חם. חם מאוד. האויר לא זז. השמש במרום הרקיע, קופחת על ראשי הנוכחים. רק המשאיות השועטות בכביש הסמוך מושכות אחריהן שובל אויר לוהט ואבק דרכים. שאון המנועים מגיע עד לחלקת הקבר, ובעקבותיו כמה פרודות אויר זעות להן בעצלתיים. הכביש המהיר גובל את בית העלמין מצפון. שני מקומות דוממים כשלעצמם, אך על הכביש חולפת ללא הרף תנועת רכבים ובמיוחד משאיות ובינות לקברים מתהלכות קבוצות קבוצות, ולפעמים בודדים, של מבקרים. תנועה לצד דום. רעש גובל בדממה.
נאספים המשפחה, החברים וחזנים יזמים מקומיים, מיוזעים, ועומדים סביב מצבה בקומה השלישית והאחרונה של מבנה קבורה, שהרי אין כבר קוברים צמוד לקרקע במדינה זו בה הנדל”ן כל כך , כל כך יקר. עומדים כולם ובתום הטקס תרים אחר אבן להניח על המצבה. אולם, על גג מבנה אין אבן. אולי פיסת בטון ובטון לא נחשב. מהר מאוד נישאים המבטים לעבר המצבה השכנה. אדנית מלאה כל טוב חלוקי נחל בשלל צבעים מעטרת את השכנה. אחד אחד, במבוכה קלה, קלה מדי, מלקטים הנוכחים אבנים חלקות, יפות, ומניחים בעדינות על הקבר.
נשיקות, חיבוקים, מבטים חודרים עין לתוך עין, זו יבשה, זו בעלת לחלוחית, אחיזה אמיצה בכתף, לחיצה קלה ומתפזרים.
דקות ספורות לאחר מכן, קבוצה חדשה נאספת לה לצידו של הקבר המעוטר כמה חלוקי נחל בודדים ושני קברים מעבר למצבה עם אדנית החלוקים. עגלי זיעה נעים להם במורד גבות המבקרים, חזן מקומי בעל עיגולי זיעה סביב בתי שחיו ממלמל מילות תפילה, מבטים תרים, ידיים מושטות בהססנות, חלוקי נחל צבעוניים על מצבה עירומה, מילות פרידה ושוב עומד לו גג המבנה, מצבות דוממות תחת שמיים בהירים. ורעש מנועים.
כך חוזר חלילה עד רדת החמה. החשיכה נפרשת לה מעל בית העלמין, דממת מוות פושה לה בינות לקברים. רק שאון המשאיות הממהרות להן בכביש הסמוך מפלח את הדממה.
האויר עדיין דומם. החום המחניק של צהרי היום, אם אפשר אף מחניק עוד יותר כעת כאשר הלחות הלכודה אינה מתאדה לה תחת שמש יוקדת. במעלה המבנה, בקומה השלישית החשופה לשמיים הכהים, יושב לו קבר מעוטר מצבה ועליה אדנית ריקה. סביבו קברים – שיש לבן , שיש כהה, אבן ירושלמית, אחד בעל אגרטל ובו פרחים מיובשים, אחד בעל אגרטל אבן ריק, אחד נוסף עם עציץ פורח שהושקה אך אתמול. ורובם ככולם מעוטרים חלוקי נחל בשלל צבעים.
אוושה קלה נעה בינות לקברים. אין היא מגיעה מן הים המרוחק קילומטרים ספורים מערבה משם, או מן ההר המרוחק כמה עשרות קילומטרים מזרחה משם. אפילו המשאיות אינן מקור האוושה.
האויר החם והלח כעת נע וזע באי שקט, מתערבל לו עם משב צונן יש מאין, מלווה באנחה חרישית.
דמיינו לכם קונכייה בודדה, ממעמקיו של ים עתיק שכבר יבש מזמן, היושבת לה על סלע ברומו של הר צעיר. אדמת טרשים סביב ורוח נושבת לה וחודרת את הקונכייה. קול דקיק ומדויק, חרישי אך נוכח מפלח את הדממה. דמיינו את קולה הרפה של נשיפה חלושה, אויר אחרון היוצא ריאות מדולדלות ומותירן ריקות. דמיינו את הקול אשר יוצרת דמעה היוצאת את קצה העין וחודרת אל חריש קמטים המעטר פנים זקנות. דמיינו את כולם יחדיו, נכרכים זה סביב זו סביב זה, משתלבים ולבסוף מתאחדים במעין הרמוניה מקאברית: אווווואאאהההשששש, והרי לכם אותה אנחה חרישית המלווה את האוושה הצוננת. נדמה כי מקורם של אלו תחתית האדנית הריקה מחלוקים.
בשקט בשקט, מתרוממים להם החלוקים מן הקברים ומרחפים להם כולם חזרה אל עבר האדנית. וכשנדמה כי שניים או יותר יתנגשו להם באויר, ישנו אלו מסלולם ברגע האחרון וינועו במקביל לעבר, ואל תוך, האדנית וככל שהאדנית מתמלאת בחזרה בתכולתה האבודה, כך הולכת האנחה ונעלמת תחת משקל החלוקים. עד כי נודמת לחלוטין.
בבוקר יום המחרת, אדנית מלאה חלוקי נחל צבעוניים תשב לה על מצבה, מוקפת מצבות עירומות. השמש תחמם את החלוקים אשר משום מה צוננים הם כולם על אף חום הליל שעבר.
קבוצת אנשים יחתתו רגליהם במעלה המבנה ויעמדו סביב מצבה לא רחוקה מזו עם האדנית. יעמדו סביב ויתורו בעיניהם.
Categories