תמיד היו שלושה בבית בטבעון.
בהתחלה היו בליני, מישמיש ושמחון . בליני הגדול והמפחיד היה קשור בשלשלאות בחצר האחורית, היכן שהדשא נגמר והחצץ התחיל. הוא היה רובץ לו ליד המלונה שלו, גלליו מפוזרים סביבו. רועה גרמני ענק, מפחיד, אשר רק חיכה שמישהו יסתכל עליו בחיבה וללא חשש. מיד זנבו התרומם וכשכש, ובסרבול אופייני למי שלא מורגל בחיבה, היה ניגש ליד המושטת ומרחרח בסקרנות. אהבתי מאוד את בליני, על אף הריח שאפף אותו, יצור שלא ראה את תוך תוכו של בית מימיו, קל וחומר מים נקיים ושמפו. בלילות היה בליני משוחרר משלשלאותיו ומתרוצץ חופשי בדשא ומבריח כל עובר אורח אשר היה מתקרב יתר על המידה לגדר. בליני נפטר בשיבה לא ממש טובה עוד בשנה הראשונה להיכרותי את גיל. כולנו הסכמנו שכנראה נהנה מקיומו לאחר מותו, היכן שלא נמצא, יותר מאשר קיומיו הגשמי.
מישמיש היתה ללא ספק מלכת הבית. חתולה לבנה, עיניה צהובות ואופייה מרושע במיוחד. זו היתה אשמתו של גיל שאימץ אותה מתוך שגר של חתולים של חברים. הוא הכניס את השחור הלבן הזה לבית משפחת יפמן. למישמיש היה כתם צהבהב בפרוותה הצחורה – זכר לגץ אשר נחת עליה במקום רבצה המסורתי ליד האח. השיער שנשרף מעולם לא צמח לבן וכתם צהבהב זה סימל עבורי את הכתם העכור הרובץ על אופייה של שליחת שאול זו. מישמיש כבר אז לא היתה ממש צעירה. קולה, כאשר היתה מיללת, קולה הצרוד של מעשנת כבדה אשר כבר עשרות בשנים מעשנת חפיסת סיגריות נלסון או נובלס. ללא פילטר. מישמיש הילכה לה בבית והטילה מוראה על כל יצור חי, בין אם מכרסם ביש גדא, זוחל או הולך על שתיים. בבוקרו של הלילה הראשון בו ישנתי בבית הוריו של גיל, עת יצאתי את חדרו, יחף, לעבר חדר האמבטיה, ארבה לי השדה הלבנה מעבר למשקוף הדלת ותקפה את בהונותי בדיוק זדוני. לא סלחתי לה. ולה לא ממש היה אכפת.
שמחון, אשר בעיני תמיד היה יותר כריש מאשר חתול, הגיע למשפחת יפמן דרך עומר, אחיו הגדול של גיל. לאחר שנפל בפעם השלישית מקומה חמישית בתל אביב, העביר עומר את שמחון לבית הבראה יפמן, בטבעון. שמחון מעולם לא הרשים אותי כיצור חכם במיוחד. הוא לא ממש אהב שנוגעים בו, העדיף להתקרר לו על רצפת הבית כשהוא רובץ על גבו, בטנו חשופה ורגליו באויר. אמרתי ששמחון היה בעיני יותר כריש מחתול משום שהיה אפור מאוד, ראשו קטנטן וגופו ענק. צורתו ההידרודינמית שוותה לו מראה של טורף ימי קדמון ואופיו המרוחק לא היה מזמין במיוחד. תמיד חשתי שאולי בצעירותו היה שמחון יצור יותר מתקשר, אבל נפילותיו המרובות כנראה שינו אצלו משהו מהותי בפנים. אני חושב שאולי חי באוירת ציפייה חרדתית מהנפילה הבאה ולא יכול היה להשקיע אנרגיות בתקשורת חיובית עם הסביבה.
שלושה היו, ואז בליני מת.
ומוריס בא להחליף את מקומו.
גיל ואני עזבנו את ירושלים ועברנו לתל אביב ומוריס, החתול שנמצא על מדרגות החגיגה של בבט בירושלים והיה אך בן שנה כאשר גיל ואני הכרנו, ערק לטבעון. הודענו למירה שאופיו העצמאי של מוריס, אשר מאוד אהב להיעלם לכמה ימים בירושלים ולחזור מבושם כולו בניחוחה של מאהבת זו או אחרת, לא מאפשר לנו לשמור עליו כפי שהיינו רוצים, בדרום תל אביב בין הרחובות פין והשפלה. מוריס הגיע לטבעון למורת רוחה הרב של מישמיש ולדאבונו המרוחק של שמחון ומיד שבה את ליבה של מירה, אמו של גיל. גם בטבעון נהג מוריס להתבשם – הפעם במדף הפטרוזיליה והכוסברה שבמקרר. הוא מאוד אהב לקפץ פנימה ולהתחכך בעלים הריחניים ברגע שדלת המקרר היתה נפתחת. עובדה מעניינת שגילינו לגבי מוריס בשלב יחסית מאוחר בחייו היא אילמותו. מישמיש היתה מייללת בצרידותה הנרגנת, שמחון היה משלח לכל עבר נהימות אזהרה חתוליות אם היית מתכוון ללטפו, ומוריס, מוריס פשוט קרקר קרקורים קצרצרים כשרצה לצאת החוצה, כשרצה מזון, כשרצה להתלונן.
