“שמע, המצב לא טוב”, אמרתי. הוא הנהן והמשיך להביט מי מתחת לגבותיו, שותק. נו מה, לא באמת חשבת שבזה זה יסתכם, נכון? באת עד לכאן אז דבר כבר, אמרתי לעצמי.
שנים חלפו מאז הפעם האחרונה בה ישבתי מול מטפל/ת. את הטיפול הראשון התחלתי וסיימתי לאחר שני מפגשים בלבד. זה היה כאשר יצאתי מהארון. אמא בקשה שאלך לפסיכולוגית כדי להיות בטוח שאני שלם עם הבחירה שלי (כן, זו היתה בחירה, מבחינתה, להיות הומו. לפחות אז. הייתי רוצה לחשוב שהיום היא כבר יודעת שאין זה כך בדיוק. כלומר, יש אלמנט מסוים של בחירה, אבל זו לא בחירה בין אורח חיים מסוים לאחר, כאילו רק לבחור מה להוריד מן הקולב ופשוט ללבוש, אלא ההחלטה אם בכלל לפתוח את הארון על מנת לבחור פריט לבוש. כל קשר בין ארון לנאמר הוא מקרי ומקורי לחלוטין ואין ליחסו לארון הפרוברביאלי). את הטיפול סיימתי ביזמתי, מוקדם, מפני שהפסיכולוגית, כמו אימי, רמזה בדבריה שאני בוחר בחירה, פזיזה לטעמה, וכי עלי לקחת את הזמן ולחשוב. טפשה. חתכתי.
הטיפול הבא היה כמה שנים לאחר “מלחמת לבנון השניה”. נעשה סוג של אינטרבנשן על ידי גיל והמשפחה אשר הציבו בפני מראה. מסתבר שכבר כמה שנים אני כבוי, לא מבטא רגשות, חסר סבלנות, עצבני ובקיצור – אני בדיכאון. שוחחתי עם מישהו או מישהי מהיחידה לתגובות קרב וקבעתי תור לפגישה. ביום הפגישה, נרגש, לקחתי פנייה אחת מוקדם מדי ונכנסתי בטעות לבית החולים תל השומר במקום לבסיס הצבאי בתל השומר, שם ממוקמת היחידה. מהר מאוד הבנתי שטעיתי וכשניסיתי לצאת בחזרה עם הרכב ,השער בש.ג. נותר סגור והאדון המבוגר בבודקה דרש ממני עשרים שקלים. הסברתי לו שבכניסה היה כתוב שרבע השעה הראשונה לחניה היא חינם ושאני פשוט נכנסתי ויצאתי מיד, אך מסתבר שהיה עלי לקחת כרטיס בכניסה ומכיוון שלא עשיתי כן עלי לשלם. שום הסבר לא צלח ומאחורי החל מתארך לו טור של מכוניות הממתינות לצאת וכבר התחילו לצפצף והאדון דיבר אלי בטון כל כך מזלזל ולצפצופים מאחור הצטרפו קריאות גנאי ובאזני הפכו צפירות הרכבים לסירנות ולצרחות של עופות דורסים והאדון הפך לגוש אפל ומרושע ומשהו בי נשבר. הנדברקס, טריקת דלת ואני עומד מול האדון בבודקה, צווח בקולי קולות ומכה באדן החלון באגרופי הקפוצים וקצף יוצא לי מהפה והצווחות הדקות הנפלטות מבין שפתי זרות לי והכל צבוע אדום אדום אדום אדום…
“אדוני, הנה, המחסום פתוח, אתה יכול לצאת”, איש ביטחון אדיר ממדים רוכן מעלי, כל שפת גופו זועקת חשש (ממני?) וידו מושטת לעבר המחסום הפתוח לרווחה. קולו עדין וזהיר, כאילו מדבר לחיה פצועה. קולו השקט והעמוק חדר מבעד לערפל האדום ולקקופוניה מסביב. הסבתי מבטי לעבר האדון בבודקה. הוא הביט בי באימה, ידיו מורמות להגן על פניו. שקט סביב. דממה. כולם צופים בי. לא היתה שום קקופוניה מזה זמן מה. רועד, הסרתי ידי, פצועות ומדממות ממסלולי חלון ההזזה של חלון הבודקה המיוסר, נכנסתי לרכב, הנעתי ויצאתי משם.
