אני יושב לידה באוטובוס. עיניה עצובות; גדולות, כחולות, בורקות ועצובות. היא מספרת לי שיש לה תאום. הם סך הכל בני 27. הוא כבר תקופה בבית החולים, משתעל ויורק דם. יש לו סרקומה בריאות והוא כבר שנה וחצי תחת איום רופאים שנותרו לו ארבעה חודשים לחיות.
אמה והיא עצרו הכל. הוא במיון והן איתו במשמרות. היא תחזור מן הטיסה ישר לשבת לצידו של אחיה. אמה תחזור הביתה לקצת ותחליף אותה. החיים שינו כוון, שינו קצב, שינו יעד ושינו דרך. מה שהיה חשוב אז כבר לא חשוב עכשיו. העולם שלהם עוצר נשימתו וממתין. למה? לריפוי דרך נס? למוות? הסרקומה הזו כל כך נדירה שלא יודעים עליה הרבה. אולי זו ברכה. אולי זה אומר שהריפוי מעבר לפינה, ברגע שיעלו עליו.
היא לא נותנת לרגשות שלה להשתלט עליה ומספרת לי הכל בצורה יבשה, לקונית, בטון אחיד וללא הטיות.
העיניים שלי דומעות.
קולה ממשיך לספר ולתאר. אנו עדיין באוטובוס בדרך למטוס. מבטי חולף על פני המטוסים החונים סביב. מטוסי אל על דוממים, מאובקים, ממתינים שיעירו אותם מתרדמתם, שינערו אותם מן האבק, יחממו להם את המנועים ויחזירו אותם לאויר לממש את ייעודם. יחזירו אותם לחיים ולעבודה. אני כבר לא שומע אותה.
מחשבותי נוטשות את האחר ושבות להתעסק בי, בעצמי. אני מדמיין את החיים נעצרים, המחלה משתלטת, הדאגות והמטלות והחובות והיסחי הדעת מתגמדים וזזים הצידה. אני מדמיין את הווייתי מתכווצת לכדי מסה אחת, מרוכזת וכבדה, כל כך מרוכזת וכל כך כבדה שהיא למעשה חור שחור הבולע אותי ומייתר את כל מה שמסביב.
זה רק אני, והמחלה. אין יותר חברים לשמור איתם על קשר, אין יותר עבודה להשתעבד אליה, אין יותר שכנים ונוסעים ונהגים. אין יותר בני אדם. אין יותר יחסי גומלין מחלישים ביני לבין סביבתי.
זה רק אני. והמחלה.
אין דבר אחר.
אין תחרות. אין מירוץ. אין חתירה אחר ניצחון. לא מנצחים את המחלה. הניצחון הוא בעצם ההישרדות, ארוכה או קצרה ככל שתהיה. אין אחריות. המצב קיים והונחת עלי והאחריות היא על הקיום.
מושלם.
הגענו למטוס. אני מתעורר מהרהורי ונפרד ממנה לשלום. אני יורד מן האוטובוס ומביט לעברה. היא מחייכת קלות והאוטובוס לוקח אותה ממני והלאה.
אני עולה במדרגות ואת פני מקבל המהום מערכות המטוס.
בן רגע כתפי שמבלי שים התרוממו חוזרות לנפול.
אין הפסקות. החיים לא נעצרים. גם לא לכמה רגעים.
Categories