כל פעם שאני יוצא לי את ביתי ביפו לרוץ, מסלול הריצה שלי לוקח אותי במעלה רחוב העלייה השנייה ביפו העתיקה, כאשר מימיני מסגד אלבחר, הוא מסגד הים, ומשמאלי שורה ארוכה של דייגים. תמיד אני מסתכל בחשש לעבר הדייגים אשר מניפים ללא אבחנה את חכותיהם לעבר הים, בטוח שמיד יינעץ לו קרס בתנוך אזני ויצלול המימה עם פתיון סטייל קטיפה כחולה. רגלי מושכות אותי ימינה לעבר המסגד והרחק מן הסכנה. אלא שהיום יצא לי לרוץ שמה בזמן שהמואזין קרא לו בצהרי היום. אחרי שש שנים ביפו ושלושה עשורים בירושלים וסביבותיה לפניה, למדתי להבחין בין מואזין למואזין. ישנם אלו המסלסלים וקוראים לתפילה בקול ענוג ומרגש. ואז יש את המואזין מהיום באלבחר. עדיף כבר שישלח קריאה לתפילה במייל. רגלי התבלבלו לרגע. בעודן נמלטות מהקרסים הרצחניים לפתע מצאו עצמן נמלטות חזרה מצווחותיו הנוראיות והקולניות של המואזין הכושל. בבהלה נוראית שעטתי במעלה הרחוב, במרכזו, כשסכנות אורבות לי מכאן ומכאן: אבדן אזני מצד זה ומשאלה לאבדנה מצד זה. במהלך הריצה ניסיתי להפיק מחוויה טראומטית זו איזשהו מסר מעמיק, משהו שאוכל להפנים, להכיל וגם להעביר לאחרים.לשווא. אין מוסר השכל. פשוט היזהרו נה מקרסים תועים, מואזינים צווחים ומאמץ גופני מיותר. שבו בשמש, חשבו מחשבות והאזינו לקולות יפו. מהמרפסת.
Categories