היא עלתה מחויכת למטוס, עיניה הכהות, הנבונות, תחומות קמטים זעירים המעמיקים ככל שמחייכת. אישה בגילה העמידה, שיערה הקצר שחור טבעית ומקנה לה מראה צעיר. לאזניה עגילים. לבושה במכנסי לייקרה שחורים וחולצה שחורה קצרה קצת צמודה ומעליה חולצה עליונה ארוכה ואפורה המכסה על בטנה. בידה האחת מושכת מזוודה ישנה מבד ובשנייה נשענת על מקל הליכה מעץ עם ידית מוכספת. הבטתי בכרטיס שלה,
2K ,
נטלתי מידה את המזוודה והובלתי אותה לקדמת המטוס. היא עקבה אחרי לאיטה, נעזרת במקל ההליכה. כשעברנו את הוילון המפריד בין מחלקת העסקים למחלקה הראשונה התרוממו גבותיה. הצבעתי לעבר מושבה ליד החלון במחלקה הראשונה. עזרתי לה לאפסן את תיקה בתא האחסון העילי, העברתי את מקל ההליכה שהניחה לרגליה אל אחורי מושבה, בל תמעדנה היא ושכנתה למחלקה במהלך הטיסה.הצעתי לה עיתון, ירחון, ערכת נוחות, פיג’מת טריקו, בקבוק מים אישי, משקה לבקשתה ועוד ועוד. במשך כל זאת חיוכה לא נסוג מעל פניה ואף הלך והתרחב. היא חזרה ומלמלה “תודה, תודה” והכרת תודתה היתה ניכרת בכל הנהון, חיוך, תנוחה ומבט. עם זאת, היא לא הפגינה מבוכה או שידרה תחושה של אי נוחות תחת תשומת הלב הרבה. להיפך, נוצר הרושם כי היחס מצדי הוא הוגן וברור ומגיע, אך לא מובן מאיליו. היא התחבבה עלי מיד.לקראת הסידורים האחרונים לפני ההמראה אמרה “עוד אקח אתכם איתי לרגבה” בהתייחסה אלי ואל שותפי למחלקה הראשונה, גם הוא גלעד.כמה שעות מאוחר יותר לאחר שסעדה את ליבה ואף נחה מעט, התעוררה ובקשה קפה. הצעתי לה מהמבחר שיש בידי להציע: אספרסו קצר, ארוך, כפול, מקיאטו, אמריקנו, קפוצ’ינו, קפה שחור, קפה פילטר. “נס,” היא אמרה “כפית אחת של נס, סוכרזית אחת ושליש כוס חלב בבקשה. ואם אפשר גם איזו עוגייה ליד?” שליש חלב? הרי זה יקרר את הקפה! הרתחתי את החלב והגשתי לה את הקפה שבקשה. לכשסיימה, במקום לזמן אותי באמצעות כפתור הקריאה לדייל, היא קמה ממושבה, צלעה לעבר המטבח והגישה לי את הספל. “זה היה קסם על ים כינרת” אמרה בחיוך וסרבה בנימוס לספל נוסף. היא הביטה סביבה לעבר המחלקה החשוכה, בה כולם נרדמו זה לא מכבר. “אני מרגישה כאילו אני בהשכבה בבית הילדים. רק שומרת הלילה חסרה לי”. “שומרת ליייילההההה” נפלט לי הפזמון של שירה המופלא של חן רותם הקרוי, איך לא, “שומרת לילה”. היא הביטה בי לפתע במבט ספק משתאה ספק שבא רצון וחזרה למושבה.הטיסה נמשכה לה. מצאתי עצמי מהרהר רבות ותוהה על קנקנה של הנוסעת. משהו בה צעק “קיבוץ!” או כפר, או מושב. משהו במהותה הזכיר לי כל כך את משפחתי האהובה מכפר חיטים שליד טבריה, או את קרובי מקיבוץ שמיר אי שם בצפון הרחוק. הישירות, השרשיות, הלבביות, המבט הישיר והראפורט. הקשר הבין אישי הבלתי מתנצל, ללא הסטת המבט ולו לרגע לעבר מרקע טלפון חכם, עם האזכורים המפתיעים של מילים של פעם. לא הייתי מופתע אם היתה מתייחסת לטייסים בתא הטייס כאלו ששם, ב “בודקה” של הנהגים.אור הקריאה של הנוסעת נדלק לפתע בתוך חשיכת המחלקה וזו עמלה על כתיבה צפופה על פתקונים ורדרדים אשר הוציאה מתיקה. ניגשתי אליה והצעתי לה דפי נייר גדולים, פתחתי עבורה את שולחן האוכל המתקפל והנחתי את שני הדפים עליו. היא הודתה לי בהתלהבות והחלה לכתוב על הדפים. הלכתי לאחורי המטוס לעבוד קצת עם עמיתיי. ניגש אלי אחד הדיילים ובידו הניירות אשר הבאתי לנוסעת, מקופלים ועל גבם רשום “גלעד – גליה מהפירסט”. בעודו מגיש לי את הניירות הוא מלמל “איזו חמודה”. ניגשתי למטבח האחורי וקראתי את שכתבה. ובחריזה משעשעת פרשה זו את חוויותיה עד כה וסילקה בזאת כל ספק שהיה לי באשר לשורשיה הקיבוציים:
