מטריארך. דצמבר 2018

היא חגגה 73 בדצמבר. זה עבר בשקט, בלי רעש וצלצולים. לא צריך מסיבה על כל דבר. היא נשואה 47 שנים לאותו האיש. יש לה שלושה בנים, כל אחד שקוע בתא המשפחתי הקטן שבנה לעצמו. לגדול יש בן זוג אמן. לסנדוויץ’ אישה ותינוק ולקטן בעל ותאומים בדרך. כולם גרים במרכז, הרחק מהבית. היא ובעלה מבקרים את הנכד כל רביעי, תחת עינם הפקוחה של הבן ואשתו והמטפלת. בימי שישי מגיע אחד או שניים מהבנים עם בני הזוג. לעיתים כל השלושה מגיעים ואז היא כל כך מאושרת!

בבית הספר התיכון למדה בערב ועבדה ביום כדי לעזור ולכלכל את הוריה ושתי אחיותיה בעג’מי, ביפו. את בעלה, אבי ילדיה, גם כלכלה כאשר סיים לימודיו. היא, עם זאת, מעולם לא רכשה השכלה אקדמית. בהמשך עזבה את משרתה וחבריה וביחד עם הבנים חברה אליו כאשר נשלח לבנות את הקריירה שלו בחו”ל. היו המון רגעים של אושר. המון רגעים של שברון לב. שלושה בנים גידלה. היא היתה אמא נמרה, אישה חזקה ונאמנה. היא בלטה בכל משרה בה מצאה עצמה, בכל תפקיד אשר לקחה על עצמה. חברותיה אהבו אותה, העריצו אותה על חדותה, העריכו את עצותיה הנבונות. היא תמיד התגאתה בכוחה הפיזי, בחוסנה הנפשי, באינטלקט המהיר שלה וביכולותיה להתבטא בנהירות ובחדות.

השנים עברו. האכזבות נערמו. בני משפחה חלו ומתו, רבו ונתקו קשר. החברות שנותרו בחיים הלכו והתנתקו. החברים האמיתיים, גילתה, הם הילדים. הילדים אשר מגיעים פחות ופחות. אך כשהילדים מגיעים…! היא נאחזת. חזק חזק! היא לא חזקה כשהיתה אבל אחיזתה כשהבן רוכן לחבק אותה… אחיזה נואשת של אשה הנאבקת לא להישטף על ידי זרם חזק המאיים לקחתה הרחק מכאן. קשה לה להכיל את עצמת האהבה שיש לה לבנים שלה. גופה לא נבנה להתמודד עם אהבה שכזו. אהבה שכואבת. אולי, אולי אם תלחץ חזק הבן ירגיש כמה שהיא אוהבת. אולי הכאב יעבור קצת אליו, ל “שמגג” . והכאב הזה קצת ירפה ממנה.

היא נאחזת. כתפיה מורמות וידיה הקצרות מצליחות בקושי להקיף את מתניו של הבן. וזה מצדו מנתק מגע והודף אותה קלות. אבל יש נכד סופסוף. יש נכד יפה תואר. אז היא עוברת לנכד ומצמידה את אפה הקטנטן לאפו הקטן המזכיר את שלה. ורעמת שיערה הפרוע, הג’ינג’י עם השורשים הלבנים, עוטפת את הנכד והבן מסתכל וחורק שיניו והכלה מחזיקה עצמה לא לדחוף אותה הרחק מפניו של הנכד. ובשלב מסוים הנכד בוכה, הבן נובח עליה, והיא נסוגה. ומחפשת משהו לעשות כדי לחפות על הבושה. למה הם חיכו כל כך הרבה זמן להביא ילד? היא כבר שכחה איך להתנהל סביב תינוק. ושכחה ששכחה. אז היא מחפשת משהו, משהו להרגיע את הנכד. היא עולה לחדרים הישנים של הילדים. החדרים העזובים. איפה היא שמה את האיך שקוראים לו? רגע, מה בדיוק היא מחפשת? למה היא עומדת פה, בשקט המחניק, מוקפת בחפצים שהילדים הותירו מאחור בזמן שלמטה בסלון היא שומעת קולות… אה, כן. הילדים פה! והנכד. והוא בוכה. והיא איכשהו אשמה. צעצוע! איפה שמה אותו?…

וכשמצאה עצמה ימים אחר כך מתעוררת בתחתית המסלעה שבגינה, מדממת מראשה, ונזכרה שהיתה לפני רגע בכלל בראש המסלעה, מלקטת עשבים, החליטה שאולי, אולי כדאי לראות רופא. כי היא שוכחת… והרופא שואל שאלות על דברים שהיא יודעת שידעה פעם, והנה היא מסתבכת. המספרים לא מסתדרים ומחוגי השעון שנתבקשה לצייר לא מצביעים על השעה עשרה-לשתיים כפי שהרופא ביקש. תוצאות בדיקת האא”ג אינן ברורות, יש לגשת שוב. וגם לקבוע עם פסיכולוג קוגניטיבי. היא לא מפחדת לדבר על זה עם הבנים כי היא לא מודאגת. היא לא מודאגת כלל. זו סתם זיקנה וזה טבעי. היא גם לא מודאגת מהסוכר, ולא מהאיוושות בלב. ומלחץ הדם. ומהכולסטרול. ומהחולשה. הילדים לפעמים שואלים, אבל היא תמיד מרגיעה אותם שהכל בסדר והיא שומרת על עצמה. הרי כל חייה שמרה על עצמה. היה מישהו אחר שישמור עליה? היא מרגיעה, והם בוחרים לקבל דבריה מבלי להתעקש.

ואולי זה טוב שהיא שוכחת קצת. או, אלוהים! עשה שהדברים הראשונים שיעלמו יהיו אלה דוקא הזכרונות הרעים! אביה המשוגע, אמה העצובה, אחותה שנפטרה, האחיין שמת, הגיסה שהכזיבה, החברים שכבר אינם, המעסיק שפגע בה כל כך, הכסף שנעלם אצל הנוכל ההוא, המילים שאמר הבן אז, והשני אחריו, וגם השלישי. המבטים של הכלה. ומה יישאר? רק שלא תהווה מעמסה על כולם. היא אמורה להיות חזקה. היא אמא נמרה ואשה נהדרת ואיך קוראים לזה? מטריארך! מטריארך של המשפחה הזו. היא רושמת לה על פיסת נייר שקרעה את המילה הזו, מטריארך, שלא תברח לה שוב, ומניחה את הפתק בצד. עליה לסיים את הצ’וצ’קי שהבטיחה לילדים לשישי. התבנית נמלאת בפלפלים אדומים ממולאים בבשר ונכנסת לתנור. בשישי, מגיעים לבסוף רק הקטן עם בעלו. הוא משבח בפניה את הצ’וצ’קי ופתאום מעוות פניו ומסיר משהו מתוך פיו: פיסת נייר. היה כתוב עליה משהו -מטריארך ⬇️⬇️⬇️

גלעד בייקר. אמא שלך.