כתוב בפייס בקרון החתום

הם נכנסו לקרון במעין הצהרתיות שכזו. הקולניות הזו שרק אמריקאים מסוגלים להגיע אליה. חיתוך דיבור מתריס, חודר, שלמרות שמכוון זו לזה, מזהיר את כל הסביבה בל ישימו לב למה שהם רואים.אישה, איש וילד. היא די שמנה, שיער בלונדיני מלוכלך ושמנוני, מושכת אחריה ביד אחת טרולי ישן מלא ובשנייה שקית גדולה מלאה בקניות. הוא, סמוק פנים, עורו, מתחת לזיפיו, נראה קשה ומחורץ כמו עור ג’קט ישן ומוזנח. ידיו ידי פועל – גדולות, עבות, ציפורניו מלוכלכות. הילד, הילד יפה בצורה יוצאת דופן. עורו נקי מכל פגם, גוונו גוון אחד או שניים מתחת ללבן, עיני שקד גדולות מרוחקות זו מזו, אף קטן ומושלם, שפתיים מלאות ושיניים צחורות, העליונות בעלות חריץ קטן ובולטות במקצת. שיערו קצוץ. בגדיו פשוטים. אוחז בידו משחק מחשב.האם פוקדת על בעלה בקול להתיישב ומתיישבת בעצמה, היא והילד, ליד דלת הקרון. האב, בהתרסה, מביט לחלל שביני לבין הנוסע שלצדי ועונה שאינו חפץ לשבת כלל. פקודה נוספת והוא מתיישב בצידה השני של דלת הקרון, ליד שני נוסעים אחרים. מתיישב בקצה הספסל ברגליים פשוקות, מרפקיו על ברכיו וגבו מכופף קדימה, ידיו המחוספסות לופתות זו את זו.ריח אלכוהול נישא באויר. האב מרים ראשו, יונק שארית בירה מתוך פחית המוסתרת באדישות בתוך שקית שחורה. הוא מוריד את השקית ומניח אותה לצידו, על הרצפה ליד דלת הקרון. גופו כולו אומר אי נוחות. כאילו מודע לחלוטין שמשפחתו והוא כרגע תחת עיניהם הבוחנות של נוסעי הקרון, שלי. ואני, לא יכול שלא לשים לב שלאב אותן עיני השקד של הילד. ועורו, עמו החמירו השנים והשתייה, שניים שלושה גוונים מתחת ללבן.היא שרועה על הספסל לצד הילד. התיק והשקית ליד רגליה הפשוקות, היא נשענת על קיר הקרון, ראשה שמוט לאחור, עיניה עצומות. מדי פעם נשענת ימינה ומעיפה מבט על משחק המחשב בו שקוע הילד. לאחר כמה דקות מוציאה מן השקית שלרגליה בקבוק פלסטיק ורדרד תמים למראה. היא לוגמת ממנו בריכוז תוך כדי עצימת עיניים, פיה מתכווץ קלות ואנחה קלה נפלטת מבין שפתיה.בעודי עובר ממנה, אליו, אל הילד, וחוזר חלילה, כבר בניתי להם חיים. כבר תהיתי ממה בורחים, ומדוע דוהרים לעבר האבדון שבמשקה. כבר ביקרתי בביתם, פתחתי את ארונות המטבח הדביקים וביקרתי בחדרי השינה הטחובים. כבר ראיתי את בקבוקי האלכוהול, את הלכלוך, את האפלוליות. הרחתי את האויר הדחוס. ראיתי את החבורות על פניה, על פניו, על גופו של הילד. מבט נוסף לעברו של הילד ואני מופתע לראות שגופו נקי מכל פציעה ומצחו נקי מדאגה. ועדיין..ראשון. יום קניות בעיר. היא והוא חוזרים הביתה עם בנם. חזרה למקום אליו שייכים. שם אין קהל, שם ישתו באין מפריע. שם הבקבוקים ניצבים גלויים וגאים. שם הילד, הילד הוא היחיד אשר יבחן אותם. אם רק ירים את עיניו הגדולות לרגע ממשחק המחשב.