וכך שנינו כמהים לדברים הפוכים. לי. פברואר 2018

עיני נפערות פתע ומיד אני יודע היכן אני, מתי אני ואנה מועדות פני. הטלפון שלי מנגן מלודיה ענוגה עצובה, מנגינת הפתיחה של סדרה דיסטופית הזויה ואפלה שהורדתי לטלפון. החדר חשוך פרט להילתם הצהבהבה של אורות הרחוב הנלחמות באורו החיוור של הירח על קיר החדר. המנגינה החרישית בטלפון נמשכת עד אשר אני מושיט יד ומשתיק אותה. בעבר הייתי זקוק לשעון מעורר בעל עצמת צליל וגם אז הייתי מתעורר אפוף כולי ואוסף את עשתונותי במאמץ תוך כדי אנחות צער על כך שעלי לקום. הייתי מתהפך על בטני, אוסף ברכי ורוכן כך על המזרן, ראשי תחת ידי, עכוזי באוויר, וממתין לסנוז של השעון שייתן לי עוד עשר דקות במיטה. לא עוד. מנגינה חרישית, עיניים נפערות, ישיבה מהירה תוך כדי סיבוב תשעים מעלות, רגליים תרות קלות אחר נעלי הבית וקימה מהירה והחלטית לעבר חדר השירותים ומשם לחדר האמבטיה.

אני עומד מול הראי ומחפש את גילי. גילי בייקר, אבל גם את גילי הכרונולוגי. אחד איננו ונעלם מזמן. השני קיים במלוא כיעורו. עומד מולי גבר. מבוגר. יש לו גוף מבוגר. כתפיו רחבות ושמוטות, חזהו השעיר עדיין לא ממש מתדלדל אבל מזמן פטמותיו לא מעטרות שרירי חזה חזקים. בטנו אינה שטוחה, מתניו רחבים. זרועותיו של הגבר דקות מדי ביחס למידת רחבו בכתפיו. אני מסתובב קלות ומסתכל על ישבניי – הם עדיין שם – אם כי זקופים פחות. אני שב ועומד ישר מול הראי. אני מחפש במבטי את עצמות הלסת והלחיים אך מוצא רק צוואר שהופך לפנים ובדרך עובר דרך פימה קלה. מבטי חולף על פני החריצים משני צידי פי. שפתי אינן מלאות ואינן תחומות כשהיו. מתחת לעיני שקים כהים. במקום להיות תחומות בריסים ארוכים, עינים ערומות בוהות בי חזרה, מעוטרות ריסים קצרים, ג’ינג’ים, כמעט בלתי נראים. שיערי חסר ברק וצבעו כאילו נשטף והפך מג’ינגי לצבע עכבר. צדעיי מאפירים.

“אני חייב להסתפר” אני חושב לעצמי. כשצדעיי קצרים ורואים את הקרקפת דרכם, לא רואים את הלבן. זה לא דבר חדש, הקטע הזה של לעמוד מול הראי ולבחון, אבל באמת לבחון, כל פרודה ופרודה של גופי ופני. שנים שאני עושה זאת והייתי רוצה לומר, כראוי למי שרואה עצמו אדם צנוע ולא שחצן, שמעולם לא אהבתי מה שראיתי. אבל אני חייב להודות שאכן זכורות לי פעמים שחייכתי לעצמי בסיפוק. איך לבשתי אז, בשנות התואר הראשון, את מכנסי הסיגרט הצמודים שקניתי עם מיכל אז כשהסתובבנו בשינקין והמוכר הכי התחיל איתי, והחולצה עם הצווארון הרחב שחשפה את עצמות הבריח שלי ואת שרירי החזה החלק מתחתן. הסתכלתי במראה, עיני ספק ירוקות ספק חומות, בורקות, וחצי חיוך בצד ימין גורם לשפתי לקפוץ קלות, שנים לפני שמושג הדאק פייס נכנס למודעות. איך המשכתי למועדון וידעתי, ידעתי שמסתכלים עלי והתענגתי בביישנותי ולא הישרתי מבט לאף אחד. כדי שלא אראה נואש. שיחזרו אחרי.

