רודטריפ

נכנסנו לאוטו. לרגע הסתכלנו זה על זה וגיל הפטיר ״יאללה. רודטריפ״.
הבוקר החל בהמון טלפונים של גיל, ארגון קדחתני של הבית מצדי (ארגון, לא ניקוי, כן? לא לגיל ולא לי החשק לנקות לאחרונה), טיפול זריז בחתולים ומילוט לא כל כך מהיר מחוץ לעיר ולעבר טבעון עם עצירה של כמה שעות בגעש.
הנסיעה החלה, גיל על ההגה, חצי עין על הכביש וחצי בטלפון, כהרגלו. ״גיל, עזוב את הטלפון עכשיו״. ״שניה, אני רק עונה למייל״. ״אתה תמיד עושה את זה. אני מבקש, תן לי לנהוג ותתעסק בטלפון כאוות נפשך. שים אותו עכשיו בצד״. ״טוב טוב רק רגע אני מסיים״.
אני מביט בו מהצד. הוא שקוע בטלפון בעודנו ברמזור. ״אתה לא סופר אותי״, אני אומר בפליאה. ״אתה פשוט לא סופר״. הרמזור מתחלף ואני מזכיר לגיל שהתנועה החלה. הוא מניח את הטלפון על ברכיו ומתחיל לנסוע. אני לוקח את הטלפון שלו ומניח בינינו על ההנדברקס. ״אנחנו צריכים הפסקה״, אני אומר. הוא מגחך. הוא לא חושב שאני רציני. גם אני לא בטוח שאני רציני. לא לגמרי. ״אנחנו צריכים הפסקה כדי שתוכל ללמוד לספור. יאללה חזרה לבייסיקס. אלגברה בסיסית. כדי שתלמד לספור אותי מחדש״.
״יו, איך כואבת לי הזרוע מהטניס אתמול. הוא קרע אותי״, גיל מספר. ״לא רוצה לשמוע על כל הכאבים שלך בגלל שאתה כזה ספורטיבי. נמאס לי״, אני עונה. בעוד אני הפסקתי לרוץ, הפסקתי פילאטיס ופשוט נכנעתי להידרדרות של גופי, גיל נמצא בשיא הכושר של חייו. לא רוצה לשמוע על הטניס המזוין שלו ועל ניתאי המאמן החתיך.
הנסיעה ממשיכה ואני בהרהורי.
אתמול לקחתי איתי את גילעד מהעבודה בחיפושית. מצאתי עצמי אומר לו שחיי לא מרגשים. שאני בהרהורים בלתי פוסקים על הזקנה וההתבלות של גופי, על העבודה שלא מרגשת אותי, על הזוגיות שמלאה אהבה אך חסרת ריגושים. החיפושית, שנולדה כמוני ב 1974, דהרה על הכביש במהירות 120 כששאון מנועה הצורח, רוח הפרצים החודרת מבעד לכל חריץ אפשרי וגופה החורק, הרועד והמשקשק מקשים על שיח נורמלי. שתקנו. דמיינתי את החיפושית מתפרקת תוך כדי תנועה, הגלגלים עפים לכל עבר, ההגה נשמט מידי, החלונות מתנפצים וגופתי עפה כמו בובת סמרטוט ומתרסקת לצד הכביש.
גיל נוהג ואני מדמיין את עצמי משחרר את חגורת הבטיחות, פותח את הדלת ופשוט… מתגלגל ימינה אל הכביש ומוטח לעבר קיר הבטון המזוין. גופי, כמו החיפושית, מתפרק לו למלא חלקים אשר גם כשהיו מחוברים כבר לא תפקדו כל כך טוב. ממש כמו החיפושית.
הגענו לים. אנו מתארגנים ליציאה מן האוטו וגיל מתלונן על תיק הים שהבאתי. מדוע כל כך הרבה שמטעס לחול, מדוע תיק כל כך קטן ועוד ועוד. אני מצדי מתלונן שהוא כל הזמן מוצא פסול וחסר סובלנות. הוא מטיח בי שאני בעצמי חסר סבלנות והוא לא היחידי שחוטא כאן.
אני שותק. הוא צועד לפני לעבר החוף בקצב שלו ואני כמה צעדים מאחוריו.
אנו מגיעים לחוף ופורשים את הצילנית, הסדינים וכל השאר. בתנועות רוגזות וחדות גיל מסדר חזרה בתוך התיק את הדברים לאחר שרוקן אותו. הוא לא אוהב את האופן בו סידרתי את התיק. ללא מילים אני מסתובב לעבר הים והולך לקו המים. אני מתיישב על החול ומביט לעבר האופק. אני מדמיין עצמי נכנס למים עד שהקרקע נשמטת מתחת לרגלי וממשיך לשחות ולשחות לעבר האופק עד שאני פשוט מפסיק, משחרר בבת אחת את טונוס השרירים, נושף נשיפה ארוכה המרוקנת את הריאות מאויר ונותן לעצמי לשקוע ולשקוע ולשקוע ולשקוע…
״ מרח את הגב, אתה תישרף״ גיל עובר אותי מימין ונכנס למים. אני מביט בו משתכשך לו, תופס גלים כמו ילד קטן, כולו מלא באנרגיה וכח.
אני מתרומם באנחה, הולך לעבר הצילנית ומורח עצמי בקרם הגנה. אני נשכב לי פרקדן על הסדין ומתבונן על הצילנית הפרושה מעלי. מעבר אליה מיתמר לו הצוק של געש. לצידי סלע ענק שנפל בעבר מהצוק. אני מדמיין מפולת שקוברת אותי ביחד עם תיק הים הקטן שארגנתי, בזמן שגיל תופס לו גלים: את הסלע הראשון שמוחץ את ראשי ושארית העפר והחול שממשיכים ומכסים את שאר גופי, רגליי הבועטות מתכסות ואפילו הניע העצבי שנותר להן נעצר לבסוף.
התעוררתי לפתע כשגיל שוכב לידי על הסדין. הוא על צידו, מושיט בעצלתיים לעבר פיו מלון שחתך בבוקר והבאנו בקופסת פלסטיק ומביט בי בחיוך. ״אני ממש אוהב אותך״, הוא אומר.
אני מאמין לו.
אני לא עונה את התשובה המתבקשת משום שהיא, כלומר, מתבקשת. אבל אני מרגיש אותו הדבר. הוא מושיט לעברי חתיכת מלון ומכניס לפי. אני מדמיין איך אני לועס ובולע ומסתכל לתוך עיניו התכולות. והחתיכה נתקעת לי ואני נחנק והוא מעלי צועק ומנער אותי וזועק לעזרה ואני פשוט מביט בו ומשחרר ומפסיק להיאבק עד שעיניו התכולות הופכות אפורות
והשמיים
מתכהים
והצילנית
והשמיים
והים
וגיל
נעלמים