ויקטור

פרק שישי, עונה שלישית ואני לא זוכר מה התרחש ברגעים האחרונים בסדרת הנעורים בנטפליקס. היה דיאלוג כלשהו נדמה לי, בין הגיבור, איש-זאב בנעוריו, לבין האויב הראשי. השעה כבר אחת וחצי בבוקר. הבית חשוך. אני מעיף מבט לעבר חדר השינה. הדלת סגורה והאור שם כבוי. גיל בטח כבר ישן. אני נאנח, סוגר את המחשב הנייד המונח לי על הבטן ומעביר אותו לרצפה ליד הספה.

אני על הספה בסלון וגיל בחדר השינה. הלילה, לאחר שבוע בבידוד, הודעתי לגיל שלא נח לי הסידור הזה שאני בחדר השינה והוא בסלון ושהלילה מתחלפים. “אל תדאג” אמרתי לו “נעביר את כל המצעים, אפילו את כיסוי המזרן. לא אנשום לך על המצעים, אני מבטיח” אני מתלוצץ. לא מצחיק. חולה מספר 43 היתה על טיסתי מפריז והכניסה אותי לבידוד. אתמול נודע לי שחולה מספר 207 היה על טיסה אחרת עליה הייתי אחר כך, לפני שנודע על 43 הזאתי. הבידוד הוארך בארבעה ימים. באותו רגע גמרתי אומר לעבור לסלון. גיל התווכח אך לא ויתרתי. ניצחון קטן בעתות מגיפה.
Beggars can’t be choosers.

“Alexa, Good Night!”

האורות בסלון כבים. אני מסיר מאחורי גבי את הכרית הענקית שגיל תפר ומניח ראשי על הכר, מסתובב ושוכב על הצד עם הפנים לקיר. החלונות למרפסת לגבי. אני עוצם עיני ומקשיב לתרנגולים שלא חדלים לקרוא, אף בשעות הקטנות של הלילה.

עיני נפערות פתע. משהו העיר אותי. קול פתאומי. אולי חלמתי? הבית שקט. אני מתהפך על גבי ומביט על התקרה. עיני מתחילות להיעצם וקולות ציוץ גורמים להם להיפער שוב – זה מגיע מהמרפסת.

אה. המלכודת הופעלה. האם היא באמת תפסה את העכברוש או ששוב הוא הצליח לחמוק?

קולות הציוץ חוזרים. ציוץ של מצוקה וקולות גרירה של מלכודת העץ. יפ. הוא נלכד. אני תוהה האם הפגיעה שברה לו את המפרקת או שתפסה אותו באיזור החזה והוא פשוט נחנק לו לאיטו, קולות הציוץ ששמעתי – שארית האויר שנפלט מריאותיו הנדחסות. או שמא תפסה אותו מלכודת הקפיץ ברגל או בזנב? עכברוש מסוגל ללעוס את האיבר התפוס ולהשתחרר מהמלכודת. אינסטינקט ההישרדות משתלט ולא ניתן לעצור בעדו. שיניו הצהובות, החדות, נכנסות לפעולה ועור, שריר, גיד ועצם נכנעים בפניהן ובפני הפניקה האוחזת בו. דם ניתז ופתאום דבר אינו אוחז בו. הוא גורר עצמו משם מהר ככל שגופו המרוטש מאפשר לו. אני ממשיך להאזין כשעיני נעוצות ללא מצמוץ בתקרה החשוכה. הציוץ נפסק וכך גם קולות הגרירה. האם לבדוק עכשיו? האם הוא לכוד או שמא באמת השתחרר? האם יהיה דם? פאק איט. אבדוק מחר. מה כבר אוכל לעשות עכשיו?

אני מסתובב כשגבי למרפסת ועוצם שוב עיני. באופן מפתיע, אני נרדם מיד תוך כדי מלמול מילים מתוך שירו של ערן צור, קרבות תרנגולים: “עכברושים רצים מפחי אשפה אל חצרות הבניינים נושכים אחד את השני, צפצופים של זעקות כאב, ריח נבלות ותאוות בשר “…

בוקר בהיר במיוחד מקיץ אותי. כואב לי

הגב. אין ספק שהספה לא נוחה כמו המזרן שלנו. עם זאת, אחרי שבוע בידוד הכולל רביצה אין סופית על המיטה וצפייה בסדרות בנטפליקס, כאב הגב בהחלט צפוי ללא קשר למדיום עליו אני ישן. לחזור לישון? האור הבהיר החודר מהמרפסת העיר אותי מוקדם מכפי שהייתי מצפה.

המרפסת.

מכה, ציוץ, גרירה – העכברוש! טוב. אקום ואבדוק.

