הטבע בארץ הוא דבר מופלא. בעיתות של לחץ ומצוקה – אנגוסיה, כמו שאמא שלי אומרת – תמיד אפשר, במרחק יריקה ממש, לעזוב את הכרך, להתרחק מההמון ולהתחבר לדברים בסיסיים יותר, מהותיים יותר, בראשיתיים יותר. כמו סלע, מים, שמים ורוח.
הנה למשל אתמול, חשתי בצורך להתרחק מאדם ולהתקרב לטבע. מיד עליתי על האופניים ונסעתי לחוף הים. די היה בהליכה של מאה, מאתיים מטרים יחף, על החול הרטוב, כדי להאריק את הגוף והנשמה ולהתמלא באנרגיה חדשה.
החניתי את האופניים בתוך סבך עבות ועשיר של אופניים אחרים. היה עלי ממש לפלס דרכי בתוך כל העושר הזה על מנת להגיע למוט הנעיל וכשסופסוף נסוגתי על מנת להמשיך בדרכי בטבע הפראי ברגל, נוכחתי כי ידי נמלאו במיציו הטבעיים של הסבך הפראי: גריז ושמן שחור משרשראות, אבק כבישים ושאריות יוגורט ושוקו מסלסילה של אופני עיר ורדרדים.
שמח וטוב לב על התחלה כל כך ארצית למסעי, שמתי פעמי אל עבר החוף. בדרך עברתי דרך מתזי מים מרעננים וריחניים של מקלחות. טיפות זעירות מבריקות של מים מהולים בקרם הגנה ושמן שיזוף נחו להן כמו פתותי שלג על שיערות ידי וחזי וקרני השמש הבהירה נשברו דרכן לכדי שלל צבעים מרהיבים. לצד הספריי המרענן צלחתי בזהירות יובלים יובלים של מי מקלחת אפרפרים מקציפים אשר זרמו להם בצהלה אל עבר קו המים והגלים הנשברים בקצף בז’ צהבהב נהדר.
כאשר אצבעות רגלי היחפות פגשו במי הים הפושרים היה עלי להביט ולשכנע את גופי שאכן הגעתי אל הים התיכון שכן טמפרטורת המים והאויר זהות היו, ופרט לשינוי במרקם המדיום בו נעתי מאויר וחול למים, לא קלט גופי המנוון מהבלי העיר את מגע המים המנחם. התרגשתי להיווכח בגושי זפת הנצמדים לכפות רגלי הלבנבנות במעין איזון הרמוני לגריז שעל ידי.
הרמתי ראשי וצעדתי לאורך קו המים, סביב בקבוקי בירה בגווני ירוק, חום ושקוף, מעבר לכוסות פלסטיק מעוטרות קשיות פלסטיק בשלל צבעים.
לפתע רעש הרוח והגלים המלווה צווחות ילדים ונהי הוריהם פינה מקומו לפיקפוקים ודפיקות ונקישות ואנחות. הטבע בהדרו וברבגוניותו לא הפסיק להפתיע. הגעתי לאזור חדש מלא בתנועה ערה של גברים מיוזעים האוחזים בכפות עץ טבעי ומשליכים זה על זה בגבריות כוחנית ופראית כפי שרק בטבע יש, כדור שחור. ריח מתוק מריר חמצמץ של בתי שחי מיוזעים מהולים בדאודורנטים של אראמיס, ברוט, פאקו רבן, ג’ילט, ואפילו אולד ספייס מילא את אויר הג’ונגל הלח והדחוס; שלל ריחות אשר בטוחני כי פרט אלי רק ציידי ולוחמי שבטים אבודים במעבי יערות האמזונאס מכירים.
פאק פאק, בוינג בוינג, “קחחחח!!! כוסומו!” דילגתי לי בזהירות בין שלל האתגרים שהציב הטבע בפני. כפות עץ (מטקות בניב המקומי) וכדורי גומי עטו לעבר ראשי ואיברי הפשוטים. שוונג – כדור שחור דגדג לי את תנוך האוזן בדרכו אל חלציו האומללים של לוחם שעברתי זה מכבר.
צלחתי לבסוף את איתני הטבע ולעיני נגלה מחזה מרהיב של …
נו! קשקשן שכמותי. אפסיק את תיאור מסעותי כאן על מנת להשאיר לכם הפתעות לטעום מהן בעצמכם ביציאתכם הבאה לטבע. לא אהרוס לכם.
אין כמו הטבע הישראלי הנדיר.
מצבריי מולאו עד תום.
נפשי רוויה.
אני מוכן לחיים שלאחר החג.
בתמונה – אני בדרכי אל חוף הים
