שבת בבוקר. קריר מעט וטפטוף קל מרענן את רחובות ניו יורק. אפילו פה בשבת הרחובות פחות סואנים. התעוררתי מוקדם אך קמתי לאיטי, שתיתי קפה ויצאתי לרוץ בפארק. בקולומבוס סירקל קידמו פני רבבות רצים בצבעים עליזים, טייטס ומוזיקה רועשת, בנקודת הפתיחה של ריצת מרתון. הצלחתי לחצות את ההמון לעבר שביל הכורכר עליו אני אוהב לרוץ.
השביל הוביל אותי מההמון והלאה ודממת הפארק אפפה אותי. דממה וריח עצים זרים סובבים אותי. גופי נכנס לקצב שלו, הנשימה מסתדרת, והתחושה הדינמית החלקה הזו, פרפטואום מובילה, כאילו נכנסתי למצב בו אוכל להמשיך לרוץ בקצב אחיד וללא התערבות חיצונית לנצח. שביל הכורכר מתעקל ימינה ולפתע מתקרב לעברו משמאל שביל האספלט עליו רץ ההמון. אך ההמון כבר לא רועש. בריכוז ובדממה ובמאמץ רצים כולם בצפיפות. כל אשר אני שומע הן אוושות הרגליים, שפשוף העור והבגדים, ההתנשפויות ותחת הכל מעין הדהוד תת-קולי של מתח ודריכות. אנו רצים ההמון ואני, בשני שבילים מקבילים באותו כוון ולמטרה שונה. מעבר לרצים שורת הבניינים הגבוהים של סנטרל פארק ווסט התוחמים את הפארק ממערב ומצדי השני האגם, ומעברו הבניינים של השדרה החמישית התוחמים את הפארק ממזרח.
כבמטה קסם, יום הופך ללילה. אינני יותר בפארק. רחשי הרצים הם חברי פלוגתי הצועדים סביבי בעלטה ובדממה צפונה, מעבר לגבול. ריח העצים הזרים הופך לריח הצמחייה המוכרת לי, סירה קוצנית, קידה שעירה, אלון, אלה וארז. ואבק שריפה. וזיעה. שפשוף העור והבד הופך לשפשוף המדים, כתפי וגבי פתאום כפופים תחת משקלם האדיר של האפוד והמנשא. שדרות הבניינים של סנטרל פארק ווסט והשדרה החמישית מתעגלות לכדי רכסים המלווים אותי צפונה ודממת הפארק מעבר לכח מתנפצת לכדי רעם הארטילריה המלווה אותנו צפונה צפונה מעבר להארלם, מעבר לראשף ודבל, מעבר לשפיות.
פרפטואום מובילה אמרנו? פתאום משהו לא נח לי בנעל שמאל, נשמתי מצפצפת ואיברי כבדים, כל נימי אומרים לי לעצור, לפשוט את הציוד ולנוח, לנוח. אינני יודע כמה זמן הכישוף נמשך. קילומטר? שניים? עשר שנים?
“you got this!””yeah”
כבתוך חלום, באיטיות, אני מפנה מבטי לעבר הקול ושם, משמאלי, מעבר לרצים רצה לה אישה שחורה בחולצה צהובה זרחנית וזורקת מילות עידוד לעברם של הרצים. האגם עדיין מימיני אך פני פונות כבר דרומה בעודי מקיף אותו. המרתון המשיך לעבר קוצו הצפוני של הפארק ומסעי שלי לקח אותי מזרחה וחיבר אותי לתחילתו של המרתון. הרצים משמאלי דוממים, חזקים, מהירים. הם המובילים.
הדממה שוב מפולחת, הפעם על ידי צלילו המכשף של חמת חלילים. משב רוח קריר מכה בי. לפתע גופי כולו צמרמורת. אור יום אופף אותי ואני חש כמרחף. עיקול בשביל חושף את המנגן עטור השפם הלבוש מחלצות סקוטיות. מנגן לכבוד הרצים. לכבוד הפלוגה. ומחזיר אותי לכאן ולעכשיו. עצי הדובדבן סביבי פורחים והאויר החם והמחניק מיד הופך צונן, מלווה בטפטוף נעים על פני. הפארק שוב סובב אותי. קולומבוס סירקל מברך אותי בשובי, ורחובות העיר, מלאים יותר, מלווים אותי בחזרה למלון.