את הפגישה עם העובדת הסוציאלית של היחידה לתגובות קרב התחלתי בבכי חסר מעצורים ולאחריו שתיקה. אופיינית. שיח פנימי ומסוגר. האישה שמולי לא ויתרה ויצאתי בסופו של המפגש עם אבחון: פוסט טראומה ברמה בינונית. משם החלו כשלוש שנים של טיפול פרטני ואז קבוצתי. לקחתי כמה דברים משם אך בסופו של דבר הסכימו כולם, המטפלים והמטופלים, כפי שחשתי גם אני, שמבין הנוכחים הקבוצה נכשלה רק עם אחד – איתי. הקבוצה סיימה ולי הציעו המטפלים להישאר, אך לא רציתי. הרגשתי שאני במקום אחר.
עברו שנים רבות. הטיפול האחרון, גם אם לא מושלם, גרם לי להגיע לכמה מסקנות לגבי חיי ועשיתי מספר שינויים בתחום האישי והמקצועי אשר הובילו אותי למקום הרבה יותר טוב. הגשתי מועמדות לתפקיד אותו רציתי, התקדמתי בו יפה ולימים אף עמדתי בפתחו של עידן חדש בחיי המקצועיים כאשר נבחרתי ביחד עם קומץ מרעיי לעבור הכשרת מנהלים. החלק הראשון של ההכשרה הסתיים בהצלחה ועמדתי להתחיל את השני כאשר המגיפה הנוכחית בלמה וניפצה הכל והנה אני בבית כבר שבעה חודשים, ללא עבודה, ללא כוון ברור וללא ידיעה אם הדברים יחזרו על כנם ואם, כאשר יחזרו, כל התהליכים המבורכים אשר עברתי אכן יתרחשו ולו באיחור של כמה חודשים או אף שנים.
“החודשים הללו”, המשכתי תחת עיניו הבוחנות
]]]]]]]]]]]]]============
&
28
טוב זו היתה תרומתו של בלפור לסיפור – בזמן שהלכתי להכין קפה. שנמשיך?
“החודשים הללו”, המשכתי תחת עיניו הבוחנות, “מאז יצאתי ל”חופשה ללא תשלום” (למיטב ידיעתי יש קורטוב של נחת ורוגע בחופשה. לא יכול להצביע על נוכחותו של מי מהם) הפכו לבליל מעורפל. זה התחיל בבידוד, ואז עוד בידוד, והיה סגר, ועוד סגר, וביניהם פעילות ספורטיבית מוגברת, ואז פציעה, ואז רביצה ממושכת, ואז לימודים ואז התמחות אותה אני מושך ומושך ומושך ואז שוב ניסיון לחזור לכושר ושוב פציעה. מצבי הרוח שלי נעים כמטוטלת וגיל סובל אותי וממני בשקט”.
“אבל השינוי הכי חשוב בחודשים אלו היה, ונותר, סמיר. וכעת גם בלפור”.
“את סמיר אימצנו בתחילת מאי. חתלתול בן שישה שבועות. הוא נמצא בגיל יומיים לאחר שאימו נדרסה ואחותו מתה. ליליה, אשר שמשה לו לאומנה טיפלה בפבליק הקטן עד שלקחנו אותו ושינינו שמו, כמתבקש ביפו, לסמיר. במשך שבועות רבים, בזמן שגיל היה עסוק בהעמדת תערוכה, טיפלתי, האכלתי, שיחקתי, קניתי טונה צעצועים, עמוד גירוד, מאכלים שונים, חול, דאגתי לטיפולים וחיסונים והייתי אבא למופת. לעזאזל, אפילו צחצחתי לו שיניים. כל החששות לגבי האלרגיה שלי לחתולים נמוגו והגוף הסתגל ופתאום היה לי יצור חי ומאוד מאוד חמוד לטפל בו. הוא נהג לקפוץ עלי ולהתקיף במשחק את הידיים שלי, הוא היה מזנק ונותן לי נשיכה על האף במשחק ואז מלקק בפיוס. לימים הוא גם היה מתחכך בי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ואז הבנו שמתקרבת עת הסירוס שלו. הוא הכניס לחיי קצת מטרה בתקופה זו”.
