מאז ומעולם תהיתי על מקומו של האדם על פני כדור הארץ ועל תפקידו בין שלל היצורים החיים פה. כילד כמובן חשבתי יותר על מקומי אני בתוך רבבות בני האדם וחשבתי פחות על מקומו של האדם בין רבבות היצורים על פני כדור הארץ, אך אני חושב שביסודה, החשיבה שלי שמרה על עקביות מסוימת בכך שתמיד ראיתי את עצמי, בין אם כאדם בין אם כנציג של מין, ביחס לעולם הסובב אותי.
באחד מזכרונותי המוקדמים ביותר אני שוכב על גבי בחדר חשוך לחלוטין, אחד מהורי יצא את החדר לאחר שנתן לי נשיקת לילה טוב. מתוך החושך המוחלט הולכים ומופיעים להם פריטים בחדר ככל שעיני מתרגלות לחושך. אני עוצם אותן ופותח את אזני בניסיון להאזין לרחשים שמסביב. החדר שקט אך רחשים חודרים מחוץ לכתלי החדר. מלמולים חרישיים של הורי, רעשי הכורסה כשאבי מתרווח לו לתוכה, הלאה אל מחוץ לדירה, רכב מגיע וחונה, מנועו נודם, ציפור לילה משמיעה קולה, כלב נובח, מטוס עובר מעל. לאט לאט אני מצליח להתעלם מהרעשים הללו ומתרכז בשקט הסמיך שסביבי, ממש צמוד אלי, שקט שכרוך סביב ראשי כמו צעיף סרוג ממש ממש צפוף. כל כך צפוף שאני מתקשה לנשום. מדי פעם אני לוקח נשימה עמוקה וממשיך להתרכז בשקט. והשקט… מתחיל להתגבר, להתעצם. צרימתו חודרת – סירנה פנימית שמהדהדת לי בתוך כתלי ראשי. אני מצמצם את עיני מאחורי עפעפי כאילו תופים רועמים לי ליד האוזן, גבותי מרוכזות וכאב ראש הולך ומתפתח לו. מיד אחריו מגיעה גם בחילה קלה ופתאום אני נזכר ששכחתי לנשום ואני שואף מלוא ראותי אויר וממשיך להתרכז בשקט הרועם. אני מדמיין איך אני מסתכל על עצמי מן הצד, מלמעלה, ילד ג’ינג’י מנומש, שוכב על גבו כשעיניו עצומות בחזקה והוא חורק שיניים. אני מתרחק מהילד הזה ויוצא את הדירה, את הבניין, ומביט על השכונה האפלה על כל שוכניה מלמעלה. אני ממשיך להתרחק ורואה את כל ארץ ישראל וחושב על כך שלא משנה מה אעשה בחיי, לעולם לא אגיע להיות משהו רם ונישא וכי, אפילו אם הייתי ראש הממשלה! אפילו אם היה מלך בישראל ומלך זה היה אני, אפילו אז, ישראל היא מדינה כל כך קטנה ביחס לעולם הרחב ומהו מלך בישראל בהשוואה לכולם כולו? ואני מתרחק ומסתכל על כדור הארץ מהחלל וחושב שאפילו אם הייתי מלך העולם, אפילו אז, מי אני? הרי העולם הוא רק חלק ממערכת השמש ויש מיליון כאלו בגלקסיה ואני מתרחק ומתרחק והחלל עצום ושחור וריק ובו נקודות זוהרות ובכל אחת מהם יש מלך המולך על עולם משלו ומעליו מלך המולך על הגלקסיה ומעליו מלך המולך על כל הגלקסיות ואפילו אם מלך זה היה אני – הרי בסוף יסתבר שכל היקום כולו הוא רק המרחק בין שני אטומים המרכיבים תא אחד בגופו של אדם הנמצא על עולם מסוים ואפילו אם אדם זה היה אני, הרי יש מיליונים כאלו… וכך הייתי מהרהר בחוסר התוחלת וחוסר התועלת שבקיומי חסר המשמעות ומקומי הזניח ביקום ומפתח לעצמי יופי של מיגרנה על הדרך. ודיכאון מר.
