אדם עומד דרוך כולו, כל שריריו קפוצים ומיקודו בעינית המצלמה, ממתין לרגע הנכון לצלם ולקבע רגע בזמן, המצטלמים עומדים, משתדלים שלא לנוע, עווית חיוך מקובעת על פניהם, ממתינים לרגע בו ישחררם הצלם מהיציבה הלא נוחה אשר נקבעה עבורם כזו שתישאר צרובה לנצח על גבי נייר או מסך או שקופית.רצתי היום בשעות הערב המאוחרות, טיפות קלות של גשם מרטיבות את משקפי והופכות את העולם לצלליות ונקודות אור מטושטשות בתוך החשיכה, מלחלחות את המדרכות הריקות ברובן מאדם, גלי הים מכים במזח ואפילו הדייגים, פרט לכמה נואשים, מקפלים חכותיהם ומדשדשים במעיליהם, עם דלייהם הריקים חזרה לבתיהם בידיים ריקות.בדרכי נקרא צלם, מרוכז במלאכתו ולא נותר לי אלא לעבור בינו לבין האובייקט אותו מצלם. לא טרחתי להזהיר אותו ולהתנצל, מפני שעד שהייתי עושה כן כבר הייתי חולף על פניו וגם מפני שלא היה לי מספיק אויר לטובת גינון חברתי זה. חלפתי על פניו, תוהה אם נכנסתי לו לפריים וחשבתי לעצמי שאם כוונתו של הצלם היתה לעצור את העולם על מנת שיתפוס רגע וינצור אותו בכרטיס הזיכרון, אזי טוב שלא טרחתי לסייע לו באיוולת זו.חשבתי לי על החיים, החיות והחיוניות אשר אנו נולדים לתוכם ואיתם וכי במקום להנות ולמצות כל כרגע אנו עסוקים בתיעוד מלאכותי של רגע חולף. הזרימה האלגנטית של תנועות הגוף, המשחק היפה הזה של שרירים ועצמות, של ליטוף של הרוח את קפלי הבגד והשיער: במקום להתענג על כל זאת אנו עוצרים הכל, נעמדים דום וממתינים לצמצם שיקבע איך אנו ניראה יום אחד בעתיד כשנשב ונביט על התמונות בעצב וניזכר בזמנים טובים שהיו ואינם.מדוע שאעזור לאותו אדם, חשבתי בכעס, לעצור את הכל, את הריצה שלי, את תנועת המטיילים הבודדים, את מעבר כלי הרכב, את נפילת טיפות הגשם; מדוע שיעצר העולם כולו, יעצור נשימתו ויחדול כדי שאותו אדם יוכל לתפוס את אותו רגע מסוים? כדי שיוכל יום אחד לחזור ולבהות בצילום ולהיזכר במה שכבר איננו. חשבתי אז על שקית הניילון עם מאות הצילומים שיושבת אצלי בבוידם. זו שכנראה בכוונה מעולם לא סידרתי באלבומים. זו שביום בו אשב ואעבור על תכולתה לא אצליח לעצור את הדמעות. חשבתי על אותם רגעים מהתיכון, הטיולים השנתיים, נערים ונערות במכנסיים קצרים וגופיות וסנדלים והרבה הורמונים, שזופים ומחויכים, נועם וג’יל וירון ויוסי ושי. אותם רגעים מהצבא, האוהלים, הג’יפים, העמדות, הנשקים, בחורים חזקים במדים או מחוצה להם שוחקים, מאובקים, שרון ואייל ועודד ודרור. הטיול לדרום אמריקה, המטיילים, המקומיים, הנופים, אני וחנוך שרועים עירומים על סלע ליד נחל, שני בחורים צעירים עם שיער ארוך מדי, רק אנו והטבע. כל הרגעים האבודים הללו, כל שבבי החיים שהיו, שבויים בשקיות נייר של קודק או אגפא, בתוך שקית בלוייה בבוידם. המשכתי לרוץ ולחשוב. עשיתי מתיחות מהירות בגשם לרגלי הבניין ועליתי הביתה. התישבתי על הכורסה בכניסה לבית, חלצתי נעליי ופשטתי את בגדי הריצה הרטובים. המשכתי לשבת עירום על הכורסה, צלוליתו של גבר באמצע שנות הארבעים לחייו שרוע על כורסה ישנה בדירת שיכון ביפו. משכתי מבטי מן המראה כמו יד ממחבת רותחת, ועיני נחו על התמונה שעל הקיר, של גיל כאישה בבגד ים, עומדת כשגבה לעבר רונה, אחותה הצלמת, וראשה מוסט הצידה, עיניה מסתכלות בחצי חיוך לעבר המצלמה. קלטתי שמאחורי התמונה נמצא הבוידם שמעל המטבח. עיני השתהו בנקודה זו, כאילו תרות לשווא במבט רנטגן החודר תמונה של חיים אחרים ותר אחר שקית מלאה ברגעים האבודים של חיי. רגעים אשר פעם, פעם מזמן, באמת חוויתי וחייתי ואותם טרחתי לתעד כדי שבעתיד יוכלו לרדוף אותי ממקום רבצם המאובק בבוידם, שם עמוק בנפש.
Categories