“גברתי, אנא שבי בבקשה, עדיין לא הגענו” הגענו. כולם קמים. הגברת הזעירה, הקמושה והמאוד מבוגרת משתמשת היטב במרפקיה ונדחפת קדימה, קדימה, לעבר היציאה, פיאתה הנכרית האדמונית מורידה לה כמה שנים טובות. תווי פניה חרושי הקמטים מוסיפים אותן חיש חזרה. And then some. “סליחה, סליחה, יש שם אשה עם תינוק, חייבת לעזור לה, מסכנה”ממשיכה בדרכה בנחישות, מרפק ימין, מרפק שמאל ומבט נעוץ קדימה. “איפה היא, האשה עם התינוק שתהיה בריאה, מסכנה, מישהו חייב לעזור לה, יש לה תיקים””גיברת”, האדון מ 46A עומד בהתרסה וחוסם דרכה, “אין כאן תינוק” נעצרת מאחורי הנוסעים האחרים, נעמדת על קצות אצבעותיה ומביטה בערגה מעבר לכתפיהם, לכוון היציאה מן המטוס. אצבעותיה קפוצות, נמתחות כאילו מבקשות לגעת במשקוף הדלת ונקפצות שוב לכדי אגרוף. מבטה לא נח לרגע, כמו חיה קטנטנה הנדחפת אל הפינה. 46A מזעיף מבטו לעברה וחוזר וממתין. פונה אלי, “אני טסה רק אל על. אין כמו אל על. כל הכבוד לכם”חצי חיוך, “תודה רבה לך. שבת שלום ונסיעה בטוחה הביתה””תהיו בריאים. שבת שלום”
Categories