“תבין,” הוא אמר, “אצלנו בבית אף פעם לא הסתרנו את הפגמים שלנו. זה לא שלא היינו מודעים לזה שהפגמים ישנם. ידענו גם ידענו מה לא מושלם. אבל… השלמנו. לא כיסינו. לא טייחנו, לא צבענו ולא בנינו קונסטרוקציות שונות ומשונות על מנת להסתיר את הפגם.”כמובן שגם לא חגגנו את השוני הזה. לא יצאנו במחולות ברחובות ודחפנו אותו מול פניהם של העוברים ושבים. פשוט חיינו את חיינו, בגופנו אנו, ללא מקצה שיפורים סינטטי ומלאכותי.”
אבא קרח מאז שאני זוכר את עצמי. פדחתו המבריקה היתה תמיד הדרך שלי לזהות אותו בתוך ההמון. הקרחת, וגם הזקנקן שעיטר את סנטרו. פאה או היירפיס מעולם לא היו על הפרק. הזקנקן… אולי בעצם נועד להסתיר את העובדה שאין לו ממש סנטר. במלחמת המפרץ גילח אבא את זקנו כדי שיוכל לחבוש את מסיכת האב”כ. אנו, הילדים, גילינו להפתעתנו כי אבא הוא למעשה ויזיני, מ “הנסיכה הקסומה”, קרח ובעל סנטר נסוג. אז אוקי, הזקנקן כנראה כן בא לכסות על משהו. אבל פרט אליו, פרט אליו – דבר לא. אמא, אמא היפה והג’ינג’ית – כבר מזמן זרקה שיבה בשערה. לוריאל ולאנקום מעולם לא זכו לעטוף את זקיקי שיערה הלבן ואת פניה חרושי הקמטים מעולם לא נישק מגען הקר של מחטים או חומצות. אמא מתבגרת לה ועוטה את קמטיה בגאווה. חייה רוויי התהפוכות והקשיים ניכרים מכל קפל וקמט, שיפול וחריץ. ומתוך האריג המיוחד הזה מנצנצות עיניה הירוקות, הבורקות, היפות, החכמות כאילו יודעות דבר. כאילו שוחקות ומשועשעות מהתעתוע אשר פניה מעוררים. הרי בפנים, היא רק נערה ג’ינג’ית מעג’מי ואתם, אתם לא יודעים דבר.
“אתה רואה,” המשיך, “הכל אצלנו בחוץ. הכל חשוף. כל הפיזי שבנו ברור ומוכר לעולם הפיזי שסביבנו. רק הנפש, הזיכרון, השמחה והעצב, הכאב… הכאב נשמר עמוק פנימה. זה שלנו. זה פרטי”. כך נשארנו דקה ארוכה. בשתיקה. הוא, שפתיו הדקות היפות קפוצות ושפתו התחתונה משתרבבת קלות מטה בריכוז. גבותיו החזקות מוטות פנימה מעל עיניו הירוקות הבורקות, המצומצמות כרגע. פניו החלקים והיפים שקועים במחשבות. שערו השופע נופל על מצחו הגבוה. אני, עיני מושפלות מטה, מקובעות על רגלו. הוא ניעור ממחשבותיו, מחייך לעברי חיוך פתוח, תמים, לופת את הקביים וגולש בזהירות מכסא הבר הגבוה. הוא משאיר שטר על הבר בעודו נשען על קב אחד תחת בית שחיו, מסתובב, ומתרחק ממני במהירות על קביו. חלל נפער היכן שרגלו השמאלית פעם היתה, מכנסו מגולגל מעלה ותפוס. רגלו הימנית דורכת בביטחון בעודו מעביר את הקביים קדימה וממשיך ללכת. לרגלי כסאו הריק מונחת לה פרוטזה.