לא כולם יודעים את זה, או שהם יודעים אבל לא ממש חושבים על זה, אבל פיה היא לא רק היא. פיה היא היא והיא הוא וגם כל מה שביניהם. אצל בני אנוש יש בן ויש בת ואילו אצל פיות יש… פיות.
עוד משהו שלא כולם יודעים זה שפיות נולדות היא או הוא או שניהם או אף לא אחד או אחת מהם. או מהן. הן מחליטות מה הן רוצות להיות ולפעמים הן גם מתחרטות. וזה בסדר. כי הן פיות!
פיות נולדות ביום הכי נעים בשנה, במין יום שכזה בו השמש זורחת אבל יש מדי פעם ענן שגורם לך לשחרר את הגבות הקפוצות, להחליק את המצח, להרחיב את העיניים שצמצמת ולתת לכל האור הזה לחשוף בפניך את העולם סביב. במין יום שכזה שנעים ללכת עם מכנסים קצרים אבל גם עם ארוכים, מן יום שכזה בו הדשא ירוק ירוק והשמים כחולים כחולים והעננים לבנים לבנים והמקום שבו השמים פוגשים את הארץ – הרחק באופק – מאוד ברור וחד ואין דוק אפור וכועס של זיהום שמטשטש את החיבור. ביום שבו הרוח מלטפת את העור ומבדרת את השיער ומדגדגת קצת ועושה צמרמורת.
ובכן, ביום שכזה, במקום הכי עתיק ואפלולי במעבה היער, לרגלי גזע מחוספס ומחורץ של אלון זקן, בין אבן צור ענקית לבין שורש מתפתל, על כר של טחב רענן, שם, רק שם, ואז, רק אז, נולדות פיות.
הסיפור שלנו מתחיל עם פייה, איוושה שמו, אשר הילכה לה ביער, אבל בניגוד לדממה המופתית בה בדרך כלל נעות פיות, מבלי להזיז עלה, ענף או אבן קטנה ומבלי להותיר כל סממן למעברה, איוושה רקע ברגליו ובעטה באבנים וחבט בענפים והפילה עלים, זועפת וכעוס. וזאת מדוע? כי שדוני היער אמרו לה שעליו להחליט האם היא בת או בן: “תראו את הפייה הזאת!”, לעגו, “בכלל לא ברור אם היא בת, או בן! הי! את! אתה! תחליט! מהרי כבר!” איוושה עבר במקרה בקרחת היער של השדונים והם, כדרכם, ישר ידעו מה לומר לה כדי להכעיס אותו. שהרי זו דרכם של שדונים – למצוא את הדבר לגביו אתה הכי מבולבל ולא בטוח ולגרום לך להתבלבל אף יותר ולאבד עוד יותר את הביטחון! איוושה המשיך לרמוס את דרכו ביער, חושבת על דברי השדונים.
מבלי לשים לב לאן לוקחות אותה רגליו, כאילו ידעו אלו הרגליים בדיוק לאן צריך עכשיו להגיע, מצאה עצמו איוושה לרגלי האלון העתיק. הדממה והאפלוליות ותחושת הנוכחות הכבדה של האלון העתיק מיד גרמו לו לעמוד דום. היא הרימה מבטה, משתאה, ומשהבין היכן נמצא החל ליבה לפעום חזק חזק. עיניו התרוצצו סביב סביב, גומעות את הדר המקום כשלפתע נחו על משהו משונה.
בין אבן הצור הענקית לשורש המתפתל, על כר הטחב, נח לו בלוט בתוך ספלול, כאילו הונח שם במיוחד בשבילה.
איוושה התקרבה לאט ובזהירות והרים בעדינות את הבלוט. האפלולית אשר שרתה שם במקום העתיק לא אפשרה לה לראות בבירור אך היה לו ברור שזה אכן בלוט, כי הרי מה זה כבר יכול להיות שם, לתחתית האלון העתיק? חשבה לעצמו. בזהירות ובעדינות אין קץ הרימה איוושה את הבלוט הקסום ונסוג מהמקום שלרגלי האלון העתיק. הרחק משם, הגיעה איוושה לנקיק סלע דרכו קיפץ לו יובל שהתרחק לו מן הנחל לפני עידנים כדי לחקור את היער ומעולם לא שב, ושם נשאר. איוושה התיישב כשרגליו משתכשכות בזרם והביט מקרוב, לראשונה, בבלוט.
עיניה הנדהמות גילו פלא זוהר ומנצנץ מעורסל לו בנוחות בתוך ספלול קטיפתי. לבלוט, אשר דמה יותר ליהלום ענק, היו זויות ופאות רבות דרכן נשבר האור שהצליח לחדור את מעטה העלווה העבה של היער. האור פגע בבלוט ונשבר לשלל צבעים על הסלעים, הגזעים, ומימי היובל, ספקטרום מרהיב אשר, אילולא הבלוט, לא היה זוכה איוושה לראות.
איוושה הביטה, מהופנט, במראה המרהיב כשלפתע הבחינה בבבואתו המשתקפת באחת מפאות הבלוט, ואז מאחרת, ועוד אחת ועוד ועוד, ומכל זווית הביטה באיוושה גרסה אחרת של איוושה. באחת נראתה מכווצת ובאחת מנופחת, באחת רזה וארוכה כמו איטריה ובאחת גוצה ושמנמנה כמו ביצה, באחת נראתה מאוד נשית ובאחת גברי ובאחת, איכשהו, שניהם גם יחד. מיליון גרסאות של איוושה הביטו בה חזרה מתוך הבלוט. וחייכו בפליאה.
כל התסכול והכעס אותם הרגישה איוושה מקודם נעלמו כלא היו. הנה לפניו חושף לו הבלוט את האפשרויות האינסופיות של, שלו עצמו! שלה! שלהם/ן!
איוושה נשמה לרווחה ונזכר, בזכות הבלוט הקסום, שהיא מושלמת כפי שהוא.
ושיזדיינו שדוני היער.