוטש מאפשר לו. אני ממשיך להאזין כשעיני נעוצות ללא מצמוץ בתקרה החשוכה. הציוץ נפסק וכך גם קולות הגרירה. האם לבדוק עכשיו? האם הוא לכוד או שמא באמת השתחרר? האם יהיה דם? פאק איט. אבדוק מחר. מה כבר אוכל לעשות עכשיו?
אני מסתובב כשגבי למרפסת ועוצם שוב עיני. באופן מפתיע, אני נרדם מיד תוך כדי מלמול מילים מתוך שירו של ערן צור, קרבות תרנגולים: “עכברושים רצים מפחי אשפה אל חצרות הבניינים נושכים אחד את השני, צפצופים של זעקות כאב, ריח נבלות ותאוות בשר “…
בוקר בהיר במיוחד מקיץ אותי. כואב לי
הגב. אין ספק שהספה לא נוחה כמו המזרן שלנו. עם זאת, אחרי שבוע בידוד הכולל רביצה אין סופית על המיטה וצפייה בסדרות בנטפליקס, כאב הגב בהחלט צפוי ללא קשר למדיום עליו אני ישן. לחזור לישון? האור הבהיר החודר מהמרפסת העיר אותי מוקדם מכפי שהייתי מצפה.
המרפסת.
מכה, ציוץ, גרירה – העכברוש! טוב. אקום ואבדוק.
אני ניגש לדלת המרפסת ומביט החוצה דרך השמשה. צמוד לדלת שוכבת לה המלכודת, הפוכה. חלקו האחורי של העכברוש בולט, הזנב שלם וארוך וקצהו נוגע בדלת עצמה. כתמי דם מעטרים את הרצפה. אני מחפש לשווא משמעות בכתמים, כמו בשאריות קפה בתחתית ספל. בפעם הקודמת העכברוש הענק שנלכד השאיר יופי של מסר על רצפת המרפסת. אני נזכר איך שמעתי את המכה החדה של מלכודת הקפיץ שהופעלה. איך ניגשתי מיד לדלת ודרך השמשה ראיתי שהמלכודת לא תפסה את העכברוש, אלא פשוט הכתה בו בעוצמה בראש והעיפה אותו ממנה והלאה. הוא שכב שם, בית החזה שלו עולה ויורד במהירות. שיט, חשבתי לעצמי, הוא תכף יקום ויסתלק לו. אך גופו נותר שרוע בהלם על הרצפה. הוא הטיל צל שהלך והתפשט מכוון ראשו. הצל התברר כשלולית דם שניגר מאזור ראשו של העכברוש, אולי מחטמו, אולי מאזניו. השלולית הלכה וגדלה. פתאום העכברוש החל מכה ברגליו האחוריות. הוא דחף עצמו מן השלולית והלאה, משאיר אחריו שובל של דם. נראה היה שרק אחת מרגליו האחוריות באמת דחפה מפני שתנועתו הפכה מעגלית. מרותק, הבטתי בעכברוש האבוד חוזר לעבר שלולית הדם, דוחף עצמו דרכה ומשלים מעגל נוסף של דם על רצפת המרפסת לפני שעצר. וחדל. לב מצויר בדם נתגלה לו על הרצפה, במרכזו גופה של עכברוש גדל ממדים. ללא ספק אחת מסצנות המוות האירוניות והדרמטיות ביותר שיכולתי לדמיין לעצמי.
