שני דוד משה היו לי בילדותי. משה בעלה של בטי, אחותה הגדולה של אימי אשר נפטר לפני שנולדתי ומשה בעלה של מדלנה, אחותה הצעירה של אימי, אשר לימים, עבור בטי ואמא, היה חשוב כמת. עבורי, היה לו לדוד משה משהו מזוהרו של שחקן קולנוע, כזה של פעם, שהיה נכנס למועדון יוקרה עם חיוך נוצץ, סיגר ביד ואשה יפה תלויה על צווארו. דוד משה תמיד היה לבוש חולצה לבנה מכופתרת, פתוחה כך ששיער חזהו השופע היה מוצג לראווה בשמש התל אביבית, מכנסיים לבנים מגוהצים למשעי ונעליים בורקות. שיערו העשיר היה תמיד מסולסל ומסודר גבוה גבוה מעל למצחו ומוסיף סדר גודל לגבהו. לימים נודע לי כי היה ישן עם רשת על מנת לשמר את המראה האלויסי. אה, וגם היה משרק שיער חזהו כדי שיבלוט מחוץ לחולצתו. והריח של דוד משה! אוי הריח הממכר של סיגרילות דקיקות ומפל שופע של מי קולון. היה ניתן להריח אותו קרב ממרחקים. היה גם ניתן לשמוע אותו מגיע ממרחקים. דוד משה היה מרעים בקולו העמוק עם הריש המודגשת, נצר למוצאו הבולגרי, על מנת להשמיע את דעתו הנחרצת על נושא זה או אחר. דעתו היתה תמיד נחרצת. וסופית. ובלתי ניתנת לערעור. מדלנה, דודתי, למדה ממש רק בערוב ימיה לומר את המילה האחרונה אל מולו. למדה, ומתה מסרטן. דוד משה ודודה מדלנה וילדיהם גרו בצפון תל אביב. ליד כיכר המדינה. תמיד היה הרושם שהם התרחקו לצפון הרחוק והעשיר בעוד שאר המשפחה נותרה בבת ים הפרובינציאלית. אימי ואבי עזבו את בת ים ועברו עוד בהיותי בן שלוש לירושלים, שם גדלנו אני ואחי הקטן (הקטנטן כבר גדל באזורים אחרים). עדיין, גרממה וגרמפפה כפי קראתי להם, סבתי וסבי, ודודה בטי וילדיה המשיכו להתגורר בבת ים והיינו נוסעים מירושלים לבקרם מידי שישי ושבת אז תמיד היה נראה לי שמשה ומדלנה ובני דודי רחוקים מדי בצפון הרחוק והעשיר של תל אביב. בביקורים הלא תכופים שלנו את המשפחה מצפון תל אביב תמיד הייתי מתרשם מאוסף זכוכיות הסברובסקי של דוד משה. הוא היה נהנה ביותר לספר את סיפור הרכישה הנבונה של פריט זה או אחר מאיכר בולגרי פשוט בפאתי וארנה או משוק פשפשים זה או אחר באיזורים נידחים באירופה. אני מצדי הייתי נהנה יותר לצפות באקווריום הענק שהיה לו, לדוד משה, ובכרישים הקטנים שהיו שוחים להם שם, על רקע פוסטר של ים. בפה פעור הייתי מקשיב למשה מספר כיצד הוא משליך להם חתיכות בשר מדי פעם אך מעולם לא ראיתי אותו עושה כן. היינו הילדים נכנסים לשחק בחדר של בני דודי בזמן שההורים היו משוחחים במטבח עם דודה מדלנה. דוד משה היה לפעמים איתם, לפעמים שקוע בצפייה באחד מסרטי הפורנוגרפיה הרבים שהיו ברשותו. אוסף קלטות הפורנוגרפיה של דוד משה היה גדול כמעט כמו אוסף הסברובסקי. במשפחה תמיד לעגו לו מאחורי גבו על הרגליו הנלוזים, בדגש על הפורנוגרפיה. אותי זה היה מביך לדעת שהוא מעז לראות סרטים כאלו ככה סתם באמצע היום, גם כשהוא לא לבדו. כשהיה שקוע באחד מסרטיו היתה בת דודתי מושכת בכתפיה ומזהירה אותי לא לפתוח את הטלביזיה בחדרה כי היא, כמו זו בסלון, מחוברת למכשיר הווידאו של אביה. סיפורים רבים על דוד משה. שנים עברו והמשפחה התרחקה, והתקרבה, ושוב התרחקה ולבסוף התקרבה. דודה מדלנה נפטרה מסרטן, וגם ניצן, בנה של דודה בטי. ניצן שהיו לו את הסיפורים הכי מצחיקים על דוד משה. כל הנושא הזה של דוד משה קצת הצחיק אותי, מצחיק אותי עד היום. אבל עמוק בפנים תמיד הערצתי אותו. את ההילה הגדולה מהחיים שלו, את קולו, את ריחו. הוא היה ענק איכשהו, למרות שהיום, כשאני פוגש אותו, אני רוכן ממש כדי לנשקו בשתי לחייו, כדרך הבולגרים. ואחר מסניף קצת, בהיחבא, את חולצתי היכן שנגעה בו. מסניף את ריח הסיגרילות, הקולון והעבר.
Categories