“קלוד?” שאלתי בהיסוס, “קלוד? זו את?” נימה קלה של היסטריה נכנסה לקולי.
היא הסתובבה אלי, בחנה אותי רגע ארוך במבטה, שאפה קלות מן הסיגריה שאחזה בין שתי אצבעות מתוחות והטתה ראשה מעט הצידה.
“גילי” לחשה בחצי חיוך מאחורי עננת עשן, שפתיה יוצרות את המילה עם אותה עווית קלה, אופיינית. ליבי צנח.
“אני קצת מתקשה להאמין” אמרתי, עיני פעורות לרווחה. “את, את… “
“אני באמת כאן” במבטא צרפתי קל. אותה עווית שוב, אותו קול, אותה האינטונציה.
“פעם אחרונה שראיתי אותך” התחלתי,
“פעם אחרונה שראינו אחד את השני (“אחד” יוצא את פיה כ “ארד”) אתה עמדת בצד ליד רותי (חותי) בזמן שקברו אותי” היא קטעה אותי.
“בדיוק! פה הבעיה שלי! איך…?”
“אבל ראית אותי באמת לפני זה, בהוספיס (אוספיס) כשאמרת לי שאמא שלך אוהבת אותי”. שטף המילים שיצא את פיה, לאחר השתיקה והמבט הבוחן, תפס אותי לא מוכן.
“את זוכרת את זה” התפלאתי, “לא חשבתי שאת קולטת ממש מה שקורה מסביב”. אני זוכר איך ניגשתי אליה, שוכבת ללא ניד וזיע על מיטת בית החולים, נפוחה ומצומקת בו זמנית, דוממת. התקרבתי למיטתה, מכין עצמי לריח החולי אך רק ניחוח קל ומוכר של קליניק אפף אותה. אפילו לריח עשן הסיגריות, אשר הובילו אותה למקום רבצה הנכחי, לא היה זכר. רכנתי לימינה ולחשתי במבוכה קלה ובגרון חנוק “אמא מוסרת שהיא מאוד אוהבת אותך, ומצטערת שלא יכולה להיות פה, איתך. היא חושבת עלייך כל הזמן”. הופתעתי לגלות את ידי נחה על זרועה הימנית. הידקתי אותה לרגע, שחררתי והתרוממתי באיטיות. את מקומי תפסה ביתה.
פעם הבאה שראיתיה, היא נטמנה באדמת הקיבוץ, בינות לברושים. זה היה לפני יותר מעשר שנים.
“קלטתי הכל” לחשה.
“אז… את לא מתת” אמרתי ונזכרתי שכרגע אמרה לי שראתה אותי בזמן שקברו אותה.” את הרי פה, איתי, חיה ושלמה”
“או, אני כן מתתי. אבל לא לגמרי. ואני באמת פה איתך, אבל לא לגמרי חיה וממש לא שלמה” היא עקמה פיה, “כלומר, לא יכולתי להיות פה איתך אילו היית אתה בריא ושלם, אני בכל זאת בערך מתה, אבל אני בדרך ל.. “
“אני לא מבין” כעת נימה של פחד חדרה לקולי.
אנחה. “אני לא לגמרי מתה, ואתה כנראה לא לגמרי חי” אמרה בעצב. היא קרבה אלי, התרוממה על קצות אצבעותיה, אחזה בערפי קלות ומשכה את ראשי מטה. נשיקה על כל לחי, ריח קל של קליניק, סיגריות ואספרסו, וצעדיה המהירים הובילו אותה ממני והלאה.
הרהרתי בדבריה בעודי מביט בה מתרחקת והולכת. הסתובבתי על עקבותי וצעדתי חזרה לכוון ממנו באתי. ידעתי את הכוון שלי, בערך.
לא לגמרי, אבל בערך.
Categories