“את בלפור מצאנו מיילל מתחת לשיח בדרך להפגנה נגד שחיתות השלטון בירושלים”, גיחוך קל בוקע מולי. “בחירת השם מובנת אני משער”, חייכתי. “הוא היה שם כבר כמה ימים לבדו, העידו שניים בחנות הסמוכה, ללא אמו. הוא היה מלא פרעושים וקרציות, מיובש קלות ויילל בקולי קולות. החברים שמצאו אותו קנו פורמולה לתינוקות ומזרק כדי להאכיל אותו. בלפור עבר מיד לידיו של גיל ומשם איתנו הביתה. סמיר היה קצת עוין בהתחלה אך מהר מאוד נרגע ומאז הפך לאחיו הגדול והמציק של בלפור”.
“ופה הגענו לפואנטה: מאז שבלפור כאן, סמיר מתעלם ממני. הוא מעדיף תמיד את קרבתו של גיל, נותן לו נשיקות ומתחכך בו, ישן לידו בלילות, נותן לו להרים אותו ולשחק איתו וכשאני מתקרב אליו הוא בורח ממני. זה אפילו עבר קצת לבלפור. גם הוא בלילות נצמד אל גיל במיטה, ולא אלי. זה ממש מוזר לי וקצת פוגע. אולי זה הריח שלי? אולי נתתי לסמיר יותר מדי להסתכל עלי כאובייקט מיני כשהתחכך בי כך, לקראת הסירוס? פשוט לא יודע…”, קולי נחלש.
“זהו. זה המצב כרגע”, סיימתי בהקלה. הסתכלתי עליו. הוא הסתכל עלי בחזרה. השתיקה בינינו החלה מתארכת ומעמיקה. מתוך השקט הזה יכולתי רק לשמוע את הלמות ליבי, נשימותיי ונשימותיו שלו, המהירות משלי. המשכנו כך זמן מה, הוא מסרב לשבור את הדממה כאילו ממתין להמשך דברי. כאילו לא אמרתי מספיק. כאילו לא הגעתי לגופו של עניין. נשברתי אני ראשון.
“טוב, אני יודע שהתחלתי את דברי בכך שהמצב לא טוב. אתה בטח חושב לעצמך שאולי היה ראוי שארחיב על תחושותיי כעת לגבי החל”ת המתמשך? לא דיברתי ממש על הקורס בעבודה, על הלימודים בזמן החל”ת, על המצב בבית עם גיל – על כך שקשה להיות תקועים בבית כל הזמן. הזכרתי קצת את מצבי הרוח שלי, וגם את הפציעות המרובות. נראה לי שדי מיציתי את הנושא הזה. ואני יודע שאתה פה, קשוב לכל מה שיש לי לומר”.
עדיין שתיקה. עיניו עזבו לרגע את עיניי ומבטו זינק לכוון החלון משם הגיעה צפירת רכב פתאומית, או שמא הוא הביט בשעון שמעל החלון? הייתכן שדיברתי כל כך הרבה וזמננו תם?
“כן, כן”, הזדרזתי להוסיף, “המצב אכן לא טוב, כפי שאמרתי. החתול ממש כפוי טובה. אתה יודע איך התחלתי לקרוא לו? כ”ט בסמיר. ראשי התיבות של.. נו טוב, הבנת. אני מוצא שאני ממש נוטר לו טינה. לא משנה כמה אני מנסה – ואני ממש מתחנף – הוא פשוט מתרחק ממני. מתרחק ממני ומתקרב אל גיל. זה מעליב. זה פשוט מעליב. לא מספיק שאני בתקופה מחורבנת, מעט הנחת שביקשתי לעצמי הולך ומתרחק ממני גם הוא”, עניתי לגבתו שהתרוממה בתמיהה.
“ז.. זה…”, גמגמתי, “זה מה שבאמת רציתי לשוחח איתך עליו. זה שבתוך כל החרא הזה סמיר ובלפור גם הם מתרחקים ממני. מה כבר ביקשתי….”, קולי נמוג ונדם.
לאחר שתיקה נוספת, הוא התרומם מרבצו, ניגש אלי ובעדינות ליקק לי את הלחי. אחר הסתובב ובכשכוש זנב הלך לו לאיטו לעבר צלוחית האוכל שלו.
טוב, חשבתי לעצמי, כנראה שבאמת זמננו תם. לפחות יצאתי בתובנה אחת מהשיחה בינינו. עד כמה שאני אוהב חתולים, תמיד הייתי, ותמיד אהיה, איש של כלבים.