הקללה. דצמבר 2017

זה התחיל עם צוענייה. וקללה. יד גרמית לופתת את חלצי ושפתיים דקות ממלמלות בספרדית וילד עם פרצוף מלוכלך אוחז בידה של אחותו הגדולה ואוכל בננה ובוהה בי בעיניים גדולות ושחורות.בעצם, זה התחיל עוד מוקדם יותר, בגן הנעלם. ואולי אף לפני, ביום בו ביקרתי אצל ההוא מהצבא שבמקום לעשות לי מסאג’ לקח אותי אל תוך פיו. ואפילו לפני כן – כשחבר ילדות ואני גילינו זה את זה בדרכים חדשות ומופלאות ערב אחד, לא הרבה אחרי שהשתחררתי מהצבא.אבל הבא נתחיל מהסוף.אני בתל השומר, שוכב, רופא עם אזמל רוכן מעל אזור חלצי. איבר מיני המאולחש והרפוי אחוז בידיו אם כי אינני מרגיש דבר. האסיסטנט מצייר, המנתח חותך, ואז תופר. “שים משחה אנטיביוטית פעמיים ביום, כסה בפד וגש לאחות בקופת החולים בעוד שבוע להסרת התפרים. אה, ואל תתקלח בעשרים וארבע השעות הקרובות. דבר איתנו לפני שתקבע עם רופא העור, לודא שתוצאות הביופסיה הגיעו”. ככה. שוחררתי כאילו כלום לא קרה. כאילו לא חתכו לי את הזין. חתכו לי את הזין! טוב, כתם לבנבן בקוטר של שלושה מילימטרים וחצי בכל אופן.בינתיים התפר הוסר (הוא אמר שני תפרים. איך ייתכן שהאחות מצאה והסירה רק אחד? כשאמרתי לה, היא הזמינה אותי לחפש את התפר השני בעצמי), הזין שלי חזר מצבע חציל לצבעו המקורי, הצלקת הולכת וקטנה והחשש הולך וגדל. ומוחי לא חדל מלשחזר את האירועים אשר הובילו לאותו בוקר על מיטת המנתח בתל השומר. כאמור, השתחררתי. גיליתי את מיניותי בחיקו של אותו חבר ואז אצל המילואימניק. התחלתי לעבוד עבור ביטחון האוניברסיטה בהר הצופים כמלווה עם נשק של סיורים של בית הספר לתלמידי חוץ לארץ. במקביל גם עבדתי כמציל ולמדתי לפסיכומטרי. בקרוב אחסוך מספיק כדי לברוח לתקופה למקום אחר.היה זה בוקר סתווי בהיר מאוד, שטוף שמש חלושה. ליויתי את הקבוצה של המרצה האמריקאי ההוא להר הבית. הוא היה מבוגר ממני בעשרים שנים לפחות, למרות שנראה טוב לגילו. היה לו שיער חלק, לא קצר, שהיה משוח לאחור, טבעת אחווה של קולג’ על אצבעו, תמיד היה לבוש במכנסיים צמודים אשר החמיאו לאחוריו המוצקים ולבליטה המודגשת לפנים, חולצה מכופתרת חלקית החושפת את שיער חזהו, ונעלי מוקסינים מעור. ראיתי אותו כמה פעמים ב “קיו” בנחלת בנימין בירושלים. זה תמיד הביך אותי. היה ברור לי שזיהה אותי שם, אבל מעבר לחיוך חביב ויודע סוד מעולם לא התייחס לכך. בכלל, התקופה ההיא התאפיינה אצלי בנסיונות נואשים לצאת למקומות של הומואים וגם להסתתר פן יזהו אותי. הייתי הולך למפגשים של תא הסטודנטים “העשירון האחר” אשר היו נערכים, איך לא, בבית הספר לתלמידי חוץ לארץ, היכן שאמי עבדה. הייתי מתגנב לתוך הבניין מחשש פן אפגוש אותה או את עמיתותיה למרות שהמפגשים נערכו לאחר שעות העבודה. ובכן, המרצה ותלמידיו המשיכו להר הבית בעוד אני והעוזי אשר נשאתי עמי, נשארנו כמובן מאחור. חזרתי אל עבר הרובע היהודי על מנת להמתין לקבוצה שתסיים את ביקורה. בעודי מטפס במדרגות העולות מרחבת הכותל לעבר הרובע התגלה לי מימיני קיר עתיק ובו פתח. פניתי לעבר הפתח בסקרנות ונגלה בפני מעין גן נעלם, תחום סביב