איפה מתחיל הכל? היכן ומתי הופך האדם מיצור יחיד, מרכז עולמם של הוריו ומשפחתו הקרובה, מוקף באותן דמויות מגוננות יום אחר יום, ליצור חברתי, מוקף דמויות חדשות, אליהן נחשף רק במסגרות מסוימות, דמויות אשר כל אחת גם היא עד לא מזמן היתה מרכז עולמה של משפחתה?
מתי יחסי הגומלין בין הילד לבין חבריו למשפחתון, לפעוטון, לגן, לבית הספר, לתיכון, לצבא, לאוניברסיטה, לעבודה, לחיים… מתי יחסים אלו בונים חברה?
מהי הנקודה בא נוכל לומר
“פה! בדיוקקק פה!”
“כאן הכל התקלקל”
כאן הילד הפך לאגוטיסט, לבריון. כאן נתערערו אמות המוסר וכאן, כאן! כאן הוא הרס משהו אצל האחר. כאן הוא פצע נשמה.
יצא לי לאחרונה לחשוב הרבה על ילדותי ועל אותם בנות ובנים אשר זכו ללעג ולקלס. אותם ילדים שלא רכבו על שנות שחרותם כמו על גל אלא ניסו בכל כוחם להישאר עם הראש מעל המים האפלים והמערבולות והזרמים, אלו שנחנקו מהמים אלו שגם כשהצליחו להתרומם דאגו אחרים להטביעם שוב.
כתבתי לא מזמן פוסט על מעין “תשליך” שלי. על כל הדברים השליליים שאני משליך לעבר הים אך נדמה כאילו אפילו הים לא מסוגל להכיל וחברת ילדות כתבה לי “לאן נעלם גילי טוב הלב מבית הספר?”
לאן נעלם גילי טוב הלב? לאן נעלם גילי? לאן נעלם הטוב? לאן נעלם הלב?
מנטרה זו לא עוזבת אותי.
כי מעולם לא הייתי גילי טוב הלב.
גם אני הסתכלתי בזלזול על בנות ובנים מסוימים בגן, בבית הספר והלאה. גם אני לעגתי לשונות שלהם. ליוצא דופן שבהם, לייחוד שבהם.
גם אני שמחתי לאיד כשלאותה ילדה בגן ברח הפיפי וטפטף לו טיפה אחר טיפה בדממה שבין נשימות הגננת בעת שהקריאה סיפור. טיפה אחר טיפה מהכיסא ועד לרצפה. מרחק שנות אור. כל טיפה כמו אגם שלם שצונח אל עבר מישור עצום ושם מתנפץ בקול נפץ אדיר לטריליון טיפות שתן צהבהבות מוכתמות בסומק אדמדם סגלגל של עלבון ובושה. איך כולם צחקו ואני שתקתי. שמחתי שלא אני הייתי זה שכולם כעת מצביעים עליו וצוחקים.
גם אני עמדתי במעגל סביב ילדה שחפרה לה בור בארגז החול. כמו כולם עמדתי וצפיתי כיצד היא עומלת בארשת של ריכוז ומשימתיות ומושכת בידיה חול מהבור ההולך ומעמיק והלאה וכפותיה כמו טפרים: אצבעותיה פשוטות וציפורניה מטונפות מהחול הרטוב והיא גורפת ומושכת. כפותיה כמו טפרים של ציפור שמנסה להתרומם ולעוף אך כנפיה שבורות והיא הודפת ברגליה את הקרקע לשווא. הודפת את הקרקע ואת ציפורי הטרף שעטות עליה. עמדנו סביב הילדה וזו חשה שהיא מתחממת באור תשומת הלב שסוף סוף עוטפת אותה אך אנו היינו פשוט משועממים וכן, הבור היה עמוק ומעניין. וכשלבסוף חשה שיש משהו בתחתית הבור תנועותיה הפכו מהירות יותר, קדחתניות יותר, התרגשותה והתרגשותינו הסובבים אותה, הלכה וגברה. בתרועת ניצחון שהפכה ביעף להשתנקות זוועה שלפה זו פגר חתול מן הבור. ההתעניינות של הסובבים הוכיחה עצמה. שווה היה לצפות במחזה. כמה שניות של דממת תדהמה ואז… איך שצחקנו עליה. איך היא בכתה. איך חרכנו לה עוד חלק מנשמתה הצעירה.
גם אני עמדתי מן הצד כשלילדה אחרת שלפו את כובע הצמר איתו תמיד הגיעה לגן ומעולם, מעולם, בקנאות, לא הסירה אותו. הקרחת החיוורת שלה, מעוטרת שיער דליל, ולחייה הסמוקות מעלבון וכעס צרובות אצלי. עיניה הגדולות הבוהקות, המעוטרות ריסים ארוכים הדבוקים זה לזה בדמעות. זה כל מה שאני זוכר ממנה. ואת כובע הצמר בצבע הבורדו. כמה ימים אחר כך היא כבר לא הגיעה לגן ונאמר לנו שהיא חולה במחלה נדירה. היא מעולם לא שבה.
לא הייתי חבר של אותו ילד ביסודי שהיה תמיד מגיע בבגדים ישנים ובלויים הגדולים עליו בכמה מידות. כשאמו או אביו באו לאסוף אותו גם הם היו לבושים בבגדים בלויים. אמו הייתה גבוהה וכחושה, פניה הקמוטים מחוסרי הבעה. לפעמים הם היו מלווים באחיו הגדול, בעל הפיגור השכלי. אף אחד לא רצה להיות חבר שלו.
לא הייתי חבר של אותו נער בתיכון שמעולם לא הסתכל לסובבים בעיניים ותמיד היה משפיל מבטו וממלמל לתוך צווארון חולצתו כאשר היו פונים אליו. הוא תמיד היה לבדו. לימים נודע לי שהתאבד.
עוד ועוד נפשות פצועות חגו להן בשולי הווייתי ומעולם לא הזמנתי אותן פנימה, לחבור אלי, לארח לי לחברה. לארח ולהכיל אותן.
איפה הן היום? מה הייתה החוויה שלהן?
לעולם לא אדע ואוכל רק לדמיין.
איך היתה נראית החברה שלנו אם הורינו היו מצליחים לגרום לנו לחוש חמלה ולרצות בחברתם של אלו שאינם העדר? איך היא היתה נראית אילו היינו אנו מצליחים לעצור את ילדינו שניה לפני אותה נקודה בהם הם שוברים ילד או ילדה אחרים?
או שזוהי המציאות וזהו דרכו של עולם והאלים שורד? כי זו מציאות שיש לשנות. הספקתי לפגוע במספיק נשמות תמימות עד נעורי. מפחיד אותי לחשוב מה עוד הספקתי מאז.
