את ברכה גידלתי מהרגע שנולדה. אפשר לומר שאני מכיר אותה ממש כל חייה ואם ממש תלחצו עלי אוכל אפילו לאתר את היום בו ברכה למעשה “נעשתה”. הא! אפילו את הרגע בו היא התחילה כרעיון בלבד, עוד לפני האקט. כאמור, ברכה ואני מכירים מיום היולדה ואני הוא זה שהכיל אותה, חיבק אותה, האכיל אותה ושמר עליה מכל משמר. אני הוא זה שהקפיד תמיד שתהיה שבעה ומרוצה ושתרגיש אהובה.
שבוע שלם לא התראינו ולא ממש היינו בקשר. כלומר, לא דיברנו אבל כן עקבתי אחריה מדי פעם כדי לודא שהיא בסדר. לא טרחתי לומר לה שעקבתי אחריה. למדתי מזמן שלא הכל צריך להיות על השלחן במערכות יחסים. ישנם דברים שהשתיקה יפה להם. ובכן, לאחר שבוע של שתיקה, נפגשנו והעברנו חוויות. כמובן שלא ויתרתי על ארוחה טובה. היא אכלה לשובע ואפילו התרווחה והתרחבה לה בהנאה אחרי ארוחה דשנה. אחרי שנחה מעט, ברכה סייעה לי בהרפתקה חדשה – תחביב חדש אותו התחלתי, בדומה לרבים אחרים אשר מצאו עצמם לאחרונה מחוסרי מעש וצמאים למלא את הזמן הפנוי שלהם. היא ממש נתנה מעצמה. כנראה שעשיתי משהו טוב בצורה שגידלתי אותה. נפרדנו לבסוף לשלום. משער שנתראה עוד שבוע. אולי.