דירת שני חדרים וחצי. זהו כל המרחב אותו חולקים גיל ואני. והעכברושים. באמת שאני לא מבין. קומה רביעית ואחרונה. הבית מצוחצח. אין אוכל מפוזר. הגישה של העכברושים לבית היא רק דרך מרפסת השמש. מאיפה הם מגיעים? מהגג? מהגינה? מטפסים להם על המרזבים והקירות עד למעלה רק כדי לראות מה מתרחש פה אצלנו בבית? אין כאן שום דבר מעניין בשבילם.
העכברושים פשוט מגיעים ואיך אני יודע שהם כאן? כי הם אוהבים להשאיר גללים בכל מקום. איזה מן היגיון זה? למה לעלות כל הדרך לדירה שלנו, לחרבן וללכת? מה השגתם בזה? אומרים על עכברושים שהם מאוד מאוד חכמים. לו היו כל כך חכמים, היו נמנעים מלהשאיר תוואי לוואי ואנו לא היינו מודעים לנוכחותם כלל.
ועוד משהו שאני לא מבין. עכשיו שאני יודע שהעכברוש מבקר, כמובן שאנסה לתפוס אותו. אציב מלכודת. אבל למה שייתפס במלכודת? כי אשים לו פיתיון. אבל במצב רגיל העכברוש פשוט מסתובב לו במרפסת שלנו ללא כל פיתיון ומלכודת. מה, עכשיו כשיגיע יהיה לו, יש מאין, אגוז לוז מצופה חמאת בוטנים ככה ברוחב לב – ממש ממש היכן שאתמול הטיל גלליו? למה שיאמין למזלו הטוב? ברור שיחשוד!
כל הקונספט הזה הזוי ונראה לי שמישהו פה צוחק עלינו בקול. אולי העכברוש הגדול שבשמים ממעל.
דמיינו לכם סיפור אחר על אורח לא קרוא: זהבה ושלושת הדובים. עכשיו, ברשותכם, אתקן את הסיפור המוכר ואחזור לסיפור המקורי אשר נכתב באמצע המאה ה- 19. בסיפור לא מדובר בילדה תמימה, מתולתלת וזהובת שיער אלא באישה זקנה ומכוערת (תיאורו של הסופר רוברט סאות’י) ששמה לא ידוע, הפורצת לביתם של שלושה דובים אנטרופומורפים אשר מינם לא מצוין וגם לא קשרי המשפחה שביניהם. הדובים הכינו דייסה ויצאו לטיול לאחר שמזגו מן הדייסה הרותחת לקערותיהם על מנת לתת לה להתקרר. שלושה דובים שונים מקיימים משק בית משותף: דוב ענק עם קול אדיר, דוב בינוני עם קול.. בינוני ודב קטנטן עם קול זעיר וחודר. הזקנה מתוארת כמרשעת עם פה ג’ורה אשר באופן עקבי הפטירה והמטירה קללות לאחר טעימת הדייסות, ישיבה על הכיסאות ושכיבה על מיטות הדובים. שלושת הדובים מתוארים כחבר’ה טובים, אם כי קצת מחוספסים. הדייסה, הכסא והמיטה של הדובים האדיר והבינוני הם קטבים הפוכים ואינם טובים לזקנה כלל ואילו הדייסה, הכסא והמיטה של הדב הקטנטן נמצאים בין הקטבים האמורים ומתאימים לה לחלוטין, לאותה זקנה מרושעת אשר נכנסה ללא רשות ונטלה לעצמה חירויות שאף דוב לא נתן לה.
בסוף הסיפור, לאחר שעברו על הדייסה הגמורה וכסאו השבור, נמצאה הפושעת במיטתו של הקטן. היא התעוררה מצווחתו וקפצה מן החלון (אשר היה פתוח כי הדובים הטובים אווררו את הבית כפי שצריך). לא ברור אם שברה מפרקתה מן הנפילה, שרדה ואז אבדה לנצח ביער או שמצאה דרכה אל מחוץ ליער ואז נכלאה על ידי המשטרה על פשעיה. בכל מקרה – היא נענשה והסדר שב על כנו.
