הזקן מיפו

כל בוקר הוא הולך לו על המזח ביפו. מסית מבטו לעבר הגבעה ומצדיע. כל בוקר. כמו שעון. אדון מבוגר. גבוה, שפוף מעט. לבוש בחולצה מכופתרת, נקייה, מכנסיים מגוהצים ונועל נעלי עור ישנות, מצוחצחות. שערו הלבן דליל, מסורק לאחור ומשוח בבריליאנטין. הולך לו על המזח ומצדיע לעבר הגבעה. לעברי. והוא אינו מכיר אותי. לא הגבעה ולא אני עשינו משהו שראוי להצדעה. אולי משהו בעברו הוא, גורם לו להסיט מבטו ולהצדיע תוך כדי הליכה מדי בוקר. אולי הוא ניצול שואה, אולי ירד מן הספינה בדיוק פה, אולי הוא צבר שזוכר כשיפו היתה קטנה יותר, יפה יותר. משהו במקום זה מזכה את המקום בהצדעה מאיש מרשים זה. מדי בוקר. הבוקר יצאתי מוקדם לריצה על הטיילת. רצה המקרה ומצאתי עצמי מאחוריו בזמן שמסתכל לעבר הגבעה ומצדיע. הסתכלתי גם אני. והשמש סנוורה אותי, אז הרמתי יד להצל על עיני. האדון ואני, מביטים לעבר הגבעה. ומצדיעים