אני ניגש לדלת המרפסת ומביט החוצה דרך השמשה. צמוד לדלת שוכבת לה המלכודת, הפוכה. חלקו האחורי של העכברוש בולט, הזנב שלם וארוך וקצהו נוגע בדלת עצמה. כתמי דם מעטרים את הרצפה. אני מחפש לשווא משמעות בכתמים, כמו בשאריות קפה בתחתית ספל. בפעם הקודמת העכברוש הענק שנלכד השאיר יופי של מסר על רצפת המרפסת. אני נזכר איך שמעתי את המכה החדה של מלכודת הקפיץ שהופעלה. איך ניגשתי מיד לדלת ודרך השמשה ראיתי שהמלכודת לא תפסה את העכברוש, אלא פשוט הכתה בו בעוצמה בראש והעיפה אותו ממנה והלאה. הוא שכב שם, בית החזה שלו עולה ויורד במהירות. שיט, חשבתי לעצמי, הוא תכף יקום ויסתלק לו. אך גופו נותר שרוע בהלם על הרצפה. הוא הטיל צל שהלך והתפשט מכוון ראשו. הצל התברר כשלולית דם שניגר מאזור ראשו של העכברוש, אולי מחטמו, אולי מאזניו. השלולית הלכה וגדלה. פתאום העכברוש החל מכה ברגליו האחוריות. הוא דחף עצמו מן השלולית והלאה, משאיר אחריו שובל של דם. נראה היה שרק אחת מרגליו האחוריות באמת דחפה מפני שתנועתו הפכה מעגלית. מרותק, הבטתי בעכברוש האבוד חוזר לעבר שלולית הדם, דוחף עצמו דרכה ומשלים מעגל נוסף של דם על רצפת המרפסת לפני שעצר. וחדל. לב מצויר בדם נתגלה לו על הרצפה, במרכזו גופה של עכברוש גדל ממדים. ללא ספק אחת מסצנות המוות האירוניות והדרמטיות ביותר שיכולתי לדמיין לעצמי.

ובכן, הפעם היו אלו רק כתמי דם בודדים. לא הושאר עבורי שום מסר, אולי משום שסירבתי לקום באישון ליל ולצפות במחול המקברי. ניגשתי למטבח ולקחתי כפפות גומי מהקופסה שגיל קנה יחד עם מגבוני חיטוי משנכנסתי לבידוד. מצויד בכפפות, בשקית, בנייר סופג ובספריי חיטוי פתחתי את דלת המרפסת וניגשתי למלאכת הניקוי. הפכתי את המלכודת ואיתה התהפך לו העכברוש כמו בובת גומי – קשיח ורך בו זמנית. עיניו לא בלטו מחוריהן כפי שציפיתי אלא היו חצי סגורות, מבטו מבט של עצב, לא בהלה. שחררתי אותו מן המלכודת והכנסתי לשקית. ניקיתי טוב טוב את הרצפה. את המלכודת עם שארית הדם שעליה הנחתי בצד ואת השקית ותחולתה השארתי מחוץ לדלת הכניסה, בחדר המדרגות למרות שאינני נוהג לעשות כן – זה תמיד נראה לי כמו מעשה מאוד ברברי וחסר התחשבות. גיל כבר יוריד לזבל, אחרי הכל, אני בבידוד וגם כך השכנים פותחים על גיל עיניים כשיוצא את הבית – באיזו זכות הוא מתגורר עם אדם בבידוד ומעז לצאת את הבית! מה היו עושים לו היו רואים אותי מוריד את האשפה ומפזר מגיפה סביבי? צחקתי לעצמי. החיתוכים פה רבים מספור – אני, בבידוד בגלל שבאתי אולי במגע עם נשא של נגיף הקורונה, נושא בידי גופה של עכברוש אשר הואשם בעבר בהפצת המגיפה השחורה ועוד ועוד. אגב, ידעתם שמחקרים מראים שהיו אלו דוקא פרעושים שנשאו על גופם בני אדם אשר הפיצו את המוות השחור? בני אדם. לא עכברושים.

גיל עדיין ישן. אני חושב לעצמי שטוב שהסרתי את ראיות הרצח במרפסת לפני שגיל יתעורר. כדי שיתחיל את היום בחיוך. גם כך הבידוד הזה והתנהגותי בתקופה האחרונה מכניסים אותו לעצבים.

התנהגותי לאחרונה. הבידוד הזה סוגר עלי. סוגר כמו מלכודת עכברושים. הדירה שלנו, הקטנה, האינטימית, פתאום הופכת לחונקת. ואני תוהה לעצמי מה הייתי מעדיף: מכה חדה לראש- דם ניגר ולב מקברו-פואטי כמסר למי שאותיר אחרי, או מפרקת שבורה או אויר הנדחף בלחץ החוצה מריאות נלחצות והיכן כל הטוב הזה פוגש אותי פה, בבידוד, בדירה הקטנה, ביפו, במדינה כה רווייה בקונפליקטים ומשברים שכבר לא ברור מה חונק אותנו יותר – בחירות, מגיפה, גזענות, שחיתות…

עכברושים…