ההקבלה לעכברוש הדוחה די ברורה. אבל מה אם הפרוטגוניסט והאנטגוניסט מתחלפים והסיפור מסופר מנקודת מבטה של הזקנה?
ובכן, לפנינו אישה קשת יום, אשר עבדה קשה כל חייה, אשר מאז ומעולם רעבה ללחם ונאלצה לשרוד בכוחות עצמה. מעולם לא זכתה האישה להיות במערכת יחסים או בכלל לחום אנושי כלשהו: תמיד שפטו אותה על פי מראיה והיא רחוקה מלהיות יפה. כעת משהלבין שיערה ונתקמטו פניה הפנה לה עולמה את ערפו שכן אין מקום בעולמנו לזקן ולחלש. האישה החליטה בערוב ימיה אם כן לעזוב את הכל – את הסביבה הכל כך מוכרת לה, את הרחובות המכוערים של העיר בה גדלה וקמלה , את הניכור והעולב והאכזריות שסביבה. בקשה לה האישה לטעום טוב לב מהו, ממש לפני שתחזיר נשמתה לבור.
האישה קמה והלכה. בתחילה עזבה את החדר העלוב בו התגוררה ויצאה לעבר הרחוב המלוכלך. היא זיגזגה בין ומעל לדמויות שרועות בצידי הדרך, גופותיהן בביב בינות לשארי מזון ופגרי שרצים ונפשותיהן בספירה נרקוטית רחוקה משם, עד אשר יצאה את השכונה הקשה והמשיכה הלאה אל מחוץ לעיר האפורה. רגליה היחפות, מסועפות ורידים ונימים כחולים בולטים, השילו אט את זוהמת העיר ונמלאו אבק דרכים. אובך ואבק ורקב העיר המהבילה פינו מקומם לאויר היבש והחורך של המרחבים הפתוחים והאישה הרגישה כיצד משבי הרוח החדים משייפים את עורה ומקלפים מעליה את קליפת זוהמת הכרך.
בהדרגה, שינה האויר את אופיו והמרחבים הפתוחים הלכו ונמלאו עצים עד אשר מצאה עצמה בפתחו של יער צפוף ואפל, יער עתיק אף יותר ממנה. הרוח שקטה והאויר נעשה דומם כאילו עצר העולם נשימתו. ריח צמחייה וטחב עם רמזים מתקתקים של רקב עתיק (כה שונה מריקבון הגוויות אשר אפף את העיר) עלה ממעמקי היער אשר לפניה וגרם לה להיסוס קל אך מיד אזרה אומץ, גמרה אומר, שאפה מלוא הריאות בושם היער ונכנסה לאפלולית הקרירה והלחה.
תלאות רבות עברה האישה בתוך היער העתיק אשר לא רצה כלל ועיקר לחשוף את סודותיו, את נפתוליו ואוצרותיו הרבים בפניה. האישה לא נשאבה פנימה בעל כורחה אל תוך היער כאילו רצה זה האחרון בנוכחותה ולקחה אל תוך עצמו . לא, לא – זקנתנו חדרה אליו, אל תוך מהותה של ישות עתיקה ומודעת אשר איבדה כל קשר, ורצון לקשר, עם עולם האנושות הקטלני, לפני עידן ועידנים. האישה היתה לטפיל בעיני היער כפי שהיתה לטפיל בעיני העיר אלא, שלא כמו העיר המעכלת את עצמה ומזרזת את אבדונה היא, היער מיהר לפלוט את הזרה אשר בקרבו. פתאום מצאה עצמה האישה האומללה בקרחת יער. אבק הדרכים שעל רגליה, אשר תפס את מקום זוהמת העיר, כעת פינה מקומו לבוץ דביק, בוץ אשר כיסה את האישה כולה- ענפים ושורשים ויצורים זוחלים ואחרים ביער הפליאו נקמתם בגופה הכחוש. דמה של האישה לחלח את אדמת היער שדבקה ברגליה וכיסה את פניה וידיה החשופות. היער הקיא מקרבו את האישה כמו ולד לא טבעי וזו מעדה לה אל מחוץ ליער ולתוך מרבד דשא ירוק ועשיר. מוקף בגדר חיה במרכזו, עמד לו בית עץ, עשוי גזעי עץ עבים.
תשושה, רעבה ומדממת צלעה לה הזקנה לעבר הבית ודפקה על הדלת. כידוע, דיירי הבית יצאו להם לטיול בזמן שהדייסה שלהם התקררה בקערותיהם. בשארית כוחותיה דפקה הזקנה על הדלת. משלא נענתה הביטה דרך החלון לתוך הבית הריק ואז דרך חור המנעול ובעודה נשענת כך על הדלת זו נפתחה לה מעצמה שכן לדובים לא היתה כל סיבה לנעול את דלתם. הזקנה נכנסה בהיסוס לבית המצוחצח. לנגד עיניה הנדהמות המתינו, כאילו במיוחד בשבילה, שלוש קערות דיסה על שולחן האוכל. מיד נגשה לקערה הגדולה ביותר ומשלגמה מלוא הכף דיסה רותחת צעקה מכאב ועברה לעבר הקערה הבינונית במחשבה שזו בטח קרירה יותר אלא שזו כבר היתה קרה וקשיחה והקרום שמעליה לא אפשר לגרונה הניחר של הזקנה לבלוע את המזון לו היא כה זקוקה. בקריאת יאוש עברה לקערה הקטנה ולהפתעתה הדיסה בקערה זו, מעבר לכל היגיון, דוקא היתה חמימה ונוזלית והחזירה לה מעט חיות וכח.
באנחת רווחה, כעת משהשקיטה את רעבונה, בקשה הזקנה לשבת ולהמתין לבעלי הבית על מנת להסביר להם את מצוקתה ולהתנצל על כך שהרשתה לעצמה לאכול משולחנם ויתרה מזו, על כך שעברה וטעמה מכל הקערות שעל השולחן. הזקנה דידתה ראשית אל עבר הכסא הגדול ביותר אך נוקשותו גירתה את פצעיה הרבים. היא חרקה שיניה וסיננה אויר מבין שפתיה ועברה לכסא הבינוני אך שקעה ברכותו המוגזמת ועצמותיה הדואבות אשר לא היו מורגלות ברכות זו הביעו מהר מאוד את מורת רוחן. באנחה היא עברה לכסא הקטן ולהפתעתה הוא היה בדיוק ברמת הרכות הנכונה. בחשש רב ובאיטיות היא התיישבה עליו אלא שמהר מאוד תחתיתו נקרעה תחת משקלה והיא נפלה על רצפת הבית הקשה.
מתייפחת מכאב ומצער על הנזק אשר גרמה, בכוחותיה האחרונים בקשה הזקנה ביש הגדא להניח ראשה ולעצום עיניה ולו לרגע קט. כמו עכברוש אשר משאיר אחריו גללים מזוהמים – כך נכנסה הזקנה לבית נקי והשאירה אחריה כאוס, חשבה לעצמה. מה היא חשבה לעצמה, פליטת העיר הארורה, שהדרכים והיער ביערו ממנה את זוהמת העיר? גורלה הוא גורל העיר, הבינה. היה לה ברור שברגע שדיירי הבית יחזרו, הם יסלקו אותה בבושת פנים.
לפחות תזכה לנוח מעט ולהסדיר מחשבותיה עד שיגיעו.
בתרגיל אוגדה לקראת סוף שירות המילואים שלי ביקשנו לעשות שימוש בכח ארטילריה. נקבעו גבולות גזרה ומרווחי בטיחות. מפקדנו סיפק לכח נ.צ. ומטר פצצות מיהר ליפול – לפני הנקודה המבוקשת. הכח מיהר לתקן ומטר פצצות שני נפל – מעבר לנקודה המבוקשת. מטר הפצצות השלישי היה אמור ליפול על הנ.צ. אלא שהמטר האחרון נפל קרוב מדי לדרג הפיקודי של התרגיל והוכרז עוצר מנהלי. נראה שסיפורנו אינו אלא תיקון איכון תלול מסלול – עד אשר הגיעה למבוקשה היה על הזקנה לטעות ולתקן ולהשאיר אחריה, בצער, אדמה חרוכה.
עלתה הזקנה לקומת חדרי השינה. ההמשך ידוע: המיטה הגדולה נטתה לעבר הראש והבינונית לעבר הרגליים בעוד הקטנה היתה מאוזנת. ברגע שהניחה ראשה על כרית המיטה הקטנה נכנעו גופה המעונה ונפשה הדואבת של הזקנה וזו נפלה לשינה עמוקה ממנה התעוררה בבהלה כאשר רוכן מעליה דוב נוהם בקול גדול ומאחוריו דוב גדול אף יותר אשר נוהם בקול גדול יותר ומאחוריו דוב ענק בעל שאגה מחרישת אזניים.
הזקנה מיד קמה מן המיטה בבהלה ובבושה. הקימה המהירה גרמה לה לנפילת לחץ דם חדה ופתאומית. היא התעלפה, מעדה אחורנית לעבר החלון – הפתוח – וממנו, ודרכו, לעבר גורלה המר והבלתי נמנע.
שמונה עכברושים כבר לכדתי במרפסת. שמונה יצורים תמימים שבסך הכל בקשו להתרחק ממישור קיומם ולהמציא עצמם מחדש והנה אני, בביתי הנח, מפרש את פעולותיהם התמימות כפלישה ואינני שועה לצפצופי ההסבר שלהם. לו היו הדובים בני אדם, לו היתה הזקנה דובה – ייתכן כי היו הדברים מתפתחים אחרת.
העכברוש מתעלם באלגנטיות מן המלכודת. עת השאיר גללים הנחתי מלכודת ומאז, כבר הרבה זמן שאין גללים חדשים והמלכודת עומדת לה במתח, בהיכון. האם הבין שעליתי עליו ומדיר רגליו? האם הבין שהגללים חושפים אותו וכעת נמנע מלחרבן פה? הזקנה הבינה שאין עבורה מקום בבית הדובים כפי שלא היה לה מקום בעיר ואף לא ביער. או שמא למדה את הרגליהם של הדובים והיא מתגנבת כל יום, בזמן שהם יוצאים לטיול, ולוגמת לה מן הדיסה הפושרת ונחה לה לישון במיטה המאוזנת. ואולי הדובים יודעים שהיא שם אך מתעלמים, כי הם חבר’ה סבבה סך הכל והם לא רוצים שהזקנה תמשיך ותיפגע מן העיר ומן היער, ומהם. הם סבבה, אבל הם לא רוצים אותה ממש נוכחת. אולי בנו לה בקתה משלה בקרחת מוקפת יער אפל הרחק מן העיר, עם דיסה פושרת וכסא יציב ומיטה מאוזנת שם תוכל לבלות את שארית חייה מבלי לחדור למרחב האישי שלהם?
הערת שוליים – התמונה היא של פריט מארכיון קיבוץ חצור, המוצב ליד הסטודיו של דב. דב אמיתי, נחמד אמיתי, איש מבוגר מאוד, חבר ואמן ומישהו שבחיים לא הייתי רוצה להחביא מאחורי יער, כר דשא וקירות עבים. דב אור-נר.