אבל די עם הרהוריו השטחיים של ילד דכאוני ואבוד. כבוגר כבר הבנתי שאני לא ממש רוצה לנהל מדינה קל וחומר עולם, גלקסיה, יקום וכל מה שמעבר לו. מעניין אותי פשוט לגמור את החודש, לא לעבוד קשה מדי, אולי אפילו להצליח לחסוך ולרכוש נכס ולדעת שכשנצא לגמלאות תהיה לגיל ולי סוג של הכנסה פסיבית. פשוט לחיות בעולם בו יש לי אויר טוב לנשימה, איזון נכון בין טבע לעיר, אנשים נחמדים, מרחב מחיה לי ולכל היצורים שסביבי.
עם השנים הבנתי שהרהורי כילד היו ריאליים יותר.
אך אחזור לנושא בו פתחתי. גם היום אני מהרהר רבות על מקומי בתוך המציאות שסביבי אלא שהיום אני תוהה על מקומו של האדם בעולמנו היחיד וברור לי שאנחנו גורמים לנזק אותו לא ניתן לאמוד לטבע שסביבנו: לבעלי החיים איתם אנו חולקים את העולם, לצמחייה, לשכבות האדמה, לימים, להרים, ליבשות. לאטמוספירה. לא אחת תהיתי מה יקרה כשכבר נהיה רבים מדי מכדי להצליח ולהתקיים ולשגשג בעולם. היכן נקודת השיא ממנה נלך ונדעך, נלך ונצרוך יותר מאשר העולם יוכל לספק, נצעד לעבר המצוק וניקח את הצעד הנוסף לעבר האבדון. ואולי אנחנו כבר עברנו נקודה זו ואנחנו בתחילתה או אף בעיצומה של צניחה קיומית.
עכשיו, אשתף במשהו שכנראה יקומם אתכם אך גמרתי אומר להיות כן ואמיתי בבלוג הזה אז, נסו להבין. אולי תגיעו למסקנה שאיפשהו בפנים גם אתם חשים כמוני. אולי אתגלה כסוציופט. לא יודע. בכל מקרה, מעניין שגם כילד חשבתי שיש יותר מדי בני אדם. כמובן, שכמו כולם (לידיעתי), בסרטי קאובויים ואינדיאנים נכנסתי למצוקה בגלל הסוסים שנהרגו במלחמות ופחות בגלל האנשים, אבל מעבר לזאת – תמיד כשאסון כלשהו היה פוקד את האנושות – שיטפון, רעידת אדמה, צונמי, מלחמה, מגיפה – תמיד חשבתי לעצמי שטוב שיש משהו שמדלל קצת את כמות האנשים בעולם. ברור היה לי שלא הייתי רוצה להיות בצד המדולל אבל עדיין, משהו בי היה נרגע קצת לאור האסון. הסוף הזה, אותו אני רואה לנגד עיני מאז שאני זוכר עצמי, זה של האנושות ההולכת ומצטופפת, מצטופפת והולכת ומכלה את עצמה – גורל זה היה מתרחק כל אימת שאסון היה פוקד את האנושות ומפחית במספרה. ולא, אינני שמח בסבלם של אחרים. אני צופה מן הצד במגיפת האבולה הנוראית המכלה שבטים שלמים באפריקה, מגיפה עליה לא מדברים. אני מזדעזע וכואב את כאבם של הסובלים והנספים. ועם זאת… אלהים יסלח לי, עם זאת אני תוהה האם זו לא דרכו של הטבע לדלל במספרנו.
מה שמביא אותי לכאן ועכשיו – לקורונה ולפאנדמיק האופפת את העולם כרגע. מחשבות רבות מתרוצצות בראשי באשר למגיפה זו. החל מכך שזו בסך הכל שפעת עם יחסי ציבור וכי בעלי אינטרסים מנפחים את זה ממה שזה באמת למה שזה בתקשורת וכלה בתיאוריות קונספירציה שונות ומשונות באשר לגורמים למגיפה – האם מקורה בפרישת האנטנות של דור חמש ג’י ורישות העולם וזיהום הסביבה שלנו באותות אלקטרו מגנטיים ממוקדים המשפיעים עלינו ברמה התאית ומחלישים לנו את מערכת החיסון? האם מקורה בהתעללות חסרת המעצורים שלנו בבעלי חיים וצריכה מיותרת של יצורים חסרי אונים רק בשל אמונות תפלות ומטופשות בערך המיסטי של חלקים מגופן? התיאוריות רבות וקל, כל כך קל, במיוחד כיום כאשר אני בחל”ת כפויה בבית ויותר מזאת, בבידוד , לצלול לתוך כל המאמרים והסרטונים המושקעים המתרוצצים באינטרנט. לצלול ולהילחץ.
