לפני כמה ימים גירשתי את גיל מהבית.
הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו שעדיף שילך לסטודיו ויעבוד משם כי אני מהווה היסח דעת עבורו, אבל באמת, מה שהתכוונתי זה שאם הוא לא נותן לי קצת ספייס אני אשתגע סופית. גיל הקדים אותי כשהטיח בי שאני לא עד כדי כך חשוב וזה לא אני שמסיח את דעתו. אבל בסופו של דבר הוא יצא את הבית והשאיר אותי בבדידותי. בבידודי.
העבודה שלי, שאני כל כך אוהב, ושמעמתת אותי מול אלפי אנשים, אלפי נוסעים, ושכל הווייתה מגע עם אנשים אחרים שבהכרח אינם בקומפורט זון שלהם, הכלה שלהם ופתיחת כל כולי אליהם באמפטיות ושירותיות – היא היא זו שבסופו של דבר כולאת אותי בתוך דירתנו הקטנה.
הפעם זה בגלל נוסעת אחת שמייצגת וירוס אחד שהוכתר כמלך המגיפות העכשווי, שגורם להיסטריה המונית. חולה 43 היתה, מסתבר, על טיסתי חזרה מפריז ומיד משהובחנה נדרשתי להסתגר בבידוד למשך ארבעה עשר יום, בידוד שהתארך משנתגלה חולה נוסף, חולה מספר 207 על טיסה נוספת.
אגב, בלועזית לא אומרים בידוד אלא קוארנטין ומקור המילה בהסגר בן 40 ימים אשר היו מטילים על ספינה שהיתה חשודה כנושאת מגיפה. הנגיף הנוכחי דוגר ומתפרץ תוך ארבעה עשר יום, לא ארבעים. אך עדיין מתייחסים לבידוד כקוארנטין.
אז הפעם הזו אלו חולים 43 ו 207 ונגיף הקורונה אך בדרך כלל ההסגר שלי הוא עצמאי – אני שב הביתה וסוגר עצמי בעצמי. אני זקוק לזמן הזה שלי, עם עצמי, עם השקט, כדי לשטוף מעלי את כל ההמולה של הרבבות אשר איתם הייתי בקשר בטיסה האחרונה. וכשאני בבית אני נמנע מלצאת מההסגר שלי, כי תמיד נדמה שמספיק שאוציא את קצה אפי מן הדלת על מנת שאכנס לעימות כלשהו.
לפעמים אני חושש שאני הופך ליצור מתבודד ומסתגר. בעצם אני יודע שאני הופך כזה. עצם המחשבה על יציאה מדלת האמות שלי פשוט מפחידה אותי. יוצא שאני נאלץ לצאת את הבית ואז, על האופניים, אני בחרדה מפני הרכב שינסה לדרוס אותי, האדם מאחורי ההגה או הזבן, או הולך הרגל שינסה להיכנס איתי לעימות. ולכן הכי טוב זה פשוט להישאר. להישאר במקום הבטוח הזה לו אני קורא בית.
ההסתגרות שלי לא מסתכמת בהדיפת העולם הפיזי שמחוץ לכתלי ביתי. ההסתגרות שלי היא גם סייברית, טלפונית, אף קולית בלבד. אני מקיף עצמי במעין פיירוול המגן עלי מפני כל מה ששם בחוץ. כאשר אני בבית והשכנה דופקת על הדלת – לא אענה, אניח לה לדפוק על הדלת עד שתתייאש ותלך לה. לא אענה לטלפונים ולא אגיב ברשתות החברתיות, לא לחברים הטובים ביותר ולא למשפחה. אפילו לא לגיל.
הפעילויות שלי בתוך הקטטוניה בה אני שוקע במצבים אלו מסתכמות בשינה, צפייה בסדרות, קריאה ויוסי. הפעלת יוסי, האיירובוט רומבה שלנו, וצפייה בו עושה את מלאכתו איכשהו מסדרת לי את המרידיאנים. מרגיע אותי כשאני עוקב אחריו, צופה בו נתקע במשהו ואז עושה סיבוב חלקי ופונה לכוון אחר, איך לפעמים הוא ממשיך ישר לאורך קו דמיוני או פיזי, ולפעמים הוא מנסה להקיף משהו גם אם הוא קיר. איך הוא נעצר כשמגיע לקיר וירטואלי וחוזר על עקבותיו ועוד ועוד.
בעידן זה בו דבר לא קדוש והרוחני גשמי, אני מוצא את עצמי מחפש משמעות מטאפיזית בדברים הכי בנאליים. וכך בעודי צופה ביוסי עושה את מה שהוא יודע לעשות אני מחפש תובנות והארות לגבי חיי. אולי גם אני, אם אתקע במישהו (ערס ברכב? מרשעת בתור כלשהו?) אוכל לעשות סיבוב ולפנות לכוון אחר במקום לחזור ולהתנגש וגם אם אנסה להקיף מישהו שהוא בעצם לא בר-הקפה עדיין אוכל להמשיך בדרכי וללכת לארכו, לידו, מבלי לפגשו עד שתימצא פרצה ואוכל להתקדם הלאה. אני מבין שלפעמים מחסומים, עד כמה שהם נוכחים, הם אינם מוחשים ואין טעם להיאבק בהם אלא פשוט לחשוב אחרת ולתקוף אותם מכוון אחר, או בכלל לוותר על כיוון מסוים זה ולמצוא מטרה אחרת, או דרך אחרת לאותה מטרה.
ההקבלות רבות אך סופיות. בשלב מסוים גם יוסי משעמם בטירוף. הוא גם נכנס תמיד ללופ של תקיפת רגליי. והוא גם מרעיש. וצריך בסוף לרוקן את מיכל הפסולת שלו. וזו כבר עבודה.
גיל חזר הביתה מהסטודיו בלילה, מאוחר. הוא התעקש שנראה ביחד איזו סדרה עליה קיבל המלצה. בדרך כלל העדפות הצפייה שלנו בסרטים וסדרות שונות בתכלית, אבל הרגשתי אשם שהייתי קצר רוח איתו, אז פתחנו את הספה בסלון, חיברתי את המקרן והסרתי כמה תמונות מן הקיר וצפינו יחד מחובקים על הספה, כל הלילה, בבינג’ אחד ארוך של העונה הראשונה.
היה טוב!
נראה לי שהיום אעשה ספונג’ה עם אקונומיקה… לאור המצב וזה.
אבל קודם אפעיל את יוסי.