“שלום!”, קול גבוה ולבבי מדי צווח מבעד לשפופרת. “שמי איתי מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שוחחנו וקבענו להיום אני למטה ומצלצל באינטרקום אך כנראה שהוא לא עובד אולי תגיד לי מה הקוד ופשוט אנ..” “כן, כן”, אני קוטע את רצף המילים, “אני מיד פותח”. אני קם מן המיטה, לובש מכנס וסוגר אחרי את דלת חדר השינה. ניגש לאינטרקום ולוחץ על כפתור פתיחת הדלת. רחוק למטה אני שומע את צליל הפתיחה החשמלית של דלת הכניסה, ולאחריו את הדלת נפתחת. הלמות רגליים מרעידות את הבניין ומהדהדות מקירות חדר המדרגות. עד שמגיע אלינו לדירת השיכון הקטנה שלנו, לקומה האחרונה (ללא מעלית) אני כבר הספקתי לוודא ששיערי בר תצוגה ושקורי שינה אינם מעטרים פני. אני פותח את הדלת ובפני עומד גבר גבוה, גדל מימדים, קרח, מתנשף קמעה, לופת לפניו על כרסו בשתי ידיו הגדולות תיק צד ישן, כאילו הוא ווסט קרמי ואני חיזבלון עם קלצ’ מכוון למרכז מסה. “כנס, כנס, בבקשה” אני מצביע לכוון הסלון. “איפה לשבת?” בקולו הגבוה, המפתיע. “היכן שבא לך”, אני עונה ומצביע לכוון הספה של גיל, זאת המרופדת בדימוי קבר אחים שאמא של גיל מסרבת לשבת עליה. מתנשף עדיין, הוא שולף מחשב נייד מן התיק, שולף סוללה ומחבר לנייד בזהירות, מניחו על ברכיו השופעות, רוכן קצת ומפעיל את המחשב. הוא נועץ מבטו בריכוז במסך. ומתנשף. “אפשר להציע לך משהו לשתו…” “כן!” ציוץ. “מים בבקשה פשוט באתי לכאן מרופא השיניים ולא יכולת…” אני קם בחיוך למטבח ומוזג כוס מים. חוזר לסלון ומניח את הכוס לפניו על שלחן הקפה. “… ול או לשתות שעתיים והחומר ששמים לך בפה להרדמה..””אני מבין”,אני מחייך. הוא שותה כוס, ועוד כוס, ומניח את הכוס הריקה, מוכתמת בתווי שפתיים שמנוניים, על השלחן. “הסקר אותו נבצע הוא הותיק ביותר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והחל כבר משנת 1949. זהו הסקר הקצר ביותר שלנו וארכו כחמש עד שבע דקות… “22 דקות לאחר מכן,” אוקי, אז בן זוגך אמן והחלטנו שלו היה עובד כשכיר היה עובד משרה מלאה קונטרול A קונטרול C קונטרול V ומועסק על ידי… “”אה… למעשה הוא עובד כל הזמן. חייו הם עבודתו ולגבי מעסיק, הוא למעשה עצמאי כך ש…””בסדר אבל זה כאילו ש…”…”…ולמעשה מקום עבודתו הוא בסטודיו. טוב. אנטר, טאב, קונטרול S… “” טוב, גם זה לא ממש מדויק, הוא גם עובד מהבית ונוסע המון ברחבי הארץ במסגרת אמנותו.””אוקי אבל למעשה…””אוקי. נגיד”, אני מוותר, ומערכת שלמה של אמונה בסקרי הלמ”ס משנה כוון בחריקת גלגלי שיניים אצלי בראש. עוד כמה דקות ו, “אז פה סיימנו”, בנימת ניצחון ואנחת רווחה קלה. הוא מכבה את המחשב, מנתק את הסוללה, מכניס לתיק וסוגר אותו בזהירות. אחר נזכר, פותח את התיק, מפשפש מעט ומניח לפני בביישנות גלויית הוקרה מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ואני חושב לעצמי שהיה נחמד אם היו מפנקים אזרח הגון ומשתף פעולה שכמותי בוואוצ’ר למשהו סמלי. נו שוין. ביציאתו את הדירה הוא משתופף מעט פן ישפשף ראשו את משקוף הדלת. התיק כבר אינו משמש כווסט קרמי. “טוב… שלום” מצייץ במבוכה. “שלום שלום”, אני עונה. הוא סב לעבר המדרגות ורוקע במורדן. אני מיישר מעט את התמונה שליד הדלת לאחר שהרעידות מפסיקותויושב לכתוב סיפור סתמי על איש שעושה עבודה נוראית אותה הוא ממש, ממש אוהב.
Categories