הסיפור שלו ישר לכד את תשומת הלב. לכד ואז צבט אותו. חזק. כאילו סצינה מסרט, מסטוריבורד: מגיח מתוך האפילה, החייל מעד לעבר הרכב אשר עמד או נסע, לא ממש ברור ולא ממש משנה. החייל התמוטט על מכסה המנוע. הנהג חשש שמא החייל שיכור משום שהחל להקיא על הרכב. אלא שהחייל הקיא דם, ובעוד הנהג הבחין בכך, התמוטט החייל לגמרי. משם והלאה הכל תועד, הכל סופר. קביעת המוות, הסריקות אחר הרוצחים, ההודעה למשפחה, זעקות השבר, הקרובים ששאטו מחו”ל בכדי להגיע ולשאת בנטל הזוועה, ההלוויה והקבורה. וההספדים. הו, ההספדים.מה שלא תועד, מה שלא נותר לנו אלא לדמיין, אלו הרגעים שלפני שנחשף לעיני המצלמה הדמיונית שם, ליד הרכב. החשד, החשש, ההפתעה, הכאב, הכאב, הכאב, האימה. במין עיוות שכזה, רווח לי כשאני חושב שלבסוף נפח נשמתו והכאב והבדידות הנוראים נגמרו. כך מחשבות מתרוצצות במוחי בעודי צועד בינות לחיילים וחיילות במדי נח”ל מאחורי ארונו של החייל וכל פרט קטן אשר לוכד את מבטי מקבל משמעות אחרת. החיילת לפני אשר לגבה תיק ועליו רקום “שבט כנען בהצלחה” ואני חושב לעצמי, הו האירוניה! ארץ ישראל, הרי היא חבל כנען ועם ישראל היושב בתוכו. בהצלחה לנו. כשהגענו לחלקת הקבר, בעוד הנואמים מטעם הממשלה, הצבא ובית הספר נואמים, אני נועץ מבטי בסמל שלפני. הכומתה הירוקה שלו מגולחת למשעי, מצ’וקמת כמיטב המסורת הפז”מניקית. אני חושב על כך שהחייל קודם במותו לדרגת סמל וכי סמל זה שלפני, אולי הוא אחד ממפקדיו.בינתיים הרב הצבאי מתאר כיצד נפל החייל על קידוש השם ואני מתמלא שאט נפש. החייל נפל בגלל עוולת המציאות ואיוולת האדם, ומה אתה מכניס דת לעניין? אני משפיל ראשי אט אט. שולי מכנסיו של הסמל תפוסים בגומי כך שגרביו האפורות חשופות מעל נעליו החומות. האדומות בעצם. זכור לי רק אדם אחד לו היו נעליים בצבע כזה; שרון מהצוות שלי. שרון היה מקפיד לצחצח את נעליו החומות במשחת נעליים Oxblood. לעולם לא אשכח את מראה נעליו, כאילו מגואלות בדם. אותו סמל, שמתי לב לפתע, מחה דמעה. וגם הרב”ט שלידו! והנה אני מוקף נערים ונערות במדים, בני תשחורת אשר בכל מקום אחר היו יוצרים אצלי אנטגוניזם מיידי – בבית הקולנוע, בבית קפה – מקומות בהם מיד הייתי מדביק להם את התוית “מילניאל” או דור ה Y וממשיך לתאר לכל המוכן להקשיב איך הם חוטאים לתרבות של ימינו. ציפיתי מרובם לעשות סלפים וצ’ק אין בהלוויה. אלא שאף אחד לא שלף טלפון, אף צלצול לא נשמע. פה, ליד חלקת הקבר, בעודם מאזינים להספדים של משפחתו הקרובה של החייל, הם דומעים בדיוק כפי שעושים כל דבר אחר בחייהם; ללא כל בושה. נמלאתי אהבה כלפיהם. לבסוף, שלושה מטחים לאויר. אני היחיד שמגן על אזניו ומכווץ כתפיו בציפיה דרוכה. אף אחד אחר לא. במבוכה הורדתי את ידי ונזדקפתי. עדיין, עצמתי עיניים ומצמצתי חזק שלוש פעמים, פלאשים ממטווחים בצבא בהבזקים. לבסוף, קבוצה של ילדים מבוהלים, חתומי פנים, נושאים נשקיהם בתסתס”ח חזרה אל הטיוליות.
Categories