איך היא שוכבת לה במיטת בית החולים, שקטה, מבטה עמום, לא מרוכז. מדי פעם היא מישירה אלי מבט וארשת חדה ובטוחה יותר על פניה. לרגע קט. מהר מאוד מתרככים תווי פניה והעמימות חוזרת. מדי פעם עיניה נעצמות, נשימותיה מתעמקות והיא שוקעת בשינה קצרה ממנה תתעורר לאחר דקה או שתיים ואליה תשוב דקותיים לאחר מכן.
השקט מאפיין אותה כעת. רק אם תשאל לשלומה היא תענה שיום מפרך עבר עליה והיא תשושה. ומיד תשאל מדוע אנחנו כאן ולא בבית. ותשוב לשקוט. לידה צועקת שכנתה שכואב לה. כואב לה הכל. “איי! איי! אלי! אלי!”, קוראת לבנה. “כדור הרגעה!”, “כדור הרגעה!”. מן החדר השני צועקת אחרת ברוסית “מישה! מישה!”, ומן המסדרון קורא אדון אחד “אחות, אחות”. הטלפון של בנה של השכנה מצלצל בקול, פיוט תימני כלשהו, והוא עונה בקול ומדווח על מצבה של אמא. אחות נכנסת לחדר, “מישהו קרא?”, בקול עייף, קצת מיואש. “לא, לא אנחנו”, אני פונה לעברה ועונה. “אפשר לתת לה כדור הרגעה? כואב לה”, אלי.
אני משיב מבטי למיטה. עיניה נעוצות בי, פניה חתומות. אני מביט בה חזרה. היא שואפת אויר ברעד קל, נושפת באנחה קלה ועוצמת עיניה. חג שמח.