מה ששונה במגיפה זו, אם אתייחס לסוציופתיות שלי בהתייחס למגיפות, במידה שאכן מדובר במגיפה ולא אכנס לתיאוריות הקונספירציה שוב, הוא שהשיטה לשטח את עקומת ההדבקה ואת האסון הצפוי ממוות וממחסור במיטות וציוד בבתי החולים, היא הריחוק החברתי – הסושל דיסטנסינג וכי ריחוק זה הופך הרבה יותר אפשרי מאשר אי פעם בעבר – בזכות האינטרנט, הרשתות החברתיות, היישומים המאפשרים תקשורת רבת משתתפים באודיו ובוידאו. במקום להשתגע מהבדידות ולהתעלם מהוראות ההסגר, לצאת במחולות ברחובות העיר, בחופיה ובבתי הקפה שלה, במקום להדביק זה את זה ולהפיץ את הנגיף לכל עבר, עכשיו יותר קל מתמיד להישאר בבידוד ולשוחח עם חברים ומשפחה במחשב, להשתתף בשיעורי פילאטיס, יוגה, זומבה וגה גה עם עשרות משתתפים אחרים מתוך הסלון ולהימנע ממגע פיזי עם אחרים. האנושות עוד תצליח לצמצם את אחוז התמותה בגין מגיפה זו בזכות אותו מדיום שעד לא מזמן תואר כמשהו שלילי שמעוות את הרגלי החברתיות האנושית ומונע מאנשים להתרועע זה עם זה במציאות, אלא דרך המרקע של המחשב או הנייד. אתם קולטים? כל אלו שצקצקו והאשימו את האינטרנט בכך שילדי השכנים, במקום לשחק עם ילדים אחרים בחצר, עסוקים בלבהות במרקע ולתקשר דרך המקלדת – כל אלו כעת דורשים מילדיהם לעשות את אותו הדבר על מנת להישמר לנפשותיהם.
סיימתי כרגע שיעור פילאטיס בזום. גיל עשה גה גה. ביום שני אצא מן הבידוד ואוכל לצאת לריצה על החוף ולחזור מיד הביתה. אוכל להתחבק מיוזע עם אהוב ליבי. אוכל להתנשק ולטעום את טעמו המיוחד אותו כבר כמעט שאינני זוכר. נוכל אחד מצלחתו של השני ללא חשש. אחד מאיתנו יצא להביא מצרכים, וגיל מדי פעם יקפוץ לעבוד בסטודיו. כדי שלא ארצח אותו. כדי שלא ירצח אותי. נחטא הכל, נימנע ממגע עם אחרים. נעשה סדר פסח עם המשפחות, כל אחד בביתו הוא עם האוכל שהכין, דרך המחשב. בסופו של דבר נצא לאויר העולם, אויר נקי יותר זמנית, עולם מזוהם קצת פחות, זמנית, עולם שפרט לכלכלה שלו, לא עבר זעזוע כבד במיוחד. בעולם זה יחיה דור חדש של נוער שיפחד עוד יותר לגעת. דור שיקבל בזרועות פתוחות כל פיתוח ביכולות התקשורת המיידית , לא משנה מה הנזק לכדור הארץ. האנושות תלך ותמשיך להתרבות ולהתרבות. נגיפים חדשים יגיעו – אך אנחנו כבר נדע איך להתמודד עם חוסר מגע. אולי אף נעדיף אותו.
המצוק הזה של הצפיפות קרוב מתמיד, אני חושב לעצמי על הספה בסלון, בחושך. גיל בחדר השני. הבידוד יימשך עוד שלושה ימים ואז נראה. עיניי מסתגלות לחשיכה אז אני עוצם אותן. התרנגולים קוראים בחוץ, והרכב החולף על יפת משאיר דוק אחריו. אני מתרחק מהרעשים ומהריחות. השקט הופך רועם ואני מתרחק מהדירה ומהבניין ומהשכונה ומהחוף. אני מתרחק לעבר הים הפתוח ומעליו לעבר השמיים. אני ממשיך לעבר הסטרטוספירה ומעליה. כדור הארץ מתרחק, מערכת השמש גם היא. הגלקסיה והיקום מתרחקים. העולם שלנו, המצטמצם והולך, ההרס שלנו, ההולך ומתרחב, הכל נעשה…פעוט