הידיים של אמא שלי קטנות. ממש קטנטנות. כשאני אוחז אותן בידי הן נעלמות שם בפנים, גוש קטנטן וחמים, מקופל לו בתוך ידי. עור גב ידיה דקיק ושקוף ודרכו ניתן לראות רשת ורידים כחלחלה, עור כה נעים למגע: תמיד בא לי להצמיד את גב ידה ללחיי ולהרגיש את עדינות עורה כנגד זיפי אלא שאני חושש פן הזיפים יפצעו את הממברנה הדקיקה השקפקפה הזו תחתה מפעפעים דמי חייה. מפרקי אצבעותיה נפוחים וקצוותיהן עקומות ונפוחות גם הן. ציפורניה קצרות ומלוכלכות. עור כף ידה עבה ומחוספס, הקווים בכף ידה ובקצות אצבעותיה עמוקים ושחורים.
אמא מתעסקת הרבה בכפות ידיה. היא תשב לשולחן האוכל ומיד ידה תתור אחר פינת הפלייסמט הפרומה ותמולל את החוטים. מבטה יצוד מחרוזת שנקרעה ומיד תתחיל להשחיל את החרוזים אחד אחד חזרה על החוט הקרוע ולא משנה אם אנסה להסביר לה שהחוט קרוע ויש צורך בחוט חדש, ארוך יותר, כזה שניתן גם לחבר לסוגר מתאים, היא תתעקש ותמשיך להשחיל. היא תנסה להסביר את ההיגיון אשר מאחורי מעשיה ולא תצליח ובינינו, אני חושב שהיא יודעת טוב מאוד שאין היגיון – היא פשוט צריכה להעסיק את ידיה הקדחתניות. הן דורשות זאת. הן לא נחות לרגע.
העיסוק האהוב על אמא הוא הגינה. לעולם אמצא אותה כורעת על ברכיה או מתיישבת פרקדן על האדמה או השביל או ליד העציצים במרפסת, ידיה מיד תולשות עשבים ועלים יבשים. לצידה תלך ותגדל ערימה של גזם ועלווה ולפעמים גם צמח בריא שלם שנתלש בטעות, אותו אמא תשתול מחדש, גם אם נתלש ללא שורשיו וסביר שיתייבש לו ויגווע באדמה הלחה. עדיין, לפעמים הוא יפתיע, אותו צמח ביש גדא, ויצמח מחדש ולו על מנת שלא לאכזב את אמא.
את זה כתבתי לפני זמן מה. הרגשתי שאני חייב להעלות על הנייר את הישות הזאת, הנהדרת הזאת, על כל מורכבויותיה, אמא שלי. כל מה שעשתה עם עשבים שוטים עשתה גם עם מעגל החברים. רק את בניה שמרה קרוב קרוב, לא משנה כמה עלבונות אמיתיים או מדומיינים ספגה מאיתנו ועדיין, כאילו להרחיק מאצבעותיה התרות המחפשות לתלוש ללא אבחנה, היא שמרה על מרחק מסוים, לא שיתפה בהכל והסתירה רבות. להגן עלינו. להגן על עצמה.
בין השאר, הסתירה את הכאב.
הכאב – לא, לא כאב נפשי (למרות שכאב זה היה נוכח וקיים ועצום) אלא פשוטו כמשמעו כאב. פיזי. עצים. עמוק. משתלט. משתק.
בימיה האחרונים ידיה של אמא השתנו. תש כוחה והיא מצאה עצמה פחות ופחות עוסקת בעקירת עשבים שוטים. מעט הפעילות אותה הצליחה עוד לבצע היתה להתיישב במקומה הקבוע בכניסה לבית, עם סיגריה בפה, צופה חרישית בגינה, בוורדים שהיא ואבא שתלו לפני שנים רבות, ברקיע ובלוויניו השמש, והירח, והכוכבים ובמיוחד באותו לוויין בחלל שלדבריה מרגל אחריה כבר שנים רבות. השקט הלך והשתלט על אישה זו אשר מעולם לא הצליחה לשתוק והיתה פולטת את האמת שלה במלוא מערומיה וכעת עיסוקה העיקרי היה התבוננות חרישית. והכאב.
ידיה של אמא התרככו. עקבות האדמה והעשבים נעלמו ועור קצות אצבעותיה הפך חלק, החריצים השחורים נעלמו. ציפורני ידיה התארכו והלכלוך סביבן ומתחתן הלך ונעלם. פעמיים הגיעה אלישבע הצעירה ועשתה את ציפורניה, מושכת אותן בלק אדום בוהק בוהק. מחווה פשוטה זו העניקה לאמא תענוג כזה רב, כאילו, בתוך ים הכאב וההידרדרות הפיזית, הגוף ההולך ובוגד בה והסרטן המאכל אותה, הנה צלם גבירה מכובדה חוזר אליה, כמו באותם ימים בו ליוותה את אבי במסדרונות הדיפלומטיה הבינלאומית.
גם תענוג זה הלך ונמוג ואמי הקטנטנה הלכה והצטמצמה עד כדי מדידת נוכחותה בנשימות בודדות. כמו פר גינט שנשכב לצד אימו אזה החולה ובסיפוריו הרבים ליווה אותה במיטתה כאילו הוא מסיע אותה במזחלתה אל שערי גן עדן, שכבתי גם אני לצידה של אמי ולחשתי באזנה. בבוקר היום שאחרי יום הולדתה ה 79 נשימתה נדמה. הבטתי בה נאבקת על כל נשימה, ספרתי את השניות המתארכות בין נשימה לנשימה ועצרתי נשימתי מבלי משים עד כי נוכחתי כי אני חייב אויר ואילו אמא, אמא כבר לא לקחה נשימה חדשה. השעה היתה 9:14 בבוקר.
אותו גוש קטנטן וחמים המקופל בתוך ידי הלך והתקרר והנה הוא כפחם קר אשר השריפה איכלה אותו. אמא שלי, היוקדת, הזוהרת באור יקרות, אמא שלי הצורבת באהבתה ובשנאתה, מלאת החמלה ושאט הנפש, חדה כתער וקהת החושים, מוקפת בחברים, בודדת ומבודדת ומתבודדת. אמא המשיכה הלאה במזחלתה ואילו אני נותרתי מאחור, מחשבותי תרות אחר כל אותם הדברים שאמרתי ושלא אמרתי, ידי תרות אחר ידיה.