ובכן, הפעם היו אלו רק כתמי דם בודדים. לא הושאר עבורי שום מסר, אולי משום שסירבתי לקום באישון ליל ולצפות במחול המקברי. ניגשתי למטבח ולקחתי כפפות גומי מהקופסה שגיל קנה יחד עם מגבוני חיטוי משנכנסתי לבידוד. מצויד בכפפות, בשקית, בנייר סופג ובספריי חיטוי פתחתי את דלת המרפסת וניגשתי למלאכת הניקוי. הפכתי את המלכודת ואיתה התהפך לו העכברוש כמו בובת גומי – קשיח ורך בו זמנית. עיניו לא בלטו מחוריהן כפי שציפיתי אלא היו חצי סגורות, מבטו מבט של עצב, לא בהלה. שחררתי אותו מן המלכודת והכנסתי לשקית. ניקיתי טוב טוב את הרצפה. את המלכודת עם שארית הדם שעליה הנחתי בצד ואת השקית ותחולתה השארתי מחוץ לדלת הכניסה, בחדר המדרגות למרות שאינני נוהג לעשות כן – זה תמיד נראה לי כמו מעשה מאוד ברברי וחסר התחשבות. גיל כבר יוריד לזבל, אחרי הכל, אני בבידוד וגם כך השכנים פותחים על גיל עיניים כשיוצא את הבית – באיזו זכות הוא מתגורר עם אדם בבידוד ומעז לצאת את הבית! מה היו עושים לו היו רואים אותי מוריד את האשפה ומפזר מגיפה סביבי? צחקתי לעצמי. החיתוכים פה רבים מספור – אני, בבידוד בגלל שבאתי אולי במגע עם נשא של נגיף הקורונה, נושא בידי גופה של עכברוש אשר הואשם בעבר בהפצת המגיפה השחורה ועוד ועוד. אגב, ידעתם שמחקרים מראים שהיו אלו דוקא פרעושים שנשאו על גופם בני אדם אשר הפיצו את המוות השחור? בני אדם. לא עכברושים.
גיל עדיין ישן. אני חושב לעצמי שטוב שהסרתי את ראיות הרצח במרפסת לפני שגיל יתעורר. כדי שיתחיל את היום בחיוך. גם כך הבידוד הזה והתנהגותי בתקופה האחרונה מכניסים אותו לעצבים.
התנהגותי לאחרונה. הבידוד הזה סוגר עלי. סוגר כמו מלכודת עכברושים. הדירה שלנו, הקטנה, האינטימית, פתאום הופכת לחונקת. ואני תוהה לעצמי מה הייתי מעדיף: מכה חדה לראש- דם ניגר ולב מקברו-פואטי כמסר למי שאותיר אחרי, או מפרקת שבורה או אויר הנדחף בלחץ החוצה מריאות נלחצות והיכן כל הטוב הזה פוגש אותי פה, בבידוד, בדירה הקטנה, ביפו, במדינה כה רווייה בקונפליקטים ומשברים שכבר לא ברור מה חונק אותנו יותר – בחירות, מגיפה, גזענות, שחיתות…
הוא דיבר המון על קבלת החלטות. הוא הזכיר חברים שלו אשר במקומות הכי גבוהים. הוא דיבר על החופש לטעות. וללמוד מהטעויות שלך. הוא דיבר על חבר א-מת. כזה שיאמר לך בפנים מה דפוק אצלך. או כזה ש… מת. הוא נזכר במנהיגות מרושעת שהתפתחה לכדי מנהיגות מעצימה. הוא סיכם בזה שהוא אוהב את מה שהוא עושה.
וכשנשאל מה מבאס אותו
הוא נזכר באותן החלטות שמחירן היה האבדן הכבד מכל.
ובעודו מספר זאת נשלחה ידו מבלי משים ושיחקה לה בזר הפרחים שעיטר את השולחן. לכבודו. אצבעותיו תרו ומיששו ומצאו פרח אחד, שונה, שגבעולו שבור. הם יישרו אותו כך שנתמך על ידי הגבעולים שמסביב.
את דבריו סיים בהלצה זו או אחרת. ואז בשתיקה. ואז שיחרר עצמו ויצא את החדר.
מאז ומעולם תהיתי על מקומו של האדם על פני כדור הארץ ועל תפקידו בין שלל היצורים החיים פה. כילד כמובן חשבתי יותר על מקומי אני בתוך רבבות בני האדם וחשבתי פחות על מקומו של האדם בין רבבות היצורים על פני כדור הארץ, אך אני חושב שביסודה, החשיבה שלי שמרה על עקביות מסוימת בכך שתמיד ראיתי את עצמי, בין אם כאדם בין אם כנציג של מין, ביחס לעולם הסובב אותי.
פרק שישי, עונה שלישית ואני לא זוכר מה התרחש ברגעים האחרונים בסדרת הנעורים בנטפליקס. היה דיאלוג כלשהו נדמה לי, בין הגיבור, איש-זאב בנעוריו, לבין האויב הראשי. השעה כבר אחת וחצי בבוקר. הבית חשוך. אני מעיף מבט לעבר חדר השינה. הדלת סגורה והאור שם כבוי. גיל בטח כבר ישן. אני נאנח, סוגר את המחשב הנייד המונח לי על הבטן ומעביר אותו לרצפה ליד הספה.