אני אוזר אומץ, שם משחה על מברשת השיניים ופותח פי כדי לצחצח שיני. Extra Whitening, עם סודה לשתייה ופלואוריד המבטיחים שיניים לבנות בתוך שבועיים, מבטיחה שפופרת המשחה. ממש. שיניי בצבע שנהב עתיק, הניבים שחוקים, השיניים החותכות מרוסקות קצת, חתיכות קטנות חסרות פה ושם. סתימות כהות ממלאות כמעט את כל השיניים הטוחנות ושיני הבינה. מזמן הפסקתי ממש לחייך בתמונות, חבל על עדשת המצלמה. אחרי המקלחת, גילוח – עוד הזדמנות פז לנתח את תווי פני המאכזבים: את החדות והזוויות החסרות, את העור שכבר לא מתוח על שרירי לסת חזקים, את פצעי הגילוח, את צבע העור הלא אחיד. במהלך הגילוח אני מגלה שגבותי שוב ארוכות מדי. למזלי המשקפיים מסתירים את העובדה לרוב, אבל הנה שוב הגיעה העת לקיצוץ קל. תמיד היו לי גבות עבות. אבל איכשהו זה עבד. לא עוד. או שהן ארוכות מדי או שאני מקצץ ואז רואים שאלו גבות שקוצצו. אי אפשר לנצח עם גבות כאלו. נסיך דיסני עם גבות מצוירות ומושלמות מעולם לא הייתי, אבל לפחות פעם הייתי קרוב.

החולצה גוהצה כבר בערב לפני השינה. אני מכניס את שוליה ביחד עם שולי הגופייה שמתחתיה לתוך התחתונים על מנת שלא תבצבץ מתוך המכנסיים בעת העבודה. החגורה מתהדקת סביב מותני, החולצה עדיין מבצבצת קצת אבל כך פחות רואים שמתני לא צרים ושיש לי נקודות אחיזה מעל לחגורה. מתני מעולם לא היו צרים. בצבא היו קוראים לי גרנד סילבליין די שלוש – הפרסומת דאז למקרר. כי לא היה לי גוף משולש. היה לי גוף מרובע. מקרר. מתני הרחבים תמיד התחרו בכתפי הרחבות והפכתי לנושא משקלים כבדים בדיפולט, לשמחתם של מפקדי וחברי לצוות. איך הפילו עלי הצוות שלי אז בוינגייט, את ההשתתפות בתחרות נשיאת אלונקה כאשר ידעו שאני מבועת ממאמץ גופני מאומץ. מסתבר שמקרר יודע באמת לסחוב אלונקה. זכינו.

התארגנות אחרונה לפני יציאה, נעלי מצוחצחות, מדי מגוהצים, הכל עלי. שפריץ של בשם, סידור קליל של השיער. אנחה. למה אני טורח? אז שמתי חומר על השיער והוא נראה קצת פחות יבש. הרי בעוד שעה הוא יאבד צורה ומרקם ושוב אראה כמו גבר מבוגר עם שיער של מבוגר. למה אני טורח ללכת לדודי שיספר אותי איפה שכל ההומואים מסתפרים במחשבה שאצא משם כוסון על ובסוף תמיד יש לי שיער של , נו של מבוגר. ואפרופו בשם, נראה לי שאני מסריח. מין ריח כזה של מבוגרים, שלא לומר זקנים. אין לי בעיה עם ריח קליל של זיעה אבל כבר באמצע יום העבודה אני סוחב סביבי מיאזמה חמצמצה. זה קטע של גיל? לא אכלתי עמבה ולא חילבה ולא שום. זה כנראה פשוט אני. חמצמץ.

בעבודה אני עסוק, בעבודה אני מצוין. אני מוקף אנשים נהדרים. המון פנים חדשות מקיפות אותי; עמיתים לעבודה ונוסעים. אני נשאב פנימה אל תוך העבודה, אל תוך הטירוף של עשרות ומאות אנשים הנוהרים לתוך המטוס, לכל אחת ואחד בעיה ועם רובן אני יודע להתמודד. אין לי זמן לעצור ולחשוב ופרט לרגעים קלים בהם אני מתמתח לעבר משהו או מישהו ונדמה לי שריחי שלי פתאום אופף אותי, או רגעים בהם אני נכנס לשירותים ומוצא עצמי בוהה בפני המביטות בי מתוך המראה לאורו הנוראי של המטוס, אין לי זמן לחשוב. בתוך ההמולה אני שוכח את עצמי ופשוט… קיים. אני גלעד, דייל, ואני עומד לרשותך.

חוץ מהפעם ההיא. אותו דייל צעיר, יפה כפי שרק מי שלא מזמן הותיר את שנות העשרה שלו מאחור יכול להיות, ישב על מושב הצוות הקפיצי במטבח האחורי ואני מולו. הוא שאל אותי בן כמה אני. והאם זיהיתי בעיניו זיק של משיכה? משועשע, עניתי לו בידיעה כי גילי יפתיע אותו ואוכל להמשיך לי בדרכי בתחושה, גם אם שקרית, שמישהו צעיר נמשך אלי. אלא שהוא פער פיו ועיניו בתדהמה, ובגופו נזרק אחורה לעבר דלת המטוס. זיק של משיכה הפך לזיק של זעזוע והלה פלט “אתה בגיל של אמא שלי!”. תגובה כל כך פיזית. כל כך… אלימה. וכמו נחשול, הכל הכה בי ושאב אותי והטביע אותי; כל אותן שנים שבזבזתי בלהיות אני, כל אותם דברים שלא עשיתי, כל אותן חוויות שלא השכלתי לחוות עד תום, כל אותם סממנים שהפכו אותי מנער צעיר לאיש מבוגר. ובפנים אני מכה בכח באיברי החלושים במים העכורים ומנסה לשאוף מלוא ריאותי אויר ואל הדייל אני ממלמל משהו, מחייך חיוך רפה וממשיך הלאה.

