יושב בבר בציריך. זה נשמע כמו תחילתה של בדיחה. מישהו פה צוחק בקול רם ומוטרף. אני במשקה השני שלי, וודקה סודה, איך לא. המחירים פה מוגזמים, כמו בארץ. אבל הם לא מתקמצנים באלכוהול. או לא. ממש לא. הגרמנית השוויצרית מאוד גרונית לאזניי. מסביבי קטעי שיחות מחוספסות, גסות. ההוא עדיין צוחק בצחוקו המוגזם. הצטרף אליו מוגזם נוסף. הדואט הצורמני שלהם מאזן את החלקלקות של המשקה שלי. אני מדמיין כאילו אני צף/מרחף ביניהם, במקום הזה בו ההתאבכות הורסת, הקו מתיישר. אני נבלע באלמוניות.
אלמוניות זה דבר נורא.
אני יודע, בעידן זה בו אנו ממופים כל כך ביסודיות, מסומנים ומקוטלגים וממוענים וממוסגרים, אלמוניות אמורה להיות דבר מבורך. ונדיר. אך, לך תבקש מאריה להיות אלמוני. כמו לבקש מהקונצרטמייסטר לנגן כאחד מנגני כלי הקשת בתזמורת.
ציריך. ציריך. משעמם קצת בציריך. ומה אני צריך? בטח לא את ציריך. ובטח לא את הצוחקים המוטרפים האלו. סירייסלי? מה נסגר? אין מצב שהצחוק הזה אמיתי. אבל הנה אני מגדיר אמת וזיוף, מהם. אני, מתוך עולם מושגי הכל כך דל ומוגבל. מי אני שאגדיר מהו אמיתי ומה מזויף?
הם הפסיקו לצחוק. אני לוגם מהמשקה שלי ותוהה מה, באמת, אני מחפש בציריך? הסיבה היחידה בגינה הגעתי לכאן היתה חברתי, תמר, שהציעה שנגיע בסוף שבוע זה כי “השויצרים קופצים לנהר”. מי לא רוצה לראות שויצרים לבנבנים רימתיים מתערטלים וטובלים במי הנהר הקפואים אף בעיצומו של קיץ? ישר ביקשתי לעלות על הטיסה. תמר לא הצליחה. מסתבר שהשויצרים קופצים לנהר תמיד, לא עכשיו במיוחד, ותמר לא פה למשוך אותי ופתאום העניין דעך.
יצאתי את המלון, לקחתי טראם לעיר העתיקה, איתרתי לי גיי בר והופ, התיישבתי לי על הבר, המשקה בידי, בוהה בבאיו. כששבעתי מכך, שלפתי את הטלפון והתחלתי לכתוב. רעשי הרקע נסוגים ופתאום הדממה מפריעה לי. באמת נעשה שקט בבר. האם הצוחקים באמת הפסיקו או שמא המשקה השני כבר מאלחש את אזני ולא רק את לשוני? אני תוהה וכותב.
השכן לשמאלי על הבר קוטע את שיחתו עם שכנו משמאל ופונה אלי באנגלית רצוצה. הוא שואל אם אני סופר. לא, אני סתם כותב בשביל עצמי, על המציאות שלי. גיל צחק לפני כמה ימים וציין שאני, שקורא אך ורק ספרות בריחה פנטסטית מלאת הרפתקאות וקסם, כותב כל כך ראליסטי. הוא צודק, מסתבר. אני מחייך אל שכני בבר. הוא יפה. צעיר ממני. מתפתחת שיחה. קוראים לו כריסטיאן והוא במקור מהונגריה ומתגורר בציריך מזה כחמש שנים. עובד בעסקי המסעדנות.
הערב ממשיך לו בנעימות. השיחה קולחת למחצה, האלכוהול זורם. רגלו הימנית של כריסטיאן נצמדת לרגלי השמאלית. שכנו משמאל, וולפגאנג, מצטרף לשיחה לרגע. הוא מעיירה סמוכה לציריך. בשלב מסוים חוזרת השיחה להיות דיאלוג ביני ובין כריסטיאן. וולפגאנג מסתכל לרגע לעברנו ואז משפיל מבטו ונועץ עיניו בקצף הדל השט לו על פני הבירה הצהבהבה שבכוסו.
אני מפהק. מופתע מעצמי, אני עוצר לרגע לבחון התפתחות מרעישה זו. אני בבר, לבד, במדינה זרה, משוחח עם בחור מושך אשר לא מסתיר את התעניינותו בי. ואני מפהק. אינני עייף: ישנתי שנת לילה מלאה, הטיסה לציריך ארכה פחות מארבע שעות ואפילו הצלחתי לדפוק שלושים דקות מנוחה תוך כדי הטיסה. השעה אינה מאוחרת. אגב, כל הקונספט הזה של חיתות רגלי לגיי בר וקרוזינג הינו בבחינת צלילה מרעננת לעבר לתקופה בה במקום לשבת בבית עם גריינדר, או סקראף, או אטרף דייטינג, או ריקון ולעבור פרופיל פרופיל עד מציאת הזיון הנבחר, הייתי שם פעמי בהתרגשות לעבר גיי בר, נשען לי על הקיר עם משקה ביד ובוחן אנשים אמיתיים, בריל טיים, כאשר רק מטרים ספורים של אויר מפרידים בינינו ולא קירות ומרקעים. היה מעין ריגוש שכזה כאשר עיני היו לוכדות/נלכדות בעיניו של אחר וטנגו החיזור המיוחד הזה היה מתחיל. חשבתי לחדש ימי כקדם ולשחזר כאן, בהזדמנות זו, את ימי שחרותי- את חוסר הוודאות ההופכת למבוכה הממשיכה לריגוש ואז… למה שיצא. להרפתקה הזו של לפגוש אנשים זרים לחלוטין, לדלות מתוכם אחד מובחר ולהפכו לזר פחות. לומר שלום לאחר כמה שעות של אינטימיות ולדעת שהטבעתי חותמי ושלמרות שעיניו בקשו, לא השארתי מספר טלפון. כדי להשאיר מקום למישהו אחר.
אבל פיהקתי. כריסטיאן יפה וזה אבל פתאום נתחוור לי שהאמצעי הפך למטרה. העניין שגילה בי, המבט, הרגל הנצמדת, הטיית הגוף אלי, הבל פיו הקרוב – באלו אני חושק, ומשהושגו… משהושגו אני מוכן לפרוש. לא ראיתי עצמי מבלה לילה של תשוקה איתו.
צחוק פרוע מפלח את חלל האויר. אני מגחך לעצמי. כריסטיאן מחייך חזרה בבלבול. אני מישיר אליו מבט, מניח ידי על כתפו ומודיע על כוונתי לפרוש חזרה למלון. אני מתעורר מוקדם, אני משקר, ועלי לנוח. הוא ממהר לבקש חשבון מהברמן ומציע שנצא יחדיו. אני מהנהן בהסכמה. וולפגאנג מסתכל אז אני מברך אותו לשלום והוא מברך אותי חזרה בחיוך. מחוץ לבר כריסטיאן מציע שנסור לביתו פה קרוב, מאחורי הטירה אשר חולשת על מבשלת הבירה. הוא מתחיל לספר את ההיסטוריה המעניינת של הטירה והמבשלה. לכשסיים, אני שוב מתנצל ומבטא את כוונתי לסור חזרה למלוני, לבד. כריסטיאן מבין, רוכן לעברי ונושק לשפתי. אנו נפרדים לשלום מבלי להחליף מספרי טלפון.
הטראם מתרחקת מהעיר העתיקה ומותירה את הנהר מאחור. אני חושב שאני רואה בחשכה צריחים של טירה מרוחקת. אני יורד בתחנת אוארליקון ונכנס למלון המודרני. אני מצחצח שיניים, פושט בגדי ומשתחל לי מתחת לסדינים. אני בוהה בנורית של גלאי העשן הדולקת לה בתקרת החדר. מהר מאוד אני מושיט ידי לטלפון, פותח את גריינדר ואת סקראף ומתחיל לברור.