חומה גבוהה. בעודי עומד בפתח הגן עלתה מקצהו הרחוק של הגן, כבתוך חלום, בת קול חרישית: “יקח אותך השטן, יקח אותך השטן, יקח אותך השטן!” הבטתי אל עבר מקור הלחישה ושם, יושבת על ספסל, גברת מהודרת לבושה שחורים, שאל שחור לכתפיה וכובע שחור רחב שוליים מסתיר את מרבית פניה. רק שפתיה חשופות ונעות בעודה מסננת לעברי את לחשה התמוה. משוכנע כי מדמיין אני, פניתי לעבר ספסל שטוף שמש קרוב, הכנסתי את העוזי לתרמיל שלי ונשכבתי על הספסל כשהתיק למראשותי. התמסרתי כולי לחום השמש העדין, לאוושת הרוח בעלוות העצים ולציוץ הציפורים כאשר פתאום נעלמה לה השמש. פקחתי עיני והנה האשה רוכנת מעלי, מתיזה עלי נוזל כלשהו וצועקת “יקח אותך השטן! יקח אותך השטן! למה אתם רודפים אותי?? אתה תמות בגלל הזה שלך! אתה תמות מהמחלה איידס!”איך היא יודעת? איך היא יודעת שאני יודע טעמו של גבר מהו? שאנו באמצע שנות התשעים ואי אפשר שלא להתייחס אל גברים שאוהבים גברים ואיידס באותה הנשימה? ובכן, צעקתי קצת עליה בחזרה ועפתי משם, מזועזע, כל עוד רוחי בי.כשחסכתי די כסף, טסתי לי לבדי לשמונה חודשים לדרום אמריקה. בסנטיאגו דה צ’ילה מצאתי עצמי בוקר אחד יושב לי בפארק מול מבנה ממשלתי מפואר כאשר הגיחה לה צוענייה והתישבה לצידי על הספסל. ילדיה נעמדו קצת מאחוריה, בנה הקטן אוחז בידה של אחותו הגדולה ועם ידו השנייה המטונפת דוחס בננה אל תוך פיו. שניהם בוהים בי כשלפתע לופתת הצוענייה את אזור חלצי וממלמלת משהו בספרדית. נבהלתי ודרשתי ממנה בספרדית מקרטעת מה היא חושבת שהיא עושה. כאשר אני חושב על זה היום, לא זכור לי שעשיתי כל צעד להסרת ידה מלפיתתה העזה. נראה שידעתי שיותר מכח פיזי אוחז בי באותו הרגע ושום פעולה פיזית לא תצליח לנתק מגע אימתני זה. היא הודיעה לי כי רובצת קללה על אזור חלצי ואשר עלי לתת לה את הכסף אשר נמצא באמתחתי על מנת שתוכל להסיר קללה זו. צמרמורת אחזה בי וגם כעס. מה היא חושבת לעצמה, שאני גרינגו קלולס שנופל בפח שלה? ובכל זאת, בידיים רועדות שלפתי את ארנקי ומשכתי מתוכו את השטר הראשון שתפסו אצבעותי. עשרים דולר. הצוענייה מיד חטפה את השטר מידי, שיטחה אותו על כף ידה, ירקה עליו מלוא פיה וקיפלה את השטר בזריזות סביב רוקה הסמיך. לאחר מכן קפצה את אגרופה סביב השטר ומלמלה את תוך אצבעותיה. כשפתחה את ידה שוב, השטר נראה היה כמו עיסה ירקרקה. היא הביטה בכף ידה בשטר הספוג, הרימה מבטה והישירה אותו אל עבר עיני, הכניסה את השטר לכיסה, קמה והלכה לה, ילדיה עוקבים אחריה, עדיין אוחזים זה בידה של זו.שנים רבות עברו מאז. עשרים שנים ליתר דיוק. והנה אני בזוגיות נפלאה ורבת שנים עם בן זוג שהוא למעשה חלק בלתי נפרד ממני. והנה הוא מעיר כי יש לי שם כתם לא ברור. והנה אני ממתין לתוצאות ביופסיה.ותמהונית וצוענייה וטיול וירושלים וישראל ושנות התשעים ויציאה מהארון חוברים כולם לכדי מערבולת של רגשות ומחשבות, זכרונות, נבואות ומעל כולם, ומתחת לפני הכל, ומאחורי כל דבר ודבר, ולפני הכל – הבדידות התהומית אשר נדמה שנותרה מאחור ואשר חיתוך כירורגי מדויק ומהיר, חשפה כנוכחת מאז ומתמיד.