ועל מי אני עובד? זו לא רק הפעם ההיא, זה לא רק אותו דייל. זה שם, זה תמיד שם, הם מסביבי, כל אותם ילדים, אלו עם ההבטחה, הלא ממומשים, עם הסיפור שטרם נכתב, עם החיים שטרם חיו, עם האריג שטרם נארג וטרם התפורר, וזה תמיד מלווה אותי ואני תמיד חושש שמא הערגה בעיני, אליהם, אל חייהם שכבר חייתי ולא חוויתי, תתגלה במלוא ערוותה ואמצא עצמי מושא ללעג או גרוע מכך, לרחמים. אמי מספרת שבצעירותה ביפו חזרה הביתה ומחוץ לביתה נתקלה בחבורה של נערי השכונה המתגודדים סביב מישהו, איזה חסר בית מוזנח, צוחקים ובועטים ומשליכים דברים לעברו. וכשהתקרבה זיהתה כי זהו לא אחר מאשר אביה שנכנע שוב לטירופו ונעלם, כדרכו, לכמה ימים, שוכב שם, מדמם, זועק ומבויש.

אני חוזר הביתה רצוץ. אני פושט מעלי את המדים. אני נכנס לשירותים ואז לחדר האמבטיה ונעמד מול המראה שוב. הטיסה לא עשתה לי טוב. הכל נפוח. מה שפוקד את עיני ונראה קודם לא מספק, כעת כבר דוחה אותי. אני אוצר את אשר על ליבי ועוצר את אשר על שפתי, סב על עקבי ויוצא את חדר האמבטיה. אהובי מחכה לי ובעיניו אהבה, ותאווה. ואני פשוט לא מבין אותו. מה הוא מוצא בי? כל שבא לי זה לשכב על המיטה ולברוח מהמציאות. לברוח אל העבר. לברוח אל הנעורים. לברוח לכל המקומות אליהם לא ניתן להגיע, אליהם ניתן רק לכמוה. והוא כמה אלי ואני למי שמעולם לא הייתי. ובאמת, למעשה, מעולם לא הייתי. את שנות התיכון ביליתי בקריאה ובמבוכה ואת תאוותיי מימשתי עם עצמי ועם מצעיי. ובצבא עם גזרים מנוילנים מעיתונים בעמדות שמירה, מוגן מאחורי קירות ברזל ושקי חול, קסדה, שכפ’ץ, אפוד ונשק, יד אחת על ידית האחיזה ושנייה על הזין. הזרע שלי השקה את קליפות הגרעינים על רצפת העמדה והייתי מדמיין איך צומחת לה חמנייה מברית לא קדושה זו. את יום הולדתי העשרים ציינתי בגפי תחת התקפת מוצב בדרום לבנון, ברצועה, בעת מנוחה ממשמרת, עם ‘עוגת הבית של אסם’ וספר מזעזע על מלחמת שבטים באפריקה. כרגיל הסתכלתי על עצמי במראה וכבר אז, כבר אז, ראיתי אדם מבוגר. מאוחר יותר באזרחות, בלימודים, ניסיתי לגלות עצמי והיו רגעים בהם נגעתי לרגע באותה חדוות נעורים ואותן עיניים החזירו לי קריצה וחצי חיוך מן המראה. היו כמה רגעים כאלו. היו יותר מכמה, ומדוע אינני ממש זוכר אותם? איפה הם אותם זמנים כשהכל היה חדש ומבריק ונוצץ. וחזק. הכל היה כל כך חזק. הרגשות היו עזים. האנרגיות היו מפחידות. הייתי מתייפח, מכורבל, לתוך כרית בניסיון להתמודד עם סערת רגשות כאשר הייתי מתאהב במישהו. הייתי פורץ בריקוד ספונטני ומזנק משכיבה לעמידה פשוט כי הייתי חייב לפרוק אנרגיות. הייתי גומר מהר מדי, ומיד הייתי ממשיך לאט יותר, להוט יותר. לא הייתי גדול דיו בכדי להכיל את כל אשר בי. הייתי חי. הייתי חי. הייתי חי. הייתי חי.

הייתי חי. ופתאום כל אשר בי לא מספיק בכדי למלא אותי.

שינה טרופה נופלת עלי, מלאה בחלומות רעים אשר רק לעתים אני זוכר. ומהר מדי, ולא מספיק מוקדם, מנגינה ענוגה עצובה מחלצת אותי מחלומותי. עיני נפערות, יבשות.