עכשיו, לא ניתן לספר על החתולים לבית משפחת יפמן, ללא התייחסות למירה, אם המשפחה. בסבלנות אין קץ, בדיאלוגים ארוכים, משוחחת מירה ארוכות עם החתולים, גוערת בהם שיפסיקו להתחנן לאוכל כי כבר אכלו, שיפסיקו לאכול את האוכל של האחר, שייכנסו כבר הביתה כי קר ורטוב בחוץ ועוד המון שיחות נהדרות. לכל חתול אופי מיוחד והרגלים מיוחדים, ולכל חתול ישנה פינה מיוחדת בבית – פינה שהיא כולה שלו, או שלה. מישמיש היתה נוהגת להתמקם לה בארון הבגדים בחדר השינה של מירה ורפי. שמחון היה נוהג להתמקם בעיקר על ברכיו של רפי ותרם רבות לנימול ברגליו של זה עקב משקלו הלא מבוטל. מוריס אהב את הפינה של הספה. עוד חתולים הגיעו ולכל אחד ואחת מקום מועדף – וכל אימת שישבתי אני על כורסה זו, או על חלק זה בספה – היתה מסבירה מירה לחתולים (בנימה עדינה של תוכחה לעברי) כי גילי יושב במקומם כרגע וכי יאלצו להמתין עד שיוכלו לנוח.
יום אחד, טרגדיה נוראית פקדה את בית משפחת יפמן. הכלב של השכנים חדר לחצר ומישמיש טיפסה בבהילות במעלה עץ האלון. הכלב הארור כה הבהיל את הקשישה (אשר חגגה זה מכבר שמונה עשר חורפים) שזו מעדה וצנחה והשתפדה לה על מלונתו החלודה והישנה של כלב קדמון כלשהו, קודם אף לבליני המסכן. מירה, אשר היתה עדה לכל המתרחש, התקשתה להתאושש ממחזות כה קשים אלו וכאילו כדי לנסות ולהכהות את הכאב, פינתה מקום בליבה לקטנצ’יק.
ושוב היו שלושה.
קטנצ’יק הוא החתול השמן ביותר שראיתי מימי. שפתיו השחורות משוות לו מראה של מלכת דראג שמנה וכל פעם שאני רואה אותו אני נזכר בדיווין, כוכבת סרטיו של ג’ון ווטרס. אלא שהיכן שדיווין היתה גדולה מן החיים ודאגה שכולם יראו זאת, קטנצ’יק הוא דבר מאוד מפוחד ואמונו נתון למירה ולמירה בלבד.
שבת חורפית אחת, הגענו גיל ואני לטבעון ונחרדנו לשמוע את שיעולו העמוק של שמחון. מאוחר יותר באותו היום, דווחו האחיינים ששמחון השתעל וירק דם. משם הידרדרותו היתה מאוד מהירה והלה פינה מקומו למלי.
מלי יודעת להסתדר בחיים. היא ידידותית ביותר, דורשת תשומת לב ולא שורטת בכלל.
שלושה חתולים חיים כיום בבית משפחת יפמן והמבוגר יותר מבין השלושה, זה שהגורל כעת מפנה את עינו הירוקה החמדנית לעברו, הוא מוריס שלנו. מוריס שהיה אך בן שנה כשגיל ואני הכרנו והיום הוא בן שש עשרה. ואני, אינני יכול שלא לתהות מי ייקח את מקומו של מוריס כשזה ילך לו. כי מוריס, מוריס הוא כבר המורשת של גיל ושלי במשותף. מוריס הוא פרי אהבתנו אשר הפלנו על מירה כאשר עברנו לתל אביב. מוריס, שמקבל פנינו ליד הרכבים כאשר אנו מגיעים, מתמתח בגב קעור ונותן לגיל לנשוק לו בבטנו, מוריס שכבר חלק גדול משיניו נפלו או נעקרו, מוריס הוא הנתח שלי בבית משפחת אהובי ואני חושש במקום מסוים שכאשר אחר יתפוס את מקומו, אולי גם משהו במקומי במשפחה נהדרת זו שאימצתי, יתערער.
אז מוריס – הישאר. הישאר נא עם קטנצ’יק הענק העדין ועם מלי החנפנית. הישאר נא עם מירה אשר היתה לי לאמא שנייה, ועם רפי, אבא דוב. הישאר נא בבית בטבעון, בחצר של בליני ומתחת לעץ של מישמיש. בקר במקומות של שמחון ועשה ששום דבר לא ישתנה.