לוס אנג’לס. ליד הנמל. ספינות תענוגות עצומות עוגנות ופורקות רבבות מטיילים צבעוניים. אלו נכנסים מיד לאוטובוסים ומוניות אשר לוקחים אותם הרחק פנימה אל תוך העיר עצמה, לדאונטאון, לבוורלי הילס, להוליווד ולכל הנוצץ הזה. בערב, לקול הצופר העמוק, לאחר שחזרו המטיילים מסיבוב בעיר, מתנתקות הספינות לאיטן מן הרציף וממשיכות הלאה לפרוק מרכולתן ביעד הבא. איזור הנמל איננו מושך למטייל הממוצע. בשכונת סן פדרו דרים עניי העיר, הנמלים הפועלות אשר יוצאות את השכונה מוקדם בבוקר כדי לטפל במלכות העיר, וחוזרות, מותשות, בערב, לביתן הקטן, לרחובות השכונה המתפוררים, לעשבים הפורצים להם מבין הסדקים באספלט ובבטון. חוזרות לקול הצופר העמוק של הספינות המתרחקות. רחוב עולה מן הנמל לעבר השכונה. איש שחור בצידו הרחוק של הרחוב עולה לו לאיטו, קצת שפוף, מבטו מרוכז במדרכה תחתיו וסוחב אחריו שתי מזוודות בלויות. כובע צמר לראשו ועטוף במעיל דובון כהה, דהוי, הוא ממשיך עוד קצת במעלה הרחוב ועוצר. הוא מתכופף בזהירות, משאיר את שתי המזוודות במקומן וחוזר במורד הרחוב. הוא ממשיך עד לערימה מכובדת של תיקים ומזוודות, לוקח תיק ביד שמאל, שניים בימין וחוזר במעלה הרחוב לעבר שתי המזוודות שהשאיר מקודם. הוא פורק שם את שסוחב וחוזר לערימה המידלדלת של התיקים במורד הרחוב. כך הוא ממשיך עד אשר כל מטלטליו מרוכזים במעלה הרחוב. הוא נח, מרים לרגע עיניו לעבר מעלה הרחוב, אחר מתכופף, שוב נוטל מזוודה בכל יד ועולה כמה מטרים. הוא מוריד בעדינות את שתי המזוודות ויורד חזרה לעבר הערימה שעזב.אינני יודע מתי החל מסעו, ומאיפה, ולא עד מתי ימשיך, ולאן. ואולי בכלל הוא איננו אדם אלא מלך קדמון, והאלים מסיבותיהם הם התירו לי מבט חטוף לעבר סיזיפוס הממשיך במסעו הנצחי והאבוד.
