דודה בטי. מאי 2018

להיכנס לדירתה של דודה בטי זה להיכנס לתקופה אחרת, יקום אחר השמור לדירות ישנות של שנות השבעים. הרהיטים בדירה אמנם ישנים אך אינני יכול בלב שלב לכנותם “וינטאג'” מכיוון שהם בדיוק היכן שהם אמורים להיות והיכן שמאז ומעולם היו ואינם פריטים שהוצאו מסביבתם הטבעית והוצבו בבית אחר. הויטרינה הגדולה בסלון מלאה באוסף הבובות של הדודה: עשרות רבות של בובות בד ופורצלן מכל רחבי העולם, מתקופות בהן דודה בטי עוד טיילה, או אשר ניתנו לה על ידי אחייניה כשעוד טיילנו אנו. על הקיר מול הויטרינה הגדולה גובלן גדול ממוסגר במסגרת עץ מוזהבת מגולפת וסביבו צילומים ממוסגרים של שני בניה וכלותיהם ושל הנכדים. וגם תמונה נפרדת של ניצן הבן, שנפטר. מעולם לא ראיתי על הקיר תמונה של דוד משה אשר נפטר עוד לפני שנולדתי. ניכר שמתישהו בעבר הטאפט המקורי שעל הקיר עבר צביעה. חריץ נפער מן התקרה ועד הרצפה ועובר בין נכד אחד (המתגורר בטקסס) לאחר (אשר בעת צילום התמונה התגורר בגרנובל) היכן שהגבול בין שני גיליונות הטאפט הנסתר עובר. על שטיח פרסי שלחן נמוך מעץ, מכוסה מפת תחרה ועליו סיגלית עירומה מפרחים. מאוורר התקרה פועל תמיד, וגם המזגן. חלונות החדר והתריסולים סגורים ומוסתרים מאחורי וילונות תחרה צהבהבים.תכולת ארונות המטבח השמנוניים, מצופי הפורמייקה הבהירה, נעלמה בתוך אפלולית הארון. העץ הכהה הטבעי בפנים ספוג ריחות תבלינים וטיגון. על קיר המטבח, מעל לשלחן מכוסה שעוונית פרחונית, מתלה אקורדיון לספלים. מחצית משטח השולחן תפוס על ידי התרופות הרבות שדודה בטי נוטלת מדי יום ומזרק האינסולין אשר מלווה אותה רוב חייה לכל מקום מונח כלאחר כבוד במרכז השולחן. חלון המטבח סגור ומסוגר והמזגן מעליו מטרטר ללא הרף, טרטור אשר נעלם בתוך השאון העולה מהרדיו שליד הקומקום החשמלי. הרדיו על עצמה מירבית וכמו מאוורר התקרה והמזגן דלוק תמיד. לעולם לא פושה דממה את חלל הדירה. אדם העומד מחוץ לדלת עשוי לחשוב שמשפחה שלמה שוכנת בדירה – מתרוצצת ומתווכחת בקולי קולות. אך זו רק דודה בטי המתהלכת לה לאיטה בדירה, מלווה בצווחותיו של שפטל או קולות פרסומת משדלים של גבר או אישה הבוקעים מן הרדיו. הכניסה לחדר השינה מקורה על ידי ארון קיר “עין הציפור” עצום מימדים אשר כולל את כל הקיר והופך את הכניסה למעין תעלה קצרה ואפילה הנפתחת לעבר חדר עם מיטה זוגית גדולה, כונניות משני צידיה ושידת מגירת ממול ולידה משקל ישן נושן. מחדר השינה ניתן לצאת למרפסת שמש אשר תריסיה סגורים ומסוגרים.חדר האמבטיה, שמו מטעה שכן מצופפים בו רק מקלחון ומכונת כביסה וכיור קטן. וגם ארון תרופות בנוי בקיר ומעליו צוהר קטן הצופה לפיר העובר במרכז הבניין. גם לחדר השירותים הקטנטן צוהר דומה. חלונות קטנטנים מקיפים את הפיר מן הדירות השכנות עד לתחתיתו המרוחק. לשניהם, לחדר האמבטיה ולשירותים, ריח קל של טחב, וקירותיהם ידעו ימים טובים יותר.להוציא את דודה בטי מהבית זה לא דבר פשוט. מעולם לא ששה הדודה לצאת את מבצרה הקטן למעלה בקומה הרביעית (ללא מעלית) בבנין השיכון ברוטשילד, בת ים. גם לא כשהיתה צעירה יותר. תמיד העדיפה לארח בדירתה, שולחנה עמוס לעייפה מטעמים בולגריים. כעת, כאשר אינה רואה היטב, אינה שומעת כמעט כלל וחייבת להיעזר בהליכון (“המרצדס”) כמעט בלתי אפשרי לשכנעה לצאת את הבית. אבל ישנם מקרים יוצאי דופן.יצאנו שנינו את דירתה אתמול בצהריים. קבענו שנלך יחדיו ל’שרה’, דודה בטי בשביל שקֵמבֶּה ואני בשביל המוסקה, נעבור דרך הבורקס כדי לקנות לכולם וניסע להשבעה של הנכד. אני, הסלט, הביצים הקשות, הגמבות והמים, וגם המרצדס עלי, ירדתי לי לאיטי, תמיד גרם אחד של מדרגות לפני דודה בטי, אצבעי על תאורת חדר המדרגות פן תכבה ותתפוס את הדודה לא מוכנה באמצע גרם המדרגות וכל כולי דרוך למקרה בו הדודה תמעד ואצטרך לעוט ולתפוס אותה. הגענו לבסוף לתחתית המדרגות, דודה בטי אחזה במרצדס והמשכנו לאיטנו לעבר המכונית. הכל נכנס, גם דודה בטי. נכנסתי אני, אוטומטית ומבלי להסתכל נטלתי מבין אצבעותיה התרות את אבזם חגורת הבטיחות והכנסתי אותו למקומו. זזנו. בדרך לבורקסים, צפונה על שדרות ירושלים, מספרת לי דודה בטי, “אתה יודע פּילֶה, לא עברתי פה בשדרות ירושלים מאז שחליתי”. דודה בטי קיבלה שבץ לפני כשנתיים, אשר הותיר אותה מבולבלת לזמן מה. נראה שמוחה חזר לתפקוד מלא. גופה, עם זאת… פעם, לא לעיתים קרובות, היא היתה מתקשרת אלי מעולי ציון ומזמינה אותי לבורקס וקפה. הייתי מגיע באופניים מדירתי ביפו ויושב איתה. משם היינו ממשיכים לפֶּפּוֹ לקנות בולגרית “פנחס חמש אחוז”, מיני סלטים (קיוֹפּוּלוֹ, חצילים עם טחינה, צּוּצּקִי) וחמוצים. משם למאיר לקנות מרציפן כוכבים ואז היא היתה עולה על אוטובוס חזרה למבצרה.עוד קצת בהמשך הדרך ודודה בטי פתאום פלטה, “אולי בכלל נקנה את הבורקסים אצל הערבי?” בדיוק כאשר משמאלי הופיע ‘בא לי בורקס אבו שאדי’. “אבו שאדי?” שאלתי, חושב לעצמי שאין דרך שהיא ראתה את הבורקס וכנראה שחושיה יותר חדים מכפי שחשדתי אם האינסטינקט שלה היה להציע את “הערבי” בדיוק כשעברנו שם. “כן” ענתה. “הם טובים?” שאלתי. “מאוד”. אז עצרנו ליד, יצאנו לאיטנו את האוטו, היא נשענת בכבדות על ידי כי אין לי סבלנות להוציא את המרצדס לעשרה מטרים של הליכה. המוכר, ובכן, הערבי, בחן קלות את דודה בטי הקשישה, ואז הביט בי ושאל, “מה תרצו?” הנדתי ראשי לעבר דודה בטי ושאלתי אותה בקול “בטי, הוא שואל אותך מה תרצי”. “אני לא שומעת אותו” ענתה, אז הזזתי את ערימת הקופסאות שעמדה בינה לבין המוכר כדי שתוכל לראות אותו מדבר והסברתי לו שאם תראה את שפתיו, תשמע אותו. הוא חזר על שאלתו בחיוך והיא הזמינה ארבעה קשקבל, ארבעה תפוח אדמה, ארבעה פטריות וארבעה טרד גבינה בולגרית. הוספתי עוד ארבעה פיצה להזמנה. “חמישים” הפטיר המוכר. דודה בטי הושיטה לי 200 ש”ח ואני מצידי הושטתי אותם למוכר. “אוף, הרסת לי!” התלוננה הדודה וראיתי ששטר נוסף של 200 ש”ח מושט מצידה לעבר הערבי. “אה, תודה בטי” חייכתי והכנסתי את השטר שלי לכיס. המוכר החזיר לי 150 ש”ח בעודף, אותם העברתי לדודה בטי. חזרנו לאוטו והמשכנו לכוון שרה.”מה תאכל אצל שרה?” דודה בטי שאלה בעודנו הולכים לאיטנו, היא נשענת על המרצדס ואני מתעסק בטלפון, מנסה להפעיל את הפנגו לאחר שמצאנו חניה. “מוסקה. אני אוהב את המוסקה שלהם, היא לא מאוד שמנה. נראה לי שהיא אפויה” עניתי. “אני אוהבת את השקֵמבֶּה של מונקה”, אמרה, “למה אתה לא אוהב אותם?”, “כי מטונף שם. אבל אין בעיה, בואי נלך לשם”. “לא, פשוט זה ממש פה בדרך”, “אין בעיה. יאללה בטי, ללכת ולדבר בו זמנית. למה את תמיד עוצרת כשאת מדברת?”, “אתה תקרא לי דודה! (במלרע)”, גערה בי בצחוק. חצינו את הכביש והתיישבנו במונקה.”זה הכל ערבים פה עכשיו” אמרה דודה בטי. “הם למדו את הכל”. “מתי היה פה הבעלים הקודם?” שאלתי. “לפני הערבים!” ענתה. “לא, כלומר מתי הם קנו את המסעדה?”, “לפני עשר שנים. הם שיפצו פה. השקֵמבֶּה שלהם הכי טוב. הם למדו את הכל”.דודה בטי הזמינה שקֵמבֶּה וכליות. אני הזמנתי קציצות ומדי פעם לגמתי מהשקֵמבֶּה שלה. לקינוח דודה בטי התעקשה להזמין בואריה. בחיי שזה קינוח שנמצא רק במסעדות בלקניות. טעמתי טעימה קטנה אחת והנחתי בנימוס את הכפית. כשסיימנו הכרחתי את דודה בטי להשאיר קצת יותר מ 10% תשר והוריתי לה להמתין לי מחוץ למסעדה ואביא את האוטו לאסוף אותה. באמת שלא היתה לי סבלנות ללכת עם המרצדס חזרה עד לאוטו.יום ארוך ונחמד עבר עלינו עם המשפחה שהגיעה לכבוד ההשבעה של הנכד.כשחזרנו לבת ים גילינו למורת רוחנו שאין חניה מחוץ לבניין של דודה בטי. נאלצנו להחנות את הרכב בחניון האחורי ולעשות סיבוב ברגל עד לכניסה לבניין. השעה כבר עשר וחצי בלילה, חשוך והשביל מלא מהמורות. מדי פעם היא נאבקת ביחד עם המרצדס כדי לצלוח מהמורה קשה במיוחד ואני הולך לאט לאט, צעד וחצי לפניה. סבלנותי כבר לא כשהיתה בתחילת היום. בהן צדקי, לקח לנו כחצי שעה ללכת 100 מטרים, אבל בשביל דודה בטי זה בודאי נראה היה כמו קילומטרים אחרי היום הארוך הזה. בתחתית גרם המדרגות שוב מצאתי עצמי עם המרצדס ביד אחת ושקיות הקופסאות הריקות של הסלטים בידי השניה. גרם אחר גרם עלינו לאט לאט, דודה בטי כבר מתנשפת בכבדות. “נתפסים לי השרירים, פּילֶה”, התלוננה. “טוב דודה (במלרע), הלכת המון היום”, “באמת?” התפלאתי לשמוע רגע של כנות עצמית בקולה, הרי באמת שלא הלכנו הרבה היום אבל בשביל דודה בטי זה קשה אז… “כן, את לא רגילה ללכת כל כך הרבה. כל הכבוד לך, בטי”. נראה שהמחמאה נתנה לה כוחות מחודשים וצלחנו בהצלחה עוד גרם מדרגות. דודה בטי מתנשפת כעת ממש ממש בכבדות ואני חושש שתקבל לי פה התקף לב. “נוחי קצת בטי, אין למה למהר” אני לא מבין מאיפה אני מצליח לשדר סבלנות שמזמן אבדה, וכנראה שבאמת לא ממש הצלחתי כי בטי החישה פעמיה ועלתה את גרם המדרגות האחרון כמעט בספרינט.לאחר פשפוש ארוך בתיק (ה”צּנטָה”) שלה, היא שלפה את צרור המפתחות ובידיים רועדות פתחה את המנעול העליון ואז את התחתון. היא פתחה את הדלת וקולות עזים קידמו פנינו מכוון הרדיו במטבח. באנחה כבדה דודה בטי התישבה לה לשלחן המטבח בעודי מגלגל את המרצדס לחדר הסמוך.”תודה פּילֶה, היה יום מאוד כיף. “מיאות מיאות””, בחיקוי מוגזם של בולגרייה. נשיקה על כל לחי ורצתי, כמעט ריחפתי במורד המדרגות ולרכב.ברכב, ריחה של דודה בטי, שילוב מתקתק חמצמץ של בושם מיושן וזיעה, המשיך ללוות אותי עד לביתי ביפו. מצאתי חניה במרחק מה מן הבית. הלכתי לאיטי לבניין, ובטפסי לקומה הרביעית (ללא מעלית), מתנשף קלות, תהיתי לי איפה אהיה אני כשאהיה בגילה של דודה בטי. מי ילווה אותי לדירה? והאם תהיה לי מרצדס? האם גיל יקבל את פני או שרק צילום שלו ממוסגר על קיר שידע ימים טובים יותר? והאם יהיה מכשיר כלשהו אשר יפיג את דממת הבית? האלך לישון לבדי במיטתי הזוגית לקול קריאתם של תרנגולי השכונה, צידה הימני של המיטה מסודר למשעי? היבקרו אותי אחייני פעם ב, ולו רק כדי להשקיט את מצפונם? והאם ישב אחיין וישפוך את הרהורי ליבו על דף לאחר שליווה את דודו הזקן, ויתהה מה יהיה כשיגיע לגילי