במטבח של דודה בטי, ספטמבר 2019

מצאתי עצמי בדירה של דודה בטי. כל הדרך למעלה ארבע קומות, ללא מעלית. לא זכרתי שעליתי, פשוט מצאתי עצמי במטבח שלה, הכל כל כך מוכר.

והנה, בין התנור למדיח, היא עומדת לה, נשענת קלות על הקיר. אני נזכר כי אז, לפני כמה שנים, כשקבלה שבץ ולתקופה היתה מבולבלת, היא לא הצליחה לתפעל את התנור ולבשל את בישוליה המיוחדים, וגם לא את המדיח ומכונת הכביסה.

מראה שם, עומדת לה, תחומה, בין שני מכשירים אשר כאילו כלאו אותה כל פעם שהזמינה אליה לארוחה מפוארת אצלה בבית מילא אותי באושר עצום!

היא רזה, ממש רזה, אך כל העור העודף הזה אשר הקיף עד לא מזמן את גופה הרחב עדיין שם, מדלדל מתחת לידיה, מתחת לסנטרה. כרסה עדיין בולטת מתחת לכותונת שלה. שיערה – לבן, נקי מן הצבע אשר הקפידה לשמר לפני שאושפזה לראשונה – מסורק, חלק ויפה.

היא עומדת שם, מסתכלת עלי בעיניים עצובות אך צלולות. אינני מאמין למראה עיני.

“את בסדר!”, היא מהנהנת
אני ניגש אליה ורוכן לרגליה. אני מסתכל על רגליה הדקות (דוקא שם אין עור עודף. אני אפילו לא מזהה את הבצקת הזו, שגומי הגרב היה דוחס ומשאיר אחריו שקע מפחיד לדקות ארוכות כאשר הייתי מגלגל את הגרב מטה) ומסתכל מעלה לעבר עיניה הבורקות. “אני לא מאמין שאת עומדת על הרגליים שלך. הרי לא עמדת לשניה כבר חודשים. חשבתי שהשרירים התנוונו”. היא מושכת בכתפיה
אני שב ועומד ומסתכל עליה בהשתוממות. “ואיך החשיבה שלך?” אני קצת מופתע מהישירות שלי ומתכווץ קצת בפנים לשמע שאלתי חסרת העידון.
אך פניה מתבהרים לרגע וארשת של יודעת סוד עולה עליה. היא מושכת את כותנתה הצידה וחושפת את כתפה השמאלית. ליד צוארה, באיזור השכמה השמאלית, אני מבחין בשטף דם כחלחל.
“קיבלתי זריקה”, אמרה בנימת ניצחון ומיד צנחה לרצפה כשגבה עדיין נשען על הקיר ורגליה מקופלות תחתיה. הספקתי לתמוך בכתפיה בעודה צונחת. שקעתי גם אני לרצפה עד כי רכנתי שוב מולה, הפעם פני מול פניה החפונים בתוך כפותיה.
“מה קורה?!”, שאלתי
“אני מאבדת מדי יום את הצלילות”, היא לוחשת ביאוש לתוך כפותיה. “כל יום קצת ממה שנתנו לי הולך”
אני פונה לעבר שולחן המטבח ושולף כסא והיא נעמדת בעזרתי והולכת לאיטה לעבר הכסא אך שוב חולשה תופסת אותה ואני מוצא עצמי מחבק אותה על רצפת המטבח.

אני מקיף אותה בידי, בגופי, ומחבק חזק חזק ובכי מבעבע ועולה מתוך תוכי ואני מחבק אותה אל חיקי ולוחש לה “אני כל כך אוהב אותך, בטי, אני כל כך אוהב אותך” וממשיך להתייפח.

אני מתעורר לי משינה טרופה ומתפלא שהחלום נשאר כה צלול. כמעט לעולם אינני זוכר חלומות וכשאני זוכר, הם תמיד חלומות רעים. אני מתלבט אם חלום זה עונה על ההגדרה של חלום רע ומחליט שכן, הרי הוא הסתיים בבכי מר וביאוש. ההבטחה והתקווה וההשתאות של ההתחלה מהר מאוד התדרדרו לכדי יאוש וצער.

ועדיין, איזה כיף היה לראות את בטי ולשוחח איתה שיחה של ממש, שיחה צלולה, גם אם על החרב התלויה מעל ראשה.