Categories
Uncategorized

שובל השמלה. יולי 2019

הקטע בלהסתובב עם גיל הוא שאתה הופך למשני. התפל מול העיקר, התוספת למנה העיקרית, הקצף של הקפוצ’ינו, הקרמה של האספרסו. אתה הנספח, הערת השוליים, הפספטו של הציור, שובל השמלה. משהו בגיל מושך את העין וברגע שעיניו הכחולות להפליא פוגשות בעיניו התרות של הצופה, הוא שובה גם את הלב.
בעבר היה הדבר מטריד אותי. גיל משך אותי איתו בברלין לסיור בגלריות שונות, אטלייה רבים, סטודיואים ומוזיאונים. בסופו של יום מפרך הגענו למתחם אמנים. בכניסה, ברך אותנו לשלום באגביות בחור גרמני תוך כדי התעסקות בניירת כלשהי. כשהרים ראשו מבטו נלכד על ידי מבטו של גיל. פרץ דם עז התפשט על פניו והוא פשוט בהה אל תוך עיניו של גיל ולא אמר מילה. גיל גם הוא החל מסמיק. יקום פרטי הלך והתרחב סביבם ואני הלכתי והצטמצמתי, נותרתי חלקיק בודד בשולי יקום הולך ומתרחב בעיצומו של מפץ גדול, מרחף חסר אונים בעוד שני טיטאנים מיצרים אנרגיה שאינה ברת כימות. החיוורון שעל פני בודאי היה משלים יפה את הסומק בפניו של גיל, אילו הייתי נוכח שם. אך, כיאה לאותו חלקיק בודד, סרתי מהם והלאה וביקשתי לי מקלט ביקום אחר. גיל יצא יותר מאוחר לחפש אותי ויתר הביקור שלנו בברלין זכור לי כברוגז אחד גדול. מיותר לציין שגיל כלל לא הבין על מה המהומה.
מאז ועד היום רבו מקרים דומים. השפעתו המאגית של גיל משום מה מועצמת ברחוב יפת, ביפו. גיחה למכולת מזכה את גיל בחיוך רחב והתלוצצויות פלרטטניות מהזבן הערבי הגברתן. קניה אצל הירקן הערבי גם כן, בתוספת “הוספתי לך הפתעה, ממני מותק”, ובשקית, מעל לירקות ולפירות מבצבצת לה בננה עצומה – ארוכה ורחבה – ובשלה להפליא. פרי בשל וטעון טעם, ניחוח ואנרגיה. במסעדה על רחוב קדם, בארוחה משפחתית, תוך כדי העמסת השלחן בעושר של סלטים ומזטים, עם הגב לאימי ופנים אל גיל ואלי, לוחש המלצר הערבי לגיל, “אתה מוצא חן בעיני, תתקשר אלי” ומוסר לו פתק.
אך לא רק במובן המיני מסתכם העניין. בסיבוב במוזיאון תל אביב שם גיל מציג, עוקבות השומרות הרוסיות בעיניהן אחר גיל וכשזה מהין להכיר בנוכחותן ומהנהן לעברן בחיוך, הן נמוגות וממשיכות לעקוב אחריו במבטן בעוד זאטוט שולח ידו לפסל באין מפריע, או אישה ממששת את הציור להרגיש האם זה באמת ציור או צילום. גם אני מהנהן לעברן, הנימוס מחייב, ואומר “שלום” אך אני אינני שם אלא כשובל השמלה אשר היא גיל.
התרגלתי. יתירה מזאת, אני מאוד משועשע וגאה בגיל בסיטואציות הללו כיום. לאחר ארבע עשרה שנים, הוא עדיין מסובב ראשים ומהפנט אנשים. ואני, אני מואר קצת, באור המוחזר ממנו.
שיט, על מי אני עובד. זה מבאס וזה מעצבן ואני מוצא עצמי עומד בצד עם חיוך מודבק לפרצופי עד שגיל מציג אותי כ “בן זוגילי” ואני מדביק ידי ולוחץ יד ומנסה להיעלם משם כמה שיותר מהר ולהניח לטובים ממני (באנגלית זה יותר נכון – my betters) לדון בעניינים במרומו של עולם. אומרים לי שכאריה אני אוהב להיות במרכז העניינים. כנראה שיש בזה משהו. נתקעתי עם טלה שבלא משים מוצא עצמו במקום בו אריה אמור להיות.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *