על טעם

“אני לא יכולה לטעום כלום”
כך אמרה לי אימי היום, כשישבנו לאכול ביחד בקסיס.
בדיוק חזרנו מהמוסד בו דודתי בטי, אחותה הגדולה שלי אמי, דוהה לה ונעלמת אל תוך הדמנציה. ביקור כזה תמיד משאיר אותי קצת בהלם. ישבנו רגע בשקט באוטו, כל אחד שקוע במחשבותיו כשלפתע אמא הציעה שנשב לאכול משהו. “אמא מזמינה”, אמרה. לאחר דיון קצר הוחלט ללכת לקסיס, בחוף ג’בלייה, לא רחוק מביתי ביפו. גילוי נאות – אני לא מת על המקום, אבל אמא כל כך אוהבת את ריח הים ורעש הגלים ומיד הבנתי שלשם אנו צריכים לשים פעמינו.
בטי נשארה לה מאחור, ישובה על כסא הגלגלים בחלל המרכזי בקומה השנייה במוסד הגריאטרי, בוהה לה בחלל האויר ומרימה מדי פעם ידה לעבר אף אחד. איזו תמונה עצובה, הלא כן?
ועדיין, הדבר העצוב ביותר שזכור לי מיום זה הוא ההודעה הלקונית של אמא.
מישהו כאן זוכר את הסרט הטייוואני ‘אוכל, שתייה, גבר, אישה’ של אנג לי? בסרט אבי המשפחה, מאסטר שף, ושלוש בנותיו, מתמודדים עם החיים ועם שינויים, כל זאת סביב הכנת ארוחות נהדרות. הארוחות המגרות מאחדות את המשפחה כאשר בתוך הסיפור גם שזורה טרגדיה – אבי המשפחה איבד את חוש הטעם שלו. לא אמשיך כי הסרט מצוין וכל תוספת תהיה כבר ספוילר.
הסרט בו אמי חיה, קצת פחות הוליוודי. אמא עדיין מבשלת. היא מבשלת נפלא. מאכלים בולגריים ואחרים ואגב, מאז ומעולם לא נהנתה לאכול ממטעמיה. תמיד טענה שהיא לא מסוגלת להנות מפרי עמלה, אלא רק מאוכל של אחרים, שזה ממש כבר נושא לשיחה מרתקת עם פסיכולוג, אם אתם שואלים אותי, ויפה שעה אחת קודם, או שלושים שנה קודם, אבל ניחא.
אמא לא טועמת כלום והקלמרי המטוגן נתקע לי בגרון כשהיא אומרת את זה.
אמא לא טועמת כלום, והעולם שותק.
אמא שיודעת להכין צ’ושקי, קיופולו, בניצה, בואיקוס, עלי גפן ממולאים ושלל מאכלים בולגריים ואחרים, אמא שמעולם לא השאירה אותנו להכין לעצמנו פיצה מקפיצה במיקרו אלא תמיד השקיעה בארוחה דשנה, אמא שהארוחות שלה מגבשות את המשפחה כל פעם מחדש סביב שולחן האוכל, אמא כבר לא יכולה לטעום כלום.
זה כל כך מטריד ועם זאת כל כך מתאים.
שהרי שנים שכבר אינני מזהה באמא את חדוות החיים, ארשת ההשתוממות הנאיבית מהקיים סביב, ההתרגשות והאהבה לסביבה, פרט לבניה. שנים בהם יותר מכל נושא אחר, היא טרודה בסיפורי עבר על קושי, על סבל, על בדידות, על שברון לב, על בגידה. על החיים. על טעם החיים. והנה הטעם נעלם. אך החיים עדיין פה ואני חושב לעצמי, אוי אמא, שחוש הטעם ילך לו, רק שלא ילך לך הטעם לחוש.
ישבנו זה מול זו, אמא עם הפנים לים ואני עם הפנים לאמא.
אמא אכלה לה פפרדלה פירות ים בשמנת. כלומר, היא אכלה את הפסטה והשמנת. את פירות הים, כדי לא לבזבז כי גם כך לא טועמת, היא העבירה לי. תוך כדי גלגול פסטה רחבה על מזלגה היא הישירה מבט לתוך עיני ואמרה, “דוקא שמנת אני חושבת שאני מסוגלת לטעום, פסטה ושמנת” היא חייכה אלי כאילו קראה את מחשבותי ונתנה לי פירור של תקוה. וראש קלמרי נוסף שדלתה לה